אז מה זה BDSM עבורך ... ?

ביום יום האוויר הוא מובן מאליו.

אנחנו נושמים בלי לשים לב באמת. בלי מודעות. 

גזע המוח מעביר את ההנחיות ואנחנו נושמים.

אבל עכשיו את כאן. לידי. 

וכרגע אני מחליט על האוויר שלך.

הידיים שלי מסביב לצוואר שלך ואני מביט בך. 

בפעמים הראשונות שמונעים אוויר למשהי הידיים שלה באינסטינקט עולות ומחזיקות את הידיים שלי. זה לא רצוני. יצר השרדות כזה. זה חמוד.

אבל עכשיו היא רק מביטה בי. מחכה שהידיים שוב יתהדקו מסביב לצוואר שלה והאוויר יפסיק.

אני מהדק את הידיים ומביט בה.

הידיים שלה כבר לא מחזיקות אותי יותר.  

....

העניינים שלה נסגרות.

....

תביטי בי כלבה יפה שלי. היא פותחת את העיניים. הפנים שלה כבר אדומות. הגוף רפוי. 

....

עוד קצת כלבה טובה שלי.

.....

אני מרוכז במבט שלה. יש שם פחד. זה טבעי כשאת נותנת לי להחליט על האוויר שלך. זה מעיר אותי המבט הזה. הפחד שלה.

....

עוד קצת.

....

אני מרפה והיא בולעת אוויר בבת אחת. 

"תודה אדוני"

בבקשה כלבה קטנה שלי. 

כן.

אני אוהב להכאיב. פיזית ומנטלית.

לראות את הנשלטת שלי סופגת, מושפלת, כואבת, בוכה עבורי פשוט מעיר אותי. 

להכאיב עם מילים. 

להכאיב עם הידיים.

להכאיב עם חגורה.

להכאיב עם הזין.

ואני מכור לבכי.

לאפשר לנשלטת לבכות מחייב אינטימיות וביטחון. להבין אותה ואת החולשות והפחדים שלה. 

בכל קשר חדש אני מחכה לזה. לבכי הראשון.

זה יכול להיות בהתחלה רק יבבות קטנות או בכי ממש גדול ומתפרץ.

מה שיפה זה שכמעט תמיד הבכי יוצא החוצה רק בשילוב של פיזי ומנטלי. זה לא רק כאב. זה המקום החשוך הזה שאני מוצא אצלה ולוקח אותה לטייל שם. 

הבכי נותן לה תחושת הקלה. שחרור. הכרת תודה.

הוא מייצר חיבור הרבה יותר חזק בינינו.

תבכי בשבילי. אני מחכה לזה.

היא ערומה. על ארבע. על המיטה שלי.

שתי הידיים שלה משוכות לאחור. פותחות את הישבן.

מראה לי את החורים שמחכים לי.

"בבקשה תשתמש בי אדוני'

היא על הרצפה. ערומה.

הפלאג השחור בתחת שלה.

הרגליים מפוסקות מעט.

הידיים מאחורי הגב.

פה פתוח. לשון בחוץ.

אמצע יום עבודה. עמוס כרגיל.

היא שולחת ווטסאפ. "צומי"

אני עונה "עוד לא"

היא מתעקשת "צומי. צומי. צומי. צומי"

אני קצר "שקט כלבה קטנה  שלי"

היא כותבת מונולוג שלם כמה חשוב לתת צומי לכלבה. כמה היא התאמצה ומגיע לה תשומת לב. כמה היא מחכה שאסיים כבר ונוכל להפגש.

ערב. מסעדה שאני אוהב.

אלכוהול טוב ואוכל טוב.

היא חצי מדווחת וחצי מבקשת רשות. "אני צריכה פיפי"

אני עונה לה קדימה בהצלחה.

היא חוזרת כולה מחוייכת. מבקשת את היד שלי ומניחה את החוטיני הרטוב שלה אצלי בכף היד.

