אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים למגירת הסכום

לפני 4 חודשים. 16 ביולי 2024 בשעה 10:23

ביקום המקביל שלי שם את נמצאת.

שם אנחנו מתנהלים באהבה גדולה ויחסי שליטה כשאת הנשלטת שלי.

יש לנו פרוטוקול מוסכם ששנינו חתומים עליו ומשנים אותו לפי הצורך.

התחושה שאת מצליחה לגרום לי לא רק מגרה לי את תאי העצב,  את גם מחדשת אותם.

ביקום הזה אני מנסה להיות כל מה שאני לא ביקום הראשי, אין לי כמעט סודות ממך ואין לי שקרים שמנווטים אותי, לכאורה הדמות שלי שם היא ההשתקפות האמיתית.

אני מתנהל בצורה הכי טובה וכנה שאני יכול, לא קל ולא פשוט אבל עושה את זה באהבה גדולה, בבועה שלנו.

השבוע סיפרתי לך את הסוד הכי גדול שלי.

האומנם הוא לא קשור אלייך אבל הוא מפריע לי ורציתי שתדעי עליו ועכשיו אני נקי מולך לחלוטין, טהור.

הפחד והעיתוי של מתי לספר היה תמיד ברקע, הדחייה סיפקה לי אוויר אבל באותה השעה יצרה גם מחנק והינה, שחררתי את זה לאוויר העולם ועכשיו את יודעת.

שאלת היום של אחרי:

כמה אני שונה בענייך היום משהייתי אתמול? 

 

לפני 5 חודשים. 14 ביוני 2024 בשעה 9:52

ערב שבועות הזמנתי את כל חברים הוונילים שלנו למפגש.

כל הדברים הכי משמינים ממתינים על השולחן לחבורה של סופרי קלוריות ומאמני כושר, אני אוהב להעמיד אותם באתגר שבין "לא להעליב את המארח - שטרח" לבין המשטר שהם נמצאים בתוכו.

צלחות חצי ריקות מסתיימות מהר וחוזרות למילוי מחדש, כבדרך אגב, שאף אחד לא יראה, אבל אני, רואה הכל.

אחרי שכולם לקחו אוכל, חזרו לשבת לאכול על הספה בסלון כיביתי את האור ורק תאורה נקודתית מכמה נרות שפיזרתי העירו חללים בבית שיצרו צללים של אנשים, זה ממש יפה ככה.

נגשתי לארגן לעצמי צלחת ואני פתאום מרגיש שמשהי שורטת לי את הגב, לאט, אני מסתובב להבין מה קורה ומולי, אשתו של חבר טוב.

"זוז, אני גם רוצה"

- את תמיד שורטת שאת לא מקבלת מה שאת רוצה?

"בסוף, אני תמיד מקבלת מה שאני רוצה"

אני מתקרב לאוזן שלה ולוחש:

- אצלי היית לומדת בדרך הקשה דחיית סיפוקים, מהי, עכשיו תמתיני שאסיים, את מוזמנת להמשיך לשרוט.

אני מסיים למלא את הצלחת מסתובב ורואה את הפה הפעור שלה, חסרת מילים, ספק הלם ספק מופתעת.

- כשהפה פתוח סתם ככה, הוא מבוזבז, תסגרי אותו.

הלכתי לשבת עם כולם בספה, מתחבר לשיחה שהתנהלה שם על יוקר המחיה וכנראה העלאה צפויה של המע"מ והיא, נבלעה בחשכה של המטבח, אני גונב לשם מבטים אבל, חושך לא רואים כלום.

הזונה שלי מתיישבת לידי, אני לוחש לה:

- יכול להיות שזיהיתי פה פוטנציאל, לא וודאי.

היא מחייכת, "מי"?

- אשתי של...

"דייייי המאמנת כושר עם הגלח בצדדים?"

-כן.

אחרי שכולם הלכו, הזונה שלי התחילה לסדר ולארגן את הבלגן.

צליל של הודעה, אני מסתכל וזאת היא, אשתו של... המאמנת כושר השורטת:

"אני מסוקרנת לדעת, איך היית מלמד אותי דחיית סיפוקים"?

