סיפורים למגירת הסכום

הדבר שאני מאחל לעצמי כל החיים לקבל, הוא את היכולת לתת.

לקחת מישהו ולהפוך לו את המצב ולו לרגע אחד.

כי בתוכי אני בטוח שהוא יזכור את הרגע הזה להרבה זמן.

לגעת במישהו שלא חשב בשום שלב ביום שלו שרואים אותו או את המצוקה שלו או סתם את המשבר הרגעי שהוא עובר.

אני סאקר של הרגעים האלו, הם ממלאים אותי.

הגיעה לביקור מנהלת בכירה מארהב לאתר הישראלי שלנו.

השמועות עליה היא שהיא קשוחה וכו...אני לא מתרגש.

זימון צץ לי ביומן, היום בארבע פגישת הכרות, סגרה לנו רבע שעה, חייכתי לעצמי.

נכנס לחדר ישיבות, היא בשיחה, מסמנת לי עם היד להכנס ולסגור את הדלת, אני מחייך ומתיישב.

לרוב אני אוהב להגיע לפגישות דקה, שתיים לפני הזמן ובטח לכאלו שהם גם ככה קצרות.

הזמן עובר והיא עדיין בשיחה...חמש דקות...שמונה דקות...אני נעמד ומודה לה, מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הדלת.

"לא אתה הולך" היא שואלת במבטא אמריקאי כבד.

"קבעת לנו פגישת הכרות, נכון? אני חושב שהכרתי אותך מספיק כדי להבין, תהני מהביקור שלך, אני מקווה שהוא יהיה מה שקיווית שהוא יהיה" 

יצאתי מהחדר וחזרתי למקום שאני יושב, עליתי לשיחת זום הבאה...שוב...כמה דקות לפני הזמן, בינתיים מכין את החומר.

יום למחרת אני מגיע למשרד ומסתבר שהיציאה שלי עוררה את זעמה של אותה המנהלת מה שגרם לגלים במשרד, סורי, לא מרגש אותי.

שיחת זום מהמזכירה של המנכל:

"תוכל בבקשה לבוא למשרד של xxxx הוא מבקש לשוחח איתך".

לשוחח? דיאלוג זאת לא שיחה...עצרתי בדרך למשרד של..להכין קפה ונכנסתי לחדרו.

הוא יושב בקצה השולחן שלו, המסך טיפה מסתיר אותו והיא שם, יושבת ליד שולחן נוי עגול.

(באנגלית) "תשמע רציתי לדבר איתך על הפגישה שלכם אתמול, זאת לא הדרך לקבל את פני המנהלים הבכירים שלנו מחו"ל".

אני מחייך, הוא מחייך ואני מתיישב לידה, גורר לאט את הכסא ויושב ממש בקו ראשון לצידה, מסתכל עליה.

לוקח שלוק מהקפה השחור ועונה לו (אבל למעשה מסתכל עליה כאילו אני מדבר איתה).

"כשאדם רוצה להכיר אותי, אני מניח שייקח לו יותר מרבע שעה."

לוקח עוד שלוק מהקפה, בכל זאת בוקר.

"מתוך הרבע שעה, שמונה דקות לנהל שיחה בטלפון כשאני נמצא בחדר זאת ארוגנטיות והיא מלמדת אותי הרבה על המנהל, תפיסת המחשבה שלו על העובד בחברה וחשיבות הזמן, שהוא לא שלו".

אני אומר את הדברים ומביט בה, מסתכל לה ישר בעיניים. 

מעניין...לרגע היא לא הורידה מבט אבל הלחיים שלה האדימו.

"עכשיו, תגיד לי אתה, ללא קשר לתפקיד ומקום הררכי, היית מקבל התנהגות כזאת החברה שלך?

זה משקף את רוח החברה שבנית?"

אני מחייך ועכשיו כבר מסתכל עליו, היא לא חשובה לי.

הוא מגמגם..."אני אשאיר אתכם לבד, יש לכם על מה לדבר, שוב שמחתי לראות אותך".

"תודה, נדבר מאוחר יותר" הוא כבר עבר לעברית.

