הגהנום כבר פה

אז אחרי הסרט הראשון שממש אבל ממש חרטא כאילו זה לא הספיק 

אז מגיע עכשיו החלק השני 50 גוונים של אופל 

מה שרצוי לא מצוי 

ומה שמצוי לא רצוי 

אחד הטובים שקראתי הרבה זמן...

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים ששעון ששווה 300 $ או 30 $ מראים אותה שעה.

יין ששווה 300 $ או 30 $ עושים אותו הנגאובר. 

לגור בבית של 300 מ"ר או 50 מ"ר הבדידות היא אותה בדידות. 

להבין שאושר אמיתי לא מגיע מדברים חומריים .
כשמטוס נופל גם מחלקת העסקים וגם התיירים נופלים איתו.

האושר האמיתי מגיע מחברים, אחים, אחיות. אנשים שאיתם אפשר לפטפט לצחוק.
זה האושר!! 

ומכאן 5 כללים:

1. לחנך את הילדים לא לשאוף לעושר אלא לאושר, כדי שידעו להעריך את הדברים החשובים בחיים. 

2. להתייחס למזון כאל תרופה. אחרת נצטרך לקבל תרופות כמזון.

3. מי שאוהב אותך לא יעזוב אותך גם אם יש לו 100 סיבות לעשות כך. הוא ימצא סיבה אחת להישאר.

4. יש הבדל גדול בין להיות חלק מהאנושות לבין להיות אנושי!!

5. אוהבים אותנו כשאנחנו נולדים. אוהבים אותנו כשאנחנו מתים. בין שתי הנקודות צריך לדעת להסתדר.

6. החשוב ביותר:
מי שרוצה להגיע מהר יצעד לבד.
מי שרוצה להגיע רחוק יצעד ביחד!!!

אחד הטובים שקראתי הרבה זמן...

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים ששעון ששווה 300 $ או 30 $ מראים אותה שעה.
⌚
יין ששווה 300 $ או 30 $ עושים אותו הנגאובר.

מהו סאב-ספייס? (חוויית היציאה מן הגוף וריחוף בתוך מסע מרתק ומטהר)
סאב-ספייס הוא מצב מותנה, אליו מגיע הנשלט על ידי השולט.
מדוע מצב מותנה?
כדי להגיע לסאב-ספייס, פועלים על הנשלט שני מישורים:
המישור הפסיכולוגי-נפשי והמישור הפיזיולוגי-גופני.
המישור הפסיכולוגי-נפשי

מישור הפסיכולוגי-נפשי בא לידי ביטוי בצורך של הנשלט להתמסר טוטאלית לשולט.
התמסרות זו כוללת בתוכה את המרכיבים הבאים או חלקם:
אהבה,
הערצה,
כניעה מוחלטת,
נכונות עמוקה להיות נשלט
והצורך לציית ללא עוררין.

אל הסאב-ספייס, מתוך המישור הפסיכולוגי-נפשי, ניתן להגיע בכמה שיטות, אך כאמור, תלוי מהי מידת ההתמסרות והאהבה של הנשלט.
ישנם מקרים בהם הנשלט ישמע את קולו ה'מוביל' והמרגיע של השולט ובצו המילים ייכנס אל ה'נסיקה' מתוך הגוף.
במקרים אחרים, בהם הנשלט מצוי עמוק מאוד בתוך ההתמסרות, יתכן מצב התנייתי בו השולט יאמר מילה או ישמיע צליל המוכר לנשלט כ"פקודה" שעליו לשקוע והיציאה מן הגוף אל המסע המרתק יחל מייד.

גם בתהליך פיזי בלבד ניתן להגיע לסאב-ספייס, אך הדרך לשם היא ארוכה הרבה יותר ולפעמים מתישה הן את השולט והן הנשלט ולעיתים אינו מוצלח או נכשל.

המישור הפיזיולוגי-גופני

המישור הפיזיולוגי-גופני בא לידי ביטוי בגירוי פיסי.
לגירוי הפיסי יש מכלול אפשרויות שהמאחד את רובן הוא הכאב.

מדוע כאב ?

בעת ספיגת הכאב, מבצע גוף הנשלט תהליך מדהים המבוסס על שחרור אנדרופינים. (אנדרופינים הם חומרים טבעיים המצויים בגוף, המשככים את הכאב ומרגיעים אותו).
על ידי העלאה מבוקרת של רמת הכאב, מייצר הגוף כמות גדלה והולכת של אנדרופינים, הגורמים לתחושה של אופוריה וריחוף.