-מותק תחבקי את בעלך טוב טוב הלילה, יש דברים שהם לא רלוונטים, זה אחד מהם.

"אל תגיד לי מה רלוונטי לי ומה לא"?

- על הדיבור הזה הייתי מעניש אותך, לילה טוב שורטת יפה.

"מה לילה טוב, איזה עונש".

הפסקתי לענות, אבל צליל הודעות המשיך להגיע, עשר דקות ברציפות, כבר מאוחר, מחר זה יום חדש.

 

לפני 5 חודשים. 11 ביוני 2024 בשעה 10:51

מי אני?

אני ההוא שלא מתחבר לאנשים שמדברים רק על עצמם ולא מעניין אותי שאנחנו חיים בעידן שמידע זורם מהר וכולם מאבדים עניין מהר יותר.

דורש כבוד מכל הסובבים.

שמקדש ביקורת (כשצריך) במטרה לשפר וללמוד מסיטואציות.

שלא חושש מעימותים ויודע מספיק טוב לבטא את עצמו ולהעביר מסר.

מי שיוודא שאתה יודע איפה אתה עומד בקשר איתי.

כזה שיתן את הכל לטובת האחר.

טוטאלי שלא מכיר אמצע וסולד מצביעות.

מציב סטנדרטים שאף אחד לא עומד בהם ומתאכזב קבוע.

קללה וגם קוסם.

נותן הכל ומצפה ללא פחות מסביבה.

לסיכום:

להיות איתי בקשר זאת עבודה, מי שקשה לו, לא חייבים.

אני המשוגע כאן?

 

 

לפני 5 חודשים. 10 ביוני 2024 בשעה 9:47

לא חובב הפתעות, בכלל.

אני אוהב לדעת ולהתכונן מראש.

"חנות הצעצועים פתוחה לשימושך אדוני.

בקשה, תבחר את הכלי המשחק שלך לסשן שלנו היום."

אני מסיט את המבט שלי לשולחן, סט צעצועים מובחר מיותר ניצב מולי אבל רק אחד לכד את מבטי, וו אנאלי.

מצד אחד גולה שמנמנה לפתיחת הציר ומהצד השני חבל, קצר.

הכלבה שלי עם קולר (מאולתר) היום, אני מושך את הרצועה והיא, על ארבע מגיע אלי, אני מסובב אותה עם הרצועה והתחת המשומן שלה, מולי.

תחת יפיפה, עסיסי, מריח נפלא בזכות הקרם גוף שאני מחייב אותה למרוח לפני כל סשן.

שימון קל של הגולה ואני מחדיר לה לתוך התחת, היא נאנקת מכאב אבל מתמסרת.

מצידו השני החבל, אותו אני קושר לשיער שלה.

ועכשיו כל פעם שהיא תוריד את הראש הוו יכנס עמוק יותר.

אני ממקם את עצמי מולה, שוכב על הרצפה כשהזין שלי מול הפה שלה ואני אומר לה למצוץ.

הראש יורד והוו נכנס, היא מוצצת ונאנקת.

פאק זה הסטרי, השילוב של הכאב והעונג שהיא חווה בניסיון לענג אותי, מעגל קסום וקצת אכזרי.

היא מתמודדת עם זה כמו גדולה, התחת שלה פתוח לגמרי ואני נכנס לשם, מזיין לה את התחת ומגמיר אותה תוך כדי שאני מאונן לה את הכוס.

אוי כמות המיצים שיצאה ממנה היום, מאה אחוז בריאות.

לפני 5 חודשים. 7 ביוני 2024 בשעה 10:21

מותר לך להתרסק, זה טבעי ליפול ולהתפרק מידי פעם בתקווה שתצליחי לאסוף את החתיכות ולהרכיב יסודות טובים יותר.

את יכולה לגמרי לשפוך את דלי הדאגות שלך כדי להתרוקן בתקווה שתצליחי להתמלא מחדש, בנפח גדול יותר.

אני, אני כמו רשת הביטחון של הפעלולנים הנועזים בקירקס, אני תמיד אהיה שם לתפוס אותך כשתפילי, כשתצטרכי משהי להישען עליו רק כדי לקבל הקלה מהיום יום, אני הסלע הזה שתמיד תוכלי לנוח עליו.