מאוחר יותר,נתקלים בקפטריה, אני מסתער עליה:

"נו איך בינתיים"

-"בסדר"

הטון שלה שונה, קצת פחות רשמי.

היא מתמהממת, אני מזהה את זה אבל, אני בשלי, בטקס קפה שלי.

"תשמע אני..."

"הכל בסדר", אני מסתובב ומסתכל לה ישר בעיניים :

"אל תזלזלי בזמן של אחרים, אנחנו עובדים באותה החברה עם אותה המטרה" היא כבר לא מסתכלת לי בעיניים.

"כן, סליחה..."

אני מחייך, היא מחייכת.

"יש לך חיוך יפה, תראי אותו מידי פעם".

הלכתי חזרה למקום שלי.

"בוא אלי מחר, יש לי הפתעת טו באב עבורך".

כשהנשלטת הרומנטית שלי רוצה לפנק, מי אני שאסרב.

המחשבות מתחילות להתרוצץ - ארוחת ערב שהיא השולחן? זר פרחים אנאלי? או מסיבת קצפת שהיא הקינוח?

"אני עולה", מעדכן אותה אבל בעצם זה הדופק שלי שעולה.

אני פותח את הדלת והיא על הרצפה, בתנוחת הכריעה המוכרת.

" אדוני ההפתעה מחכה לך בחדר השינה".

אני ניגש לחדר השינה וחברה משותפת שלנו שוכבת שם.

היא מצטרפת לחדר השינה ואומרת לי "הערב חשבתי לפרגן לך בעונג כפול".

אני מחייך אבל היא, לא.

היא רצינית, הקול שלה רועד, היא רועדת.

החברה נעמדת שעל גופה חולצת בטן צמודה, פטמות בולטות מציגות עצמן.

אני מתחרמן, הן נצמדות אלי, אחת מקדימה ואחת מאחורה, פאק כמה שאני חרמן.

החברה מתקרבת לנשק אותי, אני מסיט את הפנים שלי, תופס לה קלות את הסנטר, מסיט לה את הפנים, מקרב את האוזן שלה ולוחש לה:

"תתלבשי עכשיו ולכי הביתה".

היא מסתכלת אלי, מחייכת, מרגישה מאותגרת יותר, מתקרבת אלי שוב הפעם המבט שלי רציני יותר " עכשיו" אני מסתכל עליה ואומר בקול שקט.

הנשלטת שלי לא מודעת למה שמתחולל ברקע,היא מאחורי, מנשקת לי את הכפות רגליים.

החברה מסתובבת וחוזרת לחדר שינה,נבלעת בחשכה.

אני מרים את הנשלטת שלי ואומר לה:

"לא ככה זה לא ילך, את לא מבינה בכלל מה המחיר שאת תשלמי מחר בבוקר, את לא מוכנה לזה וזאת הרפתקאה מסוכנת".

היא מחבקת אותי בוכה, אני מבין שכל המתח מתפרק עכשיו.

החברה שלה אומרת שלום בהפגנתיות וטורקת את הדלת.

אני מרים את הנשלטת שלי, מניח אותה על המיטה, מכסה אותה, נושק לה במצח.

"קודם כל תודה, לילה טוב,  נדבר מחר, עכשיו תנוחי, אני מכאן נוסע הביתה, אל תדברי, לכי לישון".

היא מסתובבת ואני יוצא מהבית.

היא לא מוכנה להקרבה הזאת, המחיר שזה גבה ממני היה גבוה אבל התמודדתי, אני לא בטוח שגם היא תצליח ובכלל, אני אחליט מתי לבחון את זה, זה לא הזמן.

"בקשות מיוחדות אדוני"?

זאת השאלה שאני נשאל כל פעם שאני נוסע אליה.

הידיעה שביכולתי להשפיע, לתכנן, לביים ולבצע את כל מה שעולה על רוחי, היא כלכך חזקה ומטורפת שרק השאלה הזאת מציתה בי את הדמיון ומדליקה כל תא במוח הקודח שלי.

"תשמני את כולך, וו בתחת שלך,תשכבי על המיטה שאת על הבטן עד שאגיע".