תחילתו של ריחוף מתוך המישור הפיזיולוגי-גופני, נוצר מתוך כאב ממוקד, אשר נבנה בהדרגה על ידי השולט, מתוך הכרתו את יכולותיו של הנשלט.
כדי להגיע אל אותה חוויית הריחוף במסע, על הנשלט להגיע למצב זה מתוך רצון עז להתמסר לכאב, לספוג אותו מתוך נכונות לקבלו כחלק בלתי נפרד מהצורך בהנאה ולא מתוך תחושה של "עונש" או "השפלה".
עליו להתמסר לכאב והחשוב מכל - לא להתנגד לו ובוודאי לא להילחם בו, בכאב.

גם במישור הפיזיולוגי-גופני ישנה חשיבות רבה לקשר שבין השולט לבין הנשלט.
גם כאן האהבה וההתמסרות מסייעות רבות ליכולת הספיגה של הנשלט ומקלות עליו לשקוע אל תוך הכאב ולקבלו בהנאה.

ישנם נשלטים שיכולים להגיע לסאב-ספייס גם אם לא קיימת האהבה.
מקרים אלה מתקיימים במצבים של תשוקה גופנית ונפשית, בהם נפגשים הצדדים אך ורק על מנת לספק צורך ריגעי ב"טיפול" חד פעמי.

עומק ועוצמת הסאב-ספייס

בשני המישורים, הן במישור הפסיכולוגי-נפשי והן במישור הפיזיולוגי-גופני, ישנן רמות שונות של כניסה אל תוך הסאב-ספייס - אל תוך הריחוף.
עם הימצאות האהבה ונכונות ההתמסרות, עוצמת הריחוף גבוהה יותר.
ככל שיכולת ספיגת הכאב וקבלתו גבוהים יותר, הריחוף עובר ל'מחוזות רחוקים' בתוך המסע ומכאן, גם זמן השהייה בו ארוך יותר ומלא חוויות נפשיות עמוקות יותר.

מסיפורי החוויות של נשלטים אשר שבו מן הספייס, נשמעו תאורים מדהימים.
ישנם כאלה שסיפרו על 'אור זוהר' אליו הגיעו הרחק מעבר לזמן העכשווי.
ישנם שתיארו את הניתוק מהגוף ואת הדאייה במרחב, במקומות בהם לא היו מעולם.
ישנם שסיפרו על מפגשים עם אנשים מתקופות שונות בהיסטוריה, אותם פגשו בריחוף.
ישנם ששבו מן הריחוף וסיפרו על היטהרות טוטאלית של הגוף והנפש כאחד.
תיאור חוויות אלה מפי השבים מן הריחוף, דומה מאוד לסיפוריהם של אנשים ששבו מתוך מצב של מדיטציה עמוקה.

השילוב בין שני המישורים

לעיתים קרובות, יציאת הנשלט אל המסע המרתק הזה, כרוכה בשני המישורים גם יחד.
גם במישור הפסיכולוגי-נפשי, מעבר לקולו המוביל של השולט, יתכן ויניח את ידו בליטוף רך על גופו של הנשלט.

במישור הפיזיולוגי-גופני, בעת "החדרת" הכאב אל גוף הנשלט, יפנה השולט אל נפשו של הנשלט במילים מרגיעות ומנחות, אשר בנוסף לכאב, מפלסות את הדרך אל השקיעה ואל הריחוף.

במשך יומיים לא הרשיתי ללי-אן לקום ממיטתה. השגחתי עליה, ווידאתי את החלמתה המלאה. ישבתי לצידה שעות רבות אוחז בידה או מלטף את שערה ומדי פעם מחבק אותה. היא ביקשה ממני דפים ועט, ובזמנים שעזבתי את מיטתה על מנת להתרענן מעט או להכין לנו אוכל ניסתה לכתוב לי עוד דף. היא כתבה, ומחקה, ושינתה, ושוב שינתה, עד שהגיעה לנוסחה הסופית בה היתה מרוצה.