רגעים קטנים של אושר.

אני אוהב להשאיר סימנים.

עם החגורה שלי.

עם היד שלי.

עם השתן שלי.

עם המילים שלי.

את האחרון אני הכי אוהב.

מילים שלי שנשארות אצלה במחשבות.

מלוות אותה אותה ביום יום לפעמים הרבה אחרי שנאמרו.

חוזרות וצפות אחר כך בשיחה בצורה שמפתיעה אותי.

אלו הסימנים שגם מחזיקים הכי הרבה זמן.

זה נעים.

אגו = הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הָאָדָם רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ וּמַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ

זה אחד הקשים בתור דום. להוציא את האגו שלי מהמשוואה.

לזכור שהאגו שלי הוא לא הנושא. לא המטרה. לא הסיבה.

וזה קשה.

יש דברים שנעשים ונאמרים שמקשים לעשות את ההפרדה הזו.

דוגמאות ? בכיף, נלך על ציטוטים :

"עד היום אני חושבת עלייך כשאני מאוננת"

"בחיים לא נתתי לגבר לקשור / להצליף / להשפיל / להכאיב לי ככה"

"בחיים לא השפרצתי"

"בחיים לא בכיתי בסשן / סקס"

"אני מתחננת שתזיין אותי / תשתמש בי / תדבר איתי"

והאגו רוצה לעוף על עצמו.

אבל זה ההבדל בין דום לאידיוט. להבין שזה לא קשור לאגו.

אם הגעת לחפש הערכה עצמית תיקח יום חופש, תנתק את הטלפון ותחשוב שוב למה אתה כאן.

צריך לזכור שזו אינטראקציה בין שני אנשים שאפשרה למשהו יוצא דופן לקרות.

בת הזוג שלי לא נמצאת שם על מנת להוסיף לי הערכה עצמית. היא נשלטת אבל היא שם בדיוק כמו שאני שם.

ומה שקורה בינינו, הכימייה המוזרה הזו, שייכת לה בדיוק כמו שהיא שייכת לי.

נכון, אני כנראה הובלתי אותה לשם.

הייתי סבלני, קשוב, למדתי אותה.

כן, היא הייתה צריכה עזרה להוציא החוצה משהו שיש בתוכה.

אבל זה מה שזה. זה החלק היחיד שהבאתי. עזרתי לה. זה היה תמיד בתוכה ואני רק מאפשר לזה לקרות.

ולמי שצריך את זה פשוט - בשליטה האגו קיים ביחס הפוך לידע וניסיון.

ככול שאתה עם יותר ידע וניסון הצורך באגו נעלם.

ככול שאתה מרגיש את האגו שלך בשמיים אתה כנראה בשלב שצריך עוד ללמוד.

כן אדוני

תודה אדוני

סליחה אדוני

בבקשה אדוני

אני מתחננת אדוני

זה אוצר המילים שלך כשאני משתמש בך. תסתדרי עם זה.

למען הסר ספק - אם אין שיחה מעניינת מספיק לפני או אחרי - סשן כנראה לא יהיה.

קשה איתי לפעמים. אני מודה.

פעם אמרו לי שהרף ב BDSM כל הזמן עולה. ניסו להסביר לי שמה שמרגש אותי היום ישעמם אותי עוד שנה. 

והאמת שזה קצת הבהיל אותי. גם לא ידעתי אז כמה עמוקה הסריטה שלי וגם לא קבלתי את זה עד הסוף. לא חשבתי שאני ארצה עוד.

אבל זה נכון. הרף כל הזמן עולה.

רק שעכשיו אני נהנה מזה. אפילו קצת יותר מידי.

להשאיר אותה בעונש על הרצפה בפינה. ערומה. צלוחית מים ומגבת קטנה. לא לזוז. לחכות לי.