- "כן אדוני".

הידיעה שככה אני הולך לקבל אותה, מחרמנת אותי במהלך כל הנסיעה.

אני עולה, מתקרב לחדר וכבר מריח מרחוק את ריח השמן שמתערבב עם הקרם שלה.

היא כמובן במנח, שותקת, ממתינה.

אני מתפשט, אנחנו לא מחליפים מילים ואני מתחיל לשחק עם הוו.

מרים לה את הראש כלפי מעלה, קושר את הקצה של החבל של הוו לשיער שלה ונותן לה להחליט האם היא רוצה לשמוט את הראש שהוו יכנס לתחת שלה עמוק יותר או שהיא תתרגל מתיחות צוואר.

אני מעסה לה את הדגדגן, נושך את הלחיים של התחת וחודר באחת לכוס שלה.

אנחנו מזדיינים במשך שעה, מחליפים תנוחות, עוסקים בגמירות וכאב ובסוף נכנסים למקלחת ביחד.

שם, אנחנו שוב רגועים, שלווים, מתחילים את היום נקיים ומאושרים.

היום בבריכה,שמשיה אחת לפנינו, שני נערים דיברו בינהם על כמה שהם מבולבלים מהבנות בכיתה וכמה תסכול וחשש ובום...בשניה אחת הם החזירו אותי לגיל הזה, נתפס לי הזיכרון שלי עצמי ואיך אני הייתי בגיל שלהם, כמה בילבול וחוסר הבנה בעידן שאין גוגל או את מי לשאול והכל מאוד ראשוני, עבורי בכל אופן.

שנות הקסם, קווין דייק את זה כלכך עבורי, אח גדול ומעצבן, משהי בכיתה שהייתי מת להגיד לה מה שאני מרגיש וכל זה כשאני בתוך סופת טורנדו הורמונלית בסיווג 2.

מאוחר יותר שקיעה לעולם הפנטזיה:

רומח הדרקון, דמדומי הסתיו וכל הסדרה הזאת, משחקי D&D ובגיל מאוחר יותר RD&D.

בתיכון הייתי דלוק על משהי, הייתה לי הזדמנות לבטא את זה,שינסתי מותניים והעזתי, התרסקתי עליה כמו טון וחצי של טופי כרמל והיא כמובן נבהלה ועקבותיה נעלמו עד עצם היום הזה.

מליון השיחות והחידודים בפנימיים שניהלתי עם עצמי בראש ותוכניות שכבר היו מוכנות לביצוע שנגנזו בשניה האחרונה על ידי רציונל ארור.

היום אני כבר לא מתבלבל בקלות אבל עדיין לא בטוח שאני מבין את הכל עד הסוף.

אם הייתי יכול לחזור אחורנית בזמן ולפגוש את עצמי, הנער, הייתי אומר לעצמי - אל תפחד מ- "הלא", ישנו גם "כן" שמסתתר לו שם ושהכל יסתדר don’t over think it פשוט תעיז ותנסה, תצהיר על הכוונות ועל המטרות ואתה תסיג אותן.

אם הייתם יכולים לחזור אחורנית, מה הייתם אומרים לגרסה הצעירה שלכם? 

יום ארוך ואני מותש, תקופה שכזאת.

אני נכנס לבניין, עולה לקומה, דלת המעלית נפתחת וריח בישול חזק מתפרץ פנימה.

המסדרון מריח נהדר מבישול ומיצי הקיבה שלי מתחילים לבעבע.

אני פותח את הדלת, שומע את רחשים מהמטבח, נותן הצצה והיא עומדת שם שרק סינר על גופה, בקושי מחזיק את השדיים שלה חושף תחת עגול ועסיסי. הלסת שלי נשמטת.

אני מחייך, היא יודעת שאני עומד שם: 

"אדוני הכנתי לך ארוחת ערב, קובה סלק כמו שאתה אוהב, אני יכולה למזוג לך כוס יין?"

אני מהנהן ומחייך, חולץ את הנעליים שלי, מוריד את המכנס והתחתון ביחד, פותח את הכפתורים מהחולצה ומעיף אותה ממני, עירום לגמרי.