לאחר שלושה ימים הרגישה מספיק חזקה על מנת לקום וללכת להתרחץ באמבטיה. ליוויתי אותה פנימה ועזרתי לה לפשוט את הפיג'מה אותה לבשה. הכנסתי אותה אל המים החמים שמלאתי עוד מקודם באמבטיה, ונתתי בידה את הסבון. הבחנתי כי שוב גדלו זיפים קטנים במקומות שגילחתי אותה. לקחתי מהמדף את התער שלי ונתתי אותו בידה השניה. התכופפתי אליה, ונשקתי אותה על מצחה. ראיתי חיוך קל בזוויות פיה.
"אלך להכין אוכל", אמרתי, והיא הנהנה.

הכנת האוכל ארכה הפעם זמן רב יותר, ולא הספקתי לחזור אליה לפני שסיימה להתרחץ ולסדר את עצמה. בעודי עורך את הכלים האחרונים אל השולחן, הופיעה בפתח הדלת וגופה עטוף במגבת בלבד. הפיג'מה שבה הלבשתי אותה כשהבאתי אותה אל ביתי ואשר אותה לבשה לגופה שלושה ימים רצופים היתה כבר מלוכלת, ואני לא הסתפקתי להביא לה בגד חדש. שערה הארוך והחלק היה עדין רטוב, ומסורק בקפידה מאחורי גבה.

באותו רגע חשקתי בה. כבר לא הייתי איש שרות בתי הסוהר האחראי עליה, כבר לא הייתי המטפל המרפא אותה. הייתי באותו רגע רק גבר, שלפניו ניצבת האשה היפה בעולם. חשקתי בה, רציתי אותה, התאוויתי לחבקה, לנשקה, לאהוב אותה. אבל מאומה מכל אלה לא עשיתי. חייכתי אליה ואמרתי:
"את יפה".
לי-אן השפילה מעט את מבטה וענתה לי:
"תודה".

הזמנתי אותה לשבת לשולחן, והגשתי את האוכל שהכנתי. סלט מלפפונים וגזר ברוטב חמוץ מתוק, מרק תירס, ועוף ברוטב שום ודבש. האוכל מצא חן בעיניה, והיא אכלה בתיאבון רב. בעודנו יושבים כך אל השולחן, לא יכולתי להתיק את עיניי ממנה. אכלתי את מנתי, אולם הייתי יכול לשבוע מלראותה בלבד.

לאחר סיום הארוחה עזרה לי לפנות את הכלים מהשולחן ולהכניסם למדיח. בסיום העבודה הקצרה רציתי לקחת אותה לחדר השינה שלי, ולתת לה פיג'מה חדשה. אולם, ראיתי בעיניה שהיא רוצה לומר לי דבר מה. נכנסנו לסלון. התיישבתי בכורסה אחת, והזמנתי אותה לשבת מולי בכורסה השניה. היא השתהתה שניות מספר, כאילו אוזרת אומץ לעשות מה שבכוותה. ואז, הסירה מעל גופה את המגבת שעטפה אותה ונגלתה לפני בעירום גופה הנפלא. היא ירדה וכרעה על ברכיה והשתחוותה בפני, ומתוך קפלי המגבת הוציאה את הדף שעל כתיבתו עמלה זה ימים מספר. בראש כפוף ובמבט מושפל הגישה לי בשתי ידיה את הכתוב.

המחווה שעשתה הפליאה אותי. בתחילה רציתי לקום, אבל אחר כך החלטתי לכבד את בחירתה. לקחתי מידה את הדף ועיינתי בו. הסימניות היו לי מוכרות, קראתי אותן בבהירות רבה. לא נעזרתי במילון, לא רציתי לעכב אותה כך, עומדת על ברכיה, כורעת בתחינה. באותה שעה קראתי את דבריה כך:

"הורי בגדו בי, מדינתי בגדה בי, העולם כולו בגד בי.
אתה היחיד שהאמין לי, אתה היחיד שיודע את האמת עלי.
העולם לא רצה אותי בתוכו, העולם העביר אותי מהעולם.
העולם כולו מת בשבילי, ואני מתה בשביל העולם.
אתה היחיד שרצה בחיי, אני חיה רק בשבילך.
אתה הוא עולמי, מעתה ועד עולם.

"אני שייכת לך, חיי שייכים לך.
אם לא תרצה בחיי, תביא אותם לקיצם.
אני אמשיך לאהוב אותך גם משם.

"אולם אם אין אתה רוצה במותי, אם אתה חפץ בחיי,
אני מפילה תחינתי לפניך כי תסכים להיות לי בעל.
אני מקווה שתאות לקחת אותי להיות לך אשה שוב."