גם שקשה לי וגם שאני חלש, לעולם אדאג לדחוף אותך במעלה המדרון, כשתתעיפי, ללא תנאי.

אז לכי על זה, גם אם לא תצליחי, אני כאן, מוכן.

לפני 5 חודשים. 5 ביוני 2024 בשעה 14:32

אני מתרגש בקלות ובהתאמה גם מתאכזב.

אני לא יודע אמצע, אף פעם לא הייתי טוב בצביעות תמיד עד הסוף לכאן או לשם.

אני מרגיש שאני חוזר לעצמי מהתקופה ההזויה הזאת.

כמה עברתי, כמה ראיתי וכמה דברים חדשים עשיתי בפרק זמן מאוד קצר.

אתמול הלכתי ברחוב והחלטתי שכל מי שעובר מולי זוכה ממני לברכת שלום, ממש "פאץ אדמס" הישראלי. כולם ענו בחזרה, מי עם חיוך ומי במבוכה בואך בלבול קל.

קצת לספוג אנושיות בחזרה, זה כל מה שהייתי צריך.

 

לפני 5 חודשים. 2 ביוני 2024 בשעה 11:33

ערב, נפגשים עם חברים, שותים צוחקים, אני מסמן לה עם האצבע לבוא אלי, היא קולטת את זה, מבטה הופך לרציני, היא מפסיקה את השיחה עם חברה "חכי רגע, הוא קורה לי", היא נעמדת, החדר מבחינתי משתתק, רק המבט שלנו, המרחק מצטמצם אני מסמן לה עם האצבע לשבת אלי, היא מסתובבת ומתיישבת "אני יכולה להביא לך משהו, חסר לך משהו?"

אני מהנהן בשלילה עם הראש, תשבי כאן עכשיו.

"כן אדוני".

אני מרגיש את התחת שלה עם הברך שלי, אני מושיט את היד שלי לגב התחתון שלה, נוגע בתחתון שלה והולך לאורכו עד לחור של התחת, אני מסיט את התחתון חוטיני שלה לצד ומתחיל להכניס לה אצבע לתחת.

היא מתמסרת, נשענת אחורה אלי, מנשקת אותי.

אני עם היד השניה,מפסק לה את הרגלים ומתחיל לעסות לה את הכוס, היא רטובה.

הסביבה מזהה את ההתפתחות וכאילו שזה נותן להם סימן להתחיל בעצמם.

אנשים סביבנו מתחילים להתמזמז, זוגות שדיים נחשפים. הזוג לידינו מתחילים לגעת בה.

אני לוקח את היד שלה ושם על הזין שלי.

"תמצצי לי שפחה"

היא מוציאה לי את האצבע מהתחת שלה, לאט, נעמדת מולי, יורדת על הברכיים, פותחת לי את המכנס ומתחילה למצוץ, מתחילה בללקק לי את הביצים כשהיד שלה אוחזת בזין שלי, אני מהזווית שלי רואה את היד שלה עם הציפורניים האדומים עוטפים אותי, אני חרמן בטירוף.

היא מוצצת לי את הזין בטירוף, מסביבנו זוגות כבר עירומים, מזדיינים, סלט של אנשים שכולם נוגעים בכולם, בכמה שיותר.

אני מתרומם, מושיט לה יד, עוזר לה לעמוד, מסובב אותה, שם אותה על השולחן באמצע החדר, מוריד לה את התחתון ומרים את החצאית,מתחיל לזיין לה את התחת.

אחרי מספר דקות מתקרב חבר לאוזן שלי "תרשה לי להחליף אותך".

אני קורץ לו ,מתכופף אליה ושואל אותה אם היא מעוניינת?

"לא תודה אדוני, אני רוצה אותך".

אני מתרומם בחזרה, מהנהן בשלילה, הוא מחייך קורץ לי והולך בחזרה לדרכו.

אני מזיין לה את התחת ומאונן לה את הכוס.

"אני יכולה לגמור אדוני?" היא שואלת.