היא מביאה לי את הכוס, אני חוטף לה אותה מהיד ותוך כדי לגימה, מוריד את הראש שלה, היא יורדת על הברכיים ומוצצת לי את הזין שממזמן כבר עומד.

היא מוצצת נהדר, יודעת בדיוק איך לגעת בי, מלקקת את הביצים, מלקקת ממני את היום הזה.

אני מסיים את הכוס בשלוק גדול, מרים אותה, מעיף מהאי את הכלים, מכופף את הגוף שלה קגימה ומצמיד את הפרצוף שלה לבוצ'ר בחוזקה.

חודר לה לתחת בפעם אחת, עד הסוף.

היא כואב, לוחשת "לאט" למרות שהיא יודעת שזה לא יעזור לה.

אני מזיין אותה חזק, פותח את הסינר, נותן לשדיים לפרוץ החוצה, עם היד שלי אני מאונן לה בדגדגן ואנחנו בטירוף.

היא גומרת בצעקה שרק הדליקה אותי יותר וגרמה לי לגמור, אני שולף את הזין מהתחת שלה, מוריד אותה לרצפה וגומר לה על הפנים.

היא מחייכת, אני מרוצה.

"מתי האוכל מוכן, אני גווע"?

 - "עשר דקות".

"מעולה, בואי לקלח אותי".

"כן אדוני"

היא יוצאת היום, בלעדי.

כשהיא שואלת אותי מה אני רוצה שהיא תלבש זאת תמיד אותה המלחמה הפנימית בין מה שהייתי רוצה שהיא תלבש כשאני שם לבין מה שאני לא.

מפעם לפעם אני מנסה להפתח בעצמי ולאפשר יותר, אבל, בכנות זה קשה.

עם חזיה או בלי, חוטיני או שבכלל בלי תחתונים?

לשלוט מרחוק זה יכול להיות קשה לפעמים, כמה שהיא כוסית וסקסית, זה קשוח.

אני מוצא שזה הופך אותי לטוב יותר, חזק יותר, מנסה למצוא את הסנטר שלי ולא לאבד ריכוז או לקנא אבל, לא פשוט, שולט או שלא, אני אנושי.

אף פעם לא הבנתי אנשים שטענו בפני שהם כואבים מגעגוע.

תמיד זה היה לי מוזר, כמה אדם יכול להתגעגע לאחר וברמה כזאת שזה יכאב לו?

בשבועיים האחרונים הרגשתי את זה כפול ובחזקה:

הריחוק מהשגרה הכה חשובה שלנו שכוללת את היכולת לתקשר, סתם ככה מתי שרוצים ובעיקר שנוהגים על פי הפרוטוקול.

המפגשים המטורפים שלנו שכל פעם נדמה שאנחנו הולכים עוד צעד רחוק יותר, ביחד.

שוכבת על הגב, הרגליים והידיים קשורים, כל אחד מהגפיים קשור לרגל אחרת של המיטה.

הרצועה על הצוואר שלך, העיניים שלך מכוסות ואת כולך נתונה לשליטתי.

את משומנת בשמן שאני אוהב, בוהקת, הגוף שלך ממתין לכאב שרק מנסה להבין מהיכן הוא יגיע הפעם.

התחת פתוח כמו הכוס, ממתין לחדירה האלימה שלי וכולך בכוננות ספיגה, מחכה שאזיין לך את הצורה.

המחשבה הזאת יצרה לי געגוע לריח שלך, לטעם ולהבעות הפנים שאני כלכך מחכה להן.

הגעגוע התחיל להכאיב לי לפני כמה ימים.

זה התבטא בחוסר נוחות בהתחלה ועבר לחולשה כללית, כאילו שואב ממני אנרגיות.

חוסר הנוחות התחלפה בכאב, כאב לי לחשוב עלייך, עלינו, פשוט כאב ואז הבנתי על מה כולם מדברים.

היא חוזרת מהשרותים, מרוצה מעצמה.

"זהו, מסודר".

היא אדומה בפנים, מסמיקה.

"תשתי".

