בילדות אהבתי לשחק בלגו- חלקי הפלסטיק שמתחברים אחד לשני בדיוק מושלם. בחיבור יציב. אהבתי לבנות פירמדות, לשחק עם הדמיות ולראות איך הדימיון שלי קורם עור וגידים. אהבתי לבנות מגדלים, ליצור ערים, לבנות חומות. לבנות בניניים צבעוניים ומיוחדים. הייתי בונה אותם לגובה, כל כך גבוהים עד שהם היו קורסים כי איך אפשר לצפות ליציבות בבניין שעשוי מלגו. לא אהבתי לצפות בהם מתמוטטים, הייתי מתאכזבת כל פעם מחדש אבל הייתי מכורה למשחק, לריגוש עד שהכל היה נופל ברעש אדיר.
והיום? היום אני כבר משחקת בלגו של החיים וזה לא כל כך שונה.
אני אוהבת לבנות מהחלומות ומהחיים חומות ומגדלים כמה צריחים. מידי פעם אפילו בונה בניין. כמובן שכמה שיותר גבוה יותר טוב. מוסיפה עוד אבן ועוד חלק . עוד ועוד, זה מתחיל מושלם, הכל תקין, הכל חזק ויציב. אבל אני רוצה יותר. רוצה למתוח את הגבולות. יותר רחוק, יותר גבוה, עד הסוף, עד הקיצון. אז אני ממשיכה.
ואז זה קורה. מתחיל מעין רעד שמסמן על אי יציבות אבל כמובן זה לא עוצר אותי, ואני אמשיך. בונה לגובה. הכל רועד והכל הופך ללא יציב מסביבי. אבל אני לא עוצרת להפך כמה שיותר גבוה יותר טוב. למרות שאין יסודות ואין תשתית טובה אני ממשיכה בכל זאת לא עשיתי תואר בהנדסת בניין. אני בונה מסביבי ואני בעצמי בסכנת הריסה. לא רואה את הסכנה ואותות האזהרה.
ואז הכל ברעש אדיר קורס, ואני תחת ההריסות. ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי.
אני זאת שלא מצליחה להבין מתי להפסיק, אני זאת שלא מצליחה להשאר יציבה, אני זאת שאוהבת להגיע לשיא, הכי גבוה, הכי רחוק. למתוח את הגבול עד קצה היכולת. אין בי כוח להוציא את עצמי מתוך ההריסות, רגילה להיות במקום השפל שלא יכולים להגיע אליו. בשקט ובבדידות. כאן אני לא חשופה, כבר אי אפשר לפגוע. משקרת לעצמי שאין לי כוחות להלחם. ושואלת את עצמי אם כדאי לצאת למלחמה שאני בכלל לא בטוחה שיש לי את היכולת או הרצון לנצח בה?
