נשמתי את האוויר הקר עמוק לתוך הריאות שלי. אנחנו צועדים שלובי זרועות, עטופים במעילים גדולים באחת מערי אירופה הקפואות. שרשרת הזהב שאדוני העניק לי רגע לפני עלייתנו למטוס עוטפת את צווארי, שרשרת בעלות עם שמי שמתנוסס עליה, שרשרת שאני עונדת בגאווה.
גנבנו כמה ימים של ניתוק מהשגרה החונקת, ברחנו רחוק למקום שבו נוכל להיות עצמנו. אדון ושפחה, לעיר שבה הכל מותר וחוקי החברה הנוקשים אינם קיימים.
שעת ערב ואנחנו בחדרנו. התרגשות נעימה מציפה אותי לקראת העתיד להגיע. אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת היטב, בעודי מתאפרת אדוני ניגש אלי מלטף את גבי ולוחש על אוזני " תתאפרי אסט, תתאפרי כמו הפרוצה שאת, אני אלביש אותך בבגדים שיתאימו לאיפור, והיום אסט את הולכת להראות לי איזו זנזונת את".
שולטי העביר יד על שיערי, והמשיך לעבר החלון. הביט בעיר העסוקה למטה. דמומה מעבר לזגוגיות האטומות. כבר הספקתי לשרטט את שפתי עם שפתון אדום בוהק, כבר העליתי על רגלי את גרביוני הזנות והתקנתי אותן לביריות השחורות. מגפי קרסול עם עקב דק ובלתי אפשרי. אדוני יתמוך אותי בלכתי. ידעתי.
ישובה על המיטה הצחורה שלפתי את הטלפון מן השידה. עלעלתי שוב בתמונות המקום אליו אלקח על ידי אדוני. קירות טיח סדוק ולבנים אדומות, מהוהות משנים.
כלובים כלובים מעטרים את הקירות החשופים. סבכות רצפה מובילות לתאי צינוק מתחת לרצפת העץ הנושנה. שלשלאות בכל פינה. בהיתי במסך, מבועתת.
יד לפתה את שיערי ואילצה אותי לקימה.
השלכתי את הטלפון בהפתעה. " אמרתי הכיני עצמך ואת מכלה את הזמן " הוא אמר בקולו השקט. "אבל אדוני...אני רק...".
סטירה.
הרכנתי את ראשי, נאלמתי דום.
" שימי מעיל, יוצאים " . " אין עלי כלום אדוני" , מלמלתי בשקט. הוא ירה מבט קצר אל עיניי, אזק את ידיי מאחורי גבי, הידק עליי את המעיל, אחז בטבעת קולרי ומשך אותי לעבר הדלת.
מסדרון. אני מטופפת על מסמריי בשיווי משקל מעורער. נכלמת. ראשי מושפל. מעלית. זוג נכנס. מביט בשתיקה. לובי. הליכה מואצת לאורכו. אדוני אוחז בזרועי בחוזקה. מדרכה. טפטוף חורפי. קור חודר. מונית עוצרת באוושת צמיגים, צינור המפלט פולט ערבול של עשן ואדים. אני נדחפת פנימה. יושבת מקופלת בתוך עצמי. מעילי על עורי הרועד לא מקור, מכלימה, מבושה, מחוסר אונים. " אדוני..." אני מבקשת לומר בלחישה מתבקשת. לחיצה על זרועי מסמנת- שתקי.
איתות. מגבים. שאון מכוניות בחוץ. נסיעה. עצירה. האטה. פנייה. אורות חותכים את החשיכה. המונית עצרה מול בנין מרשים, מדרכה רחבה. אדוני יוצא ומסייע בעדי לצאת אחריו, ידי כפותות לאחור.
חצר חשוכה קידמה את פנינו. חצינו את המדרכה הרטובה. אדוני בנחישות, אני בשיווי משקל רופף. הלכתי לצד אדוני האוחז בי.
בלא לדעת לאן.