אני שותק, מסתכל עליה, מחפש לגרום לה לאבד את שלוותה, בוחן אותה והיא, מחפשת את עצמה בסיטואציה.

- "אז מה אתה אומר, מטורף אה...התפטרתי"

"ומה את מחפשת? מה מתאים לאישיות שלך?"

- "אני מחפשת מנהל/ת אסרטיבית ונחושה, כאלו שלא נרתעים בקלות, חדים במסרים שלהם ויודעים מה הם רוצים ומשיגים אותו".

"אני יכול לשאול משהו אישי?"

- "כן בטח"

"ובמערכת יחסים"

פתאום בבת אחת החיוך שלה נעלם, הפנים שלה הפכו לרציניים, היא מיישרת מבטה ומסתכלת לי בעיניים.

- "אני לא יודעת לענות על זה".

"יש הלילה מסיבה, שמלה קצרה, שחורה, מחשוף עמוק, אני אאסוף אותך בחצות".

- "רגע...מה..מסיבה...בחצות?"

"יש לך עבודה מחר לקום אליה?"

היא מחייכת "לא".

אני מזמין חשבון ושנינו קמים ויוצאים.

תרשמי לי את הכתובת שלך, אני אגיע בחצות.

בחצות אני מחייג אליה והיא עונה במהירות, אומר לה לרדת.

שיער פזור, שמלה קצרה, מחשוף עמוק, שפתיים  חושניות אדומות, ציפורניים צבועות אדום, השילוב הראוי.

נכנסים למסיבה, בתוך הרחבה ישנו כבר מופע קשירות.

"מה זאת המסיבה הזאת?"

- "תקשיבי לי טוב עכשיו, אני הולך לשבת על הבר, אני רוצה שתעשי סיבוב, תתעמקי בכל מה שאת רואה, תקחי את הזמן, כשתחזרי תספרי לי מה הכי ריגש אותך למה הרגשת שאת הכי מתחברת."

היא מתחילה לדבר, אני עוצר אותה - "לכי, עכשיו".

היא מהנהנת, מסתובבת ומתחילה ללכת.

אני יודע בדיוק מה קורה לה עכשיו, עכשיו היא תגלה לאן היא שייכת, עכשיו "האסימונים" יפלו לה והיא תגלה שלכל הרגשות והתחושות שהיא הרגישה עד היום יש ביטוי, שם ומקום.

ברוכה הבאה לעולם הבדסמ.

שתי נשים מתקרבות לשולחן שאני יושב, מהוססות האם איתי הן דיברו בטלפון.

אחת מטופחת יותר:

בגדים שאמורים לשדר לי שהיא הבוס, הולכת מקדימה, צעדים מדודים.

השניה לבושה פחות רשמית:

שמלה פרחונית, שיער שחור אסוף, הולכת אחריה.

אני נעמד כדי להפיג את ההססנות, מחייך ושתיהן מחייכות אלי בחזרה.

פגישה עסקית בתל אביב עם חברת סושייל מדיה חדשה, הם רוצים להתחיל לעבוד עם החברה שלי אז החלטתי לבחון את היכולת שלהם בסביבה לא מוכרת וגם לאתגר אותם.

המטופחת ניגשת אלי ראשונה - "נעים מאוד אני xxxx מנהלת בחברת xxxx" היא מציגה את עצמה ולוחצת לי את היד תוך כדי שהיא מציגה גם את הקלגה שלה בריפרוף שמסתכלת אלי בחיוך מבוייש.

"שלום אני xxxx, מנהל השיווק של חברת xxxx ישראל, אני ניגש מעבר לשולחן לקולגה ודואג ללחוץ לה גם את היד, היא לוחצת לי בחזרה וראשה מתרומם, העניים שלנו נפגשות.

ועכשיו, let the games begin אני חושב לעצמי:

"אני שמח מאוד שהגעתן, אנחנו כיום כבר עובדים עם חברת סושייל אבל תמיד שמחים ללמוד להכיר עוד.