"כן, אני מאשר לך".

כי גומרת חזק, מסביבנו עוד זוגות כבר גמרו.

אני מתחרמן מהסיטואציה, נוגע בשדיים של זאת שלידי, היא מסתכלת לי לתוך העיניים, אני שולף את הזין וגומר לשפחה שלי על הגב. ההיא לידי, תופסת לי את הביצים תוך כדי, הפרצוף שלה אומר הכל.

משהו מתחיל למזוג לכולם צייסרים של וויסקי.

"לחיי עוד ערבים כאלה"

 

 

לפני 5 חודשים. 28 במאי 2024 בשעה 6:53

אני אוהב שאת מתמסרת לי.

את רוצה שישלטו בך אבל לא עד הסוף.

את משאירה פתח קטן, תוכנית מילוט שתחזיר אותך לשגרה היום יומית שלך.

לשליטה שאת מחוייבת להפגין מכורך המציאות המשפחתית/מקצועית.

רק איתי את יכולה להניח בצד למחשבות ולבלאגן בתוכך ולהתמסר לשעה או יותר, להיות משהי שאת אוהבת להיות. צריכה להיות, נשלטת.

את מקבלת על עצמך להיות זונה נאהבת, להיות כלבה מושפלת כי זה עושה לך טוב,  restart למערכות. לפעמים את מובכת שזה מה שאת צריכה אבל אמת יש רק אחת ואת מנסה לאמץ אותה.

אני, מצידי רק מתחרמן מהמחשבה של לשלוט בך.

לשלוט בכל אספקט שלך, מתי ואיך וכמה, זה מטריף לי את החושים.

את לפעמים בורחת, מחפשת להסביר לי היגיון חדש שמצאת אבל שנינו יודעים שבסוף בסוף אנחנו בלופ, נכנסים לגמילה קשה לכמה ימים שמוצאת את עצמה בפורקן קשוח ואינטנסיבי כשאנחנו נפגשים.

עד למפגש הבא.

לפני 5 חודשים. 26 במאי 2024 בשעה 18:31

הגעתי באיחור מסיבי למשרדים, רצתי למעלית שבחניון, נכנס, לוחץ לקומת הלובי.

המעלית זזה, לאט, כבר מסמנים לי שאני אמור להצטרף לשיחה שנקבעה, אין קליטה.

עולה קומה והמעלית נעצרת, איף.....איזה באסה.

המעלית נפתחת, חושפת את דמותה.

"בוקר אור לך".

"בוקר מרנין גם לך".

"אתה לא מאחר לפגישה"?

"אם משהי הייתה עולה ברגל הייתי מגיע מהר יותר" אני קורץ לה.

היא מחייכת ומשתתקת.

"תגיד, עכשיו ש**** עזב, מי אחראי על התקציב של המוצר ****"

אני מסתכל אליה, עושה פרצוף תמים - "אני".

"יאאא תקשיב אני חייב פגישה דחופה, אני קובעת לנו לפי פניות היומנים"

"ברור" אני עונה.

תוך שעתיים אני רואה זימון להיום, משעה שבע עד שמונה - בערב.

שולח לה הודעה בפרטי "מה קרה, שבת תפוסה לך"? אמרתי זמינות לפי שעות העבודה, של ידראל לא של הונדורס".

שולחת לי סמיילי.

שבע בערב מגיע, היא מתייצבת בזמן " אפשר להכנס".

"ברור, אנחנו היחידים בבניין, מי עוד יכנס בשבע בערב" אני עונה בציניות.

היא מחייכת, פותחת מחשב, מחברת אותו למסך הענק שעל הקיר, מציגה תחת מהממם וחצוץ וברקע מוצגת טבלת אקסל.

אני מסתכל על הטבלה מהר מאוד מזהה טעויות בחישובים שלה, ניסיון להציג נתונים בצורה שבאמת מצריך עוד תקציב רק שהנוסחאות שלה לא נכונות...

אני לוקח שליטה על הטבלה ומסדר מחדש את המספרים, הנוסחאות והמועדים.

היא שותקת ומחייכת, מקבלת את האמת המרה ששנינו מכירים בה.

