אני אדם נוסטלגי.
שירים ישנים ישר זורקים אותי לסיטואציות ומקומות שונים.
ריחות מוכרים יכולים למקם אותי במקום אחר עם משהו/י שהיית בשניה בתקופות שונות של החיים שלי, אני מת על זה.
לפני כמה ימים, אני נכנס לתוך מעלית ריקה, קומת חניון, ככול שאני מתקדם לקומה שלי, המעלית מתמלאת, הגיוני.
משהי, נדחקה, הצטופפה ממש קרוב אלי,פתאום הריח של הבושם שלה זרק אותי למשהי שפעם מאוד אהבתי. זה הציף אצלי פתאום הכל, עצמתי את העיניים ורק הרחתי, ככול שהוספתי להריח ככה נזרקתי בעוצמת לימים, תחושות, רגשות.
מדובר בימים אחרים של חוסר בשלות כוללת ואופטימיות זהירה, על גבול התמימות.
יצאנו מהמעלית, כל אחד לדרכו. נכנסתי למשרד עם התחושות האלו, הם ניצמדו אלי ולא עזבו.
החלטתי שאני נכנס לפרופיל שלה בלינקדין וכמה מוזר ומטורלל שזה ישמע אני אנסה לגרום לזה שאני אריח אותה שוב, היום.
כותב ומוחק, כותב ומוחק.
הכל נראה לי על גבול הקריפי או סתמי מידי.
איך מתחילים בלי להשמע כמו איזה משפט התחלה קלאסי ונדוש.
אחרי מספר דקות הלכי על הפורמט הבא:
"היי, מה המצב?
זה אני **** שחולק איתך משרד באותה קומה, היום גם חלקנו מעלית.
שתדעי שהבושם שלך מהממם של איזה חברה הוא אם אפשר לשאול?".
אנטר, ההודעה נשלחה.
שמח בחלקי המשכתי את היום כרגיל, ממתין לתשובה, שלא מגיעה.
השעה חמש וכולם מתחילים ללכת הביתה, זובי, אני לא מוכן לעבור את היום בלי פרט המידע הזה, מה אני עושה?
אוקי, אוקי תוכנית חדשה, אני הולך למשרד שלהם ושואל איפה היא ומסביר לה בע"פ, זהו, הכי טוב והכי הגיוני.
יצאתי מהמשרד שלי חדור מטרה, עובר מסדרון של מעליות ונכנס למשרד שהיא עובדת בו.
אין אף אחד בקבלה...שיט...מה עכשיו אחפש אותה כמו איזה סטוקר?
ברור שכן.
התחלתי לעבור משרד משרד עד שבמקרה קלטתי אותה בחדר ישיבות, לא לבד.
מה עכשיו?
להכנס ולהפריע? להמתין שתסיים? אני כבר מושקע מידי בפדיחה הזאת, יאלה אני על זה עד הסוף.
דופק כל דלת חדר הישיבות, לא באמת חיכיתי שמשהו יענה לי, מציץ פנימה עם הראש, היא יושבת עם עוד ארבע נשים, הן משתתקות.
הפה שלי יבש, הדופק שלי מואץ ואני מחייך את החיוך הדבילי שלי:
"היי, סליחה על ההפרעה, ***** יש מצב שאת יוצאת לשניה רציתי להתייעץ איתך במשהו".
"אני"? היא שואלת ומעמיקה את הפדיחה.
"כן, תודה וסליחה".
היא קמה, מבולבלת מסתכלת על קולגות ומושכת בכתפיים "שניה אני חוזרת".
אין לי ספק שזה אחד מאותם הרגעים המטומטמים שלי שהאימפולסיביות משתלטת עלי...here goes nothing.
היא יוצאת, סוגרת את הדלת אחריה. מסתכלת עלי במבט מבולבל, גבות קצת תוקפניות ואני פותח במונולוג:
"תקשיבי אני ממש מצטער להפריע לך באמצע אבל מהרגע שנכנסת למעלית הבוקר אני לא מפסיק לחשוב על הבושם שלך.
לפני שאת אומרת משהו אני אגיד להגנתי שכתבתי לך הודעה ולא ענית ולכן החלטתי לגשת ישירות".
הגבות משנות זווית, היא מבולבלת, מחייכת, חיוך נבוך:
"אמיתי?"
"אמיתי לגמרי"
"תקשיב אנחנו בדיון תקציב סופר משעמם, עשית לי את היום עם הקטע הזה".
רגע...רגע...רגע לא קלטתי בכלל כמה שהיא יפה, אולי הריח שלה נותן לי תחושה שיקרית שאנחנו כבר מכירים אבל...למה לא..אני הולך על זה.
"איזה כיף לשמוע, זה יכל להתגלגל אחרת.
רוצה לרדת לדרינק שאת מסיימת פה"?
זהו, הלכתי על כל הקופה.
היא מסתכלת עלי, לתוך העיניים,היא קצת בשוק לפי דעתי הלא מקצועית, אני לא סגור על זה.
היא מגמגת.
אני אומר "שבע וחצי למטה בבר של ****",דרינק עלי, סגור?
אני תוקף בתוכנית.
סגור, היא מחייכת ומסתובבת לפתוח את הדלת.
"חכי, רגע, מה שם הבושם"?
"אה, לא זוכרת, אנסה למצוא את השם שלו עד שנפגש למטה" קורצת לי ונכנסת בחזרה.
איזה התפתחות של יום, אני חושב לעצמי....
שיחקתי אותה, נתראה בשבע וחצי למטה.