הפגישה הזאת לא תיהיה רגילה, אתן יכולות להניח כאן את החפצים שלכם על השולחן, יום יפה בחוץ, בואו נצא לסיבוב רגלי שבמהלכו תוכלו לספר לי אודות החברה שלכן ומה אתן יכולות להציע לנו, שאין לנו היום".

שתיהן מבולבלות...

- "רגע הכנו לך מצגת שחשבתי שנציג לך ואתה תוכל לשאול שאלות תוך כדי" עונה לי הבוסית והחיוך התחלף במבט נוקשה.

" מצגת יכולת גם לשלוח לי למייל, שאתרשם, אני אשמח שנעשה סיבוב שתוכלו לספר לי עליכם, על התפקידים שלכם ועל החברה שלכם, במילים שלכן, דרך העיניים שלכם, ממקור ראשון" אני מחייך ומנסה שוב להקליל את האווירה".

אני רואה שזה לא בא בטוב בכלל לבוסית, השניה דווקא התלהבה מהרעיון, מחפשת את האישור של הבוסית.

"שנצא"?

"-בשום פנים ואופן, זה לא לעניין ולא מקצועי" עונה לי הבוסית בתקיפות.

"תודה שבאת, אז זה לא יעבוד בינינו, אנחנו מחפשים חברה שתדע להכיל את השיגעונות שלנו ושתדע לאלתר שצריך,פחות מחפשים שבלונות".

החיוך המזוייף שלה התחלף בארשת פנים זועפת, היא אורזת את עצמה בהפגנתיות ואומרת לקולגה שלה בעצבים, בואי!

"לא, רגע, אם לך יש זמן ורצון, אני אשמח לצאת איתך להליכה ואם אין לך דרך לחזור למשרדים שלכם, אני אממן לך מונית, הכל בסדר".

היא מתמהממת...מסתכלת על הבוסית.

אני לוקח פיקוד ואומר לבוסית " אחזיר לך אותה עוד שעה,  הכל בסדר, תודה."

הבוסית יוצאת ואנחנו נשארים לעמוד שם, שתיקה.

"אז שנצא?" אני מסמן לה עם היד להוביל, היא מחייכת חיוך גדול ומתחילה ללכת.

הטיול הקצר נמשך עד שמונה בערב, הלכנו ודיברנו על הכל ולאט לאט המחיצות נשברו.

- "ואוו כבר ערב, אני חייבת לחזור."

"באמת? אני מרגיש שרק התחלנו, חבל, אזמין לך מונית"

המונית מגיעה ואני פותח לה את הדלת, "היה לי כיף, למדתי המון עלייך, תודה על אחר הצהריים כיפיים".

היא מתיישבת במונית, אני נותן לנהג שטר של 100 ואומר לו, "לאן שהיא תגיד לך, תשמור את מה שנשאר כטיפ". הם נוסעים.

יום למחתרת, הודעה:

היי xxxx אני חייבת לפגוש אותך שוב, תפגוש אותי באותו בית הקפה היום בשמונה? אתה יודע זאת..."

הגעתי לבית הקפה היא כבר ישבה שם, היא לא רגועה, משהו לא נינוח בה.

אני מתקרב ומתיישב.

"תקשיב, אחרי אתמול קמתי היום בבוקר והתפטרתי, אין לי שום רצון להיות שם יותר.

 זה מאוד התאים לאופי שלי לרצות אותה וחשבתי שאני אלמד אבל זה לא באמת מוביל לאף מקום, בזבוז זמן.

אני....רוצה שתמשיך לדבר איתי, בבקשה, כלומר אם אתה גם רוצה".

"סיימת"? 

-"כן"

"מה תשתי?"

-"קולה זירו בבקשה"

"לא, את תשתי מים קרים"

-"אוקי".

"לכי בינתיים לשרותים, תשטפי פנים, תסדרי את השיער, אני אשמח שתפזרי אותו ותחזרי לכאן, אני אחכה"

"-אני בסדר תודה".

"זאת לא הייתה בקשה".

היא מחייכת, השפתיים שלה נפתחות חושפות שיניים לבנות צחורות.

- "בסדר, כבר אחזור".

אני מתחיל להתרגש,מה יש לנו כאן....