להשתמש בחורים שלה קצת יותר מידי חזק. עד שהשדים הכי אפלים שלה עולים ויוצאים החוצה.

להשפיל אותה. במילים הכי כואבות‚ במקומות הכי חשוכים ולראות את הכאב שלה.

להביט בה בוכה. ממש ממש בוכה.

לתת לה לכתוב בשבילי את הפחדים והכאבים הכי רעים שיש בתוכה.

לשבת לעבוד כשהיא על הרצפה מחבקת לי רגל אחת והרגל השנייה מונחת עלייה. טוב האמת שזה פחות נחשב לקשה. זה פרס עבורה.

להצליף בה ולסמן אותה. עד שהצבע החביב עליי‚ אדום חגורה מופיע ונשאר לכמה ימים.

ועוד ועוד ועוד.

אז כן. קשה איתי. הרף כל הזמן עולה.

אז מה זה BDSM עבורך ...?

כמה שיחות כאלו כבר ניהלתי.

בדרך כלל בהתחלה ממש חשוב לה לשמוע מה זה DBSM עבורי. מה זה שליטה עבורי. 

אחר כך, או לפעמים אפילו קודם - תלוי  בלחץ שהיא נמצאת בו - לתאר לי מה הגבולות שלה, מה כן, בעיקר מה לא.

וזה חשוב. חשוב מאוד לתקשר ולדעת כמה שיותר על מה שהבת זוג שלך חושבת / רוצה / אוהבת / צריכה / מפחדת / גבולות. 

תמיד לשמור על הגבולות. תמיד לכבד ברמה האנושית.

אבל בעצם זה מאוד בסיסי. שליטה מעניקים על ידי התמסרות. והזכות לקבל שליטה היא על ידי תחושה אמיתית של ביטחו ואמון.

הדיל הולך ככה -

את תתמסרי אליי. אני אחליט, אקח, אשתמש, אדאג, אטפל.

אני אוודא שכשאת איתי לעולם לא יקרה לך משהו שאת לא רוצה או לא טוב עבורך. את תדעי שאת במקום בטוח במאה אחוז.

יכול להיות שיהיה לך קשה. יכול להיות שנבדוק את הגבולות. יכול להיות או בעצם רוב הסיכויים שבדרך יחד את תופתעי מעצמך.

אבל בחיים לא יקרה לך משהו שאת לא רוצה או לא טוב עבורך.

בטחון והתמסרות.

עשרים שנה כמעט של שליטה. זה הרבה.

אני זוכר את הפעם הראשונה הכי חי שיכול להיות.

עוד לא ידעתי את זה על עצמי. דוגי חזק תמיד היה, קצת ספנקים, משיכות שיער אבל לא מעבר.

אנחנו אצלה. אמצע יום עבודה. היא על הספה, ערומה. אני לבוש לעבודה, מכנס מחוייט, חולצה מכופתרת, רק המכנס פתוח ואני מזיין אותה.

עד כאן .... סטנדרטי.

משום מקום אני מוציא את החגורה מהמכנס, מקפל אותה כמה פעמים ומצליף בה. 

אני מופתע מעצמי אבל אז אני מביט בה. האישונים שלה רחבים, היא מביטה בי במבט שלא ראיתי עדיין בחיים. מבט של פחד והתרגשות וחרמנות.

זה היה קצר, אבל משמעותי. אחר כך המשכנו, השפרצתי אותה עד שהיא רעדה וחזרתי למשרד.

לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה שם. לקבל שזה בסדר להיות מה שאני. שזה בסדר להנות מלהכאיב. להתמכר למבט הזה שאני יכול לייצר.

כמעט עשרים שנה עברו, קשרים ארוכים לא מעטים, מפגשים מזדמנים ועדיין אני זוכר את המפגש הזה הכי חי שיכול להיות.

אז אני אגיד תודה על כך שבלי שידעת פתחת לי את הדלת למקום הזה בחיים שלי. 

תודה חן.