"אז אני מבינה שעשית את זה כבר"

"פעם או פעמיים... היום".

"טוב זה לקח עשרים דקות, אפשר לקחת בחזרה את הזמן שנשאר"? אני שואל אבל מת להכניס לה את היד לתוך הירכיים העסיסיות שלה.

היא מחייכת, חיוך קצת שונה, נבוך.

מקפלת את המחשב שלה, קצת גוררת את עצמה.

אני מזהה את זה, מחפש מה לשאול אותה בלי לצאת מהגבולות שעדיין מתקיימים בינינו.

מצאתי -"תגידי, איך הולך לך בתפקיד?"

היא מסתכלת עלי -"קשוח" עונה.

שנינו תקועים, לא יודעים מה לעשות עכשיו.

"טוב, יאלה אני זזה, תודה על הכל, שיחקת אותה תותח."

"ביי, תבואי בכל יום - דגש על היום"

היא צוחקת, הצחוק שלה סקסי, ספק צרוד ספק.. לא.

מה עכשיו?

לפני 6 חודשים. 25 במאי 2024 בשעה 12:08

כבר הרבה זמן ששמתי עין על משהי מהעבודה.

מנהלת פרויקטים, רהוטה, יפה, מתוקתקת, חזה גדול, תחת עסיסי.

בוחרת את הקליקה שלה בקפידה, אני לא חלק מהם כי אנחנו עובדים באזורים מנוגדים.

נתבקשתי להגיע לישיבת אפיון, חדר ישיבות מלא, כבר התחילו להציג.

שיח ער שיוצר וויכוח על מועדים ויכולות המוצר, המכירות נגד הפיתוח, כרגיל.

היא נכנסת, מחפשת איפה להתיישב, קלטה אותי מאחורה, חיוך קטן, מתיישבת לידי.

ריח חזק של שמפו מעיר את החושים שלי.

"מה הפסדתי" היא שואלת:

לוחשת לי באוזן ואני נדלק, משום דבר.

מתקרב לאוזן שלה, נושם אותה, מדמיין שלק קטן לא היה מזיק עכשיו, לוחש לה בציניות:

"המכירות מבטיחים ללקוח יותר פיצרים משהפיתוח יכול לעמוד בזה, כולם מאשימים את כולם שהעסקה תתבטל, אני ואת כאן כדי לוודא ששום דבר מזה לא חוזר אלינו או נדבק בנו בשום צורה, קפיש?"

היא מחייכת, מסתכלת עלי כאילו זאת פעם ראשונה שהיא באמת רואה אותי מהנהנת.

אני עושה את עצמי מאזין לדיון וכל מה שאני חושב עליו זה איך אני יכול להמשיך את השיחה איתה.

היא פותחת את המחשב שלה ומתחילה לעבוד.

הדיון מסתיים וכל אחד חוזר למקומו פשוט התפצלנו בלי להגיד כלום.

כמה שבועות אחרי היא עוברת מול המשרד שלי, לוקחת צעד אחורה ואומרת:

"אז כאן אתה מתחבא" צוחקת...

"ראית מה זה, את היחידה שמצאה אותי, כבר שלוש שנים שלא ראיתי כאן נפש חיה, הלכת לאיבוד? האזור הזה לא נמצא אפילו בתוכניות המקוריות של הבניין".

היא צוחקת בקול...

אני נעמד ומתחיל למתקרב אליה, בדוק שהיא הרגע בחנה אותי.

"אז מה הולך"?

אנחנו נעמדים קרוב, מדברים ומסתכלים בעיניים.

פאק כמה שהייתי רוצה להשכיב אותה על השולחן  ולזיין אותה בדוגי, לנשק אותה תוך כדי שהיא גונחת...

אנחנו מסיימים את השיחה והיא הולכת לדרכה.

קיבינימט כמה מתח מיני יש בינינו.

בערב היא רואה שאני מחובר, שולחת לי הודעה "גם את עובד בשעה כזאת"?

"כן, מקווה לקבל את העובד המצטיין לשנת..."

היא כותבת שהיא צוחקת בקול.

מה לכתוב עכשיו?