ירדתי ועמדתי על ברך אחת לפניה. אחזתי את ראשה בין כפות ידי והרמתי את מבטה אלי. קירבתי את ראשה אלי, וגופה נענה לי, כאילו היה נתון לשליטתי באופן מוחלט. הבטתי עמוק אל תוך עיניה וראיתי אותה. חיבקתי אותה אלי ונשקתי את שפתיה. לשוני חדרה אל בין שפתיה ומצאה שם את לשונה. היא הרימה את ידיה וחיבקה את עורפי. בתוך החיבוק שלי נצמד אלי גופה.
"כן, אני מסכים", אמרתי לה משנפרדו שפתותינו לאחר דקות ארוכות.
"תודה", ענתה לי וטמנה את ראשה בשקע שבין הכתף שלי והצוואר.

דמעות זלגו מעיניה, והפכו לנהר. המתח של כל התלאות שעברה קיבל פורקן בזרועותי. אחזתי בה, חיבקתי אותה, ליטפתי את שערה. אט אט שככו רעידות גופה ובכיה שכך. היתה מונחת בזרועותי כתינוקת שנרגעה. הרמתי אותה ונשאתי אותה כך על ידיי. שערה הארוך נמשך והגיע כמעט עד הרצפה. הכנסתי אותה לחדר השינה והנחתי אותה על גבה על המיטה הרחבה. עיניה הביטו אלי בתחינה. פשטתי את בגדי ונשכבתי לצידה במיטה. גופינו התאחדו והתמזגו זה בזה בתשוקה אדירה.

באותו לילה עשיתי איתה אהבה כמו שלא עשיתי מעולם. ליטפתי ונשקתי וליקקתי כל מקום ומקום בגופה. וגם היא עינגה אותי כך. גמרתי שלוש פעמים בתוכה, ואיבדתי את חשבון מספר הפעמים שהיא גמרה. לבסוף שכבנו שנינו מותשים זו לצד זה. אני על גבי והיא על צידה, לצידי. ידי האחת תחת ראשה וידה מלטפת את חזי. רגלה האחת כפופה על הבטן שלי, וידי האחרת מלטפת את ירכה. משכתי את השמיכה וכיסיתי אותנו, וכך שכבנו רגועים, שלווים, נתונים זה בזו וזו בזה, מנותקים משאר העולם. לא ארך זמן רב, ונרדמנו שנינו כך.

מאוחר יותר בלילה התעוררתי ויצאתי מהמיטה. עברתי דרך השירותים להתפנות, ואל המטבח ללגום מעט מים. בדרך חזרה עברתי ליד חדר העבודה. נכנסתי פנימה והתיישבתי ליד השולחן. נטלתי לידי שוב את הדף שכתבה לי והפעם קראתי אותו בתשומת לב רבה. עיינתי במילון לחזק את הפירושים שנתתי מקודם לסימניות. שתי הפסקאות הראשונות ניתרגמו שוב לאותה משמעות. אבל לא הייתי שלם עם תרגום הפסקה השלישית. במיוחד הטרידה אותי המלה האחרונה: 'שוב'. מדוע שוב? למה כוונתה שוב? האם היתה לי כבר פעם לאשה? האם הלילה שאהבנו בכלא הוא הפעם הראשונה? האם גם הפעם השניה תהיה לילה אחד בלבד?

חיפשתי במילון הסיני את פירוש הסימנית 主 אותה תרגמתי על פי ידיעותי ביפנית בתור 'בעל'. הסתבר לי שהפירוש 'בעל' הוא כנראה תוספת יפנית. המשמעות המקורית של הסימנית היא 'אדון'. חיפשתי גם את פירוש הסימנית 女 אותה תרגמתי 'אשה' והסימנית 又 אותה תרגמתי 'שוב'. התרגום של הסימניות הללו היה נכון. ניסיתי להבין ולא הצלחתי. לאחר דקות ארוכות של קימוטי מצח הבחנתי שכתבה את ששתי הסימניות הללו צרות יותר - כאילו אין להן מעמד עצמאי, כאילו הן נסמכות זו לזו ומתמזגות יחד לסימנית אחת. מיהרתי לחפש במילון את הסימנית המשולבת 奴 ומצאתי את פישרה. ראיתי כי בחפזוני אשר קודם לא תרגמתי נכון, והפירוש הנכון של הפסקה האחרונה במכתבה הוא כך:

"אולם אם אין אתה רוצה במותי, אם אתה חפץ בחיי,
אני מפילה תחינתי לפניך כי תסכים להיות לי אדון.
אני מקווה שתיאות לקחת אותי להיות לך שפחה."

