מחוויותיה של מיס ג'סיקה:
"רק תגידי את שמך בכניסה מלכתי ואני מבטיח לך שמשם הכל יתקתק כמו שעון שוויצרי. לא תתאכזבי".
ביום יום הוא מנכ"ל מעורר יראה. חולש על ממלכה של מאות עובדים בישראל לבדה כחלק מקונגלומרט בינלאומי אימתני. אבל אחרי שעות העבודה?...
"בוקר טוב, מה שמך?"
"ג'סיקה".
כמו ארנבת קטנה, העיניים שלה נפערות והיציבה מזדקפת. היא מסתכלת עלי ונעה בחוסר נוחות בכסא. אני לא יכולה שלא לתהות לעצמי כמה קפוץ חור הישבן שלה כרגע אבל די בטוחה שהיא מכווצת את שרירי הספינקטר האנאלי שלה מספיק כדי לקחת חלק בגרסה למבוגרים בלבד של "מפצח האגוזים".
"כמוב.. אהמ כמובן" היא אומרת בקול עדין שנשבר ומכחכחת בגרונה, "Welcome! We are so plea-" ... "אפשר בעברית" אני מחייכת חיוך קטן וקוטעת אותה ונדמה שבאותו רגע כל הבטחון שהיא ניסתה לגייס כדי לדבר קודם לכן נעלם והיא מחווירה. "כ... כן, סליחה" היא קמה ממקומה עם שפת גוף שמביעה משהו שנע בין בלבול-מבוכה-בריחת שתן ומגישה לי תג. אני בוחנת אותו ומתאמצת להחניק צחוק ולשמור על ארשת פנים רצינית. "מיס ג'סיקה, יו"ר מחלקת ביקורת משאבי אנוש בינ"ל".
אף שכנצר למורשת הסובייטית אני מאוד טובה בלהראות קרירה ולא לחייך אני בטוחה שחיוך קטן מבליח בזווית הפה, אחרי הכל נעים לראות את ההתקדמות המטאורית שעשיתי בקריירה. הארנבת הקטנה מגייסת את כל משאבי האגו שלה, נושמת עמוק ומכריזה "מיד אודיע למר מנכ"ל שהגעת".
היא שילוב מעניין של עור כהה יחסית עם עיניים בהירות. מיוחדת. יש לה אף כפתורי עם בליטה קטנה ששוברת את השלמות ושפתיים בשרניות.
היא מתרחקת בצעדים מגושמים וככל שמתרחקת ממני כאילו משתחררת משדה כוח ושבה לנוע באופן עדין ואצילי. היא קטנטונת, לא שאני ענקית, אני די ממוצעת בגובה, אבל היא צעצוע קטן. ארוזה בחולצה מכופתרת, חצאית עפרון ונעלי עקב מהממות. צריכה לברר אח"כ מהיכן... היא דקיקה, בנויה כמו רקדנית.
היא דופקת על דלת עץ מגושמת ונכנסת פנימה, משאירה אותי לחשוב על מאה ואחד דברים שהייתי יכולה לעשות לווגינה שלי עם הבליטה הקטנה באף הכמעט מושלם שלה.
כשהיא יוצאת היא ממהרת בצעדים קטנים ומתנצלת שהמתנתי, מפריעה לי לחלום עליה בהקיץ. "מר מנכ"ל יקבל אותך כעת, בבקשה" ומחווה עם ידה הפתוחה אל דלת העץ.
המשך יבוא.