-----------------------------------------------------------------

אחרית דבר

למחרת סיפרתי ללי-אן על הטעות שעשיתי בהתחלה בהבנת דבריה. בראשית היה על פניה מבט מודאג, אבל עד מהרה התחלף בחיוך משאמרתי לה שאני אוהב אותה ורוצה אותה והיא תהיה שלי כל עוד היא תרצה בכך.

לי-אן כיבדה אותי ואהבה אותי והעריצה אותי ונהגה בי תמיד כשפחה בפני אדונה. היא פנתה אלי תמיד במלה 'צי' כשהיא מאריכה את ה-'אי' ומעלה אותו כלפי מעלה, והמשיכה לקרוא לי כך גם לאחר שרכשה שליטה מושלמת בעברית. מעולם לא נכנסה לדבריי, מעולם לא סתרה את דבריי, מעולם לא התנגדה למה שאמרתי. כל מה שביקשתי ממנה תמיד עשתה בעבורי בשמחה. תמיד חיפשה דרכים חדשות לרצות אותי ולענג אותי ולגרום לי שמחה. ואילו אני, מעולם לא התעמרתי בה, מעולם לא הכיתי אותה, ומעולם לא כעסתי
עליה - מעולם גם לא היה צורך בכך. אהבתי אותה וכיבדתי אותה ושמרתי עליה מכל משמר. אני הייתי לה לאדון והיא היתה לי לאשה.


The End [/b]

הגעתי אל ביתי. פתחתי את החניון בשלט הרחוק, ונהגתי את מכוניתי פנימה. סגרתי את הדלת היורדת בעזרת לחיצה נוספת על השלט, כיביתי את המנוע ויצאתי מהרכב. הוצאתי את לי-אן מהמכונית ונשאתי אותה על ידי פנימה לביתי. היא היתה עדיין תחת השפעת הסם המרדים, וגופה היה רפוי ורך לגמרי. הדופק והנשימה היו סדירים. הבאתי אותה לאחר מחדרי השינה בבית והשכבתי אותה שם על המיטה. מחדרי הבאתי פיג'מת טריקו והלבשתי אותה. כיסיתי אותה בסדין, ועמדתי לצאת מהחדר. אבל לפני כן, ליטפתי את פניה בכף ידי, החלקתי על שערותיה, ונשקתי למצחה.

מספר שעות אחר כך התעוררה.
"אתה כאן", מלמלה.
"כן", השבתי.
"אתה לבוא מהר", הוסיפה.
"מהר לאן?", שאלתי.
"כאן", ענתה.

היא היתה עדיין רדומה קצת, והחלטתי לדחות את בירור העניין לאחר כך. בינתיים הסתפקתי בלשבת לצידה על המיטה, וללטף את פניה. היא הצמידה את ראשה לכף ידי, התרפקה עלי, נשקה את ידי, וגם ליטפה את גב היד שלי באחת מכפות ידיה.

היא הלכה והתעוררה עוד. ביקשה לשתות מים. הבאתי מהמטבח בקבוק מים ושתי כוסות, ומזגתי לה. עזרתי לה להביא את הכוס לפיה ולהרטיב את שפתיה.
"איפה כאן"? שאלה.
"אני בית", עניתי.
"איך?" שאלה.
"אחר כך" עניתי, וסימנתי חצי עיגול בידי.
היא חייכה אלי, לקחה את כף ידי בשתי כפות ידיה, ולחצה בכוח אל שפתיה.

יותר מאוחר הבאתי דפים ועט, על מנת שנוכל לכתוב זה לזו וזו לזה. כתבתי לה שזמן קצר לאחר שהזרקתי לה את הרעל, החלפתי את גופה בגופתה של מישהי שמתה, ולה הזרקתי חומר נוגד שסתר את פעולת הרעל. סיפרתי לה שהברחתי אותה אל ביתי, ושאף אחד לא יודע שהיא כאן. אף אחד לא מעלה בדעתו שהיא עדיין חיה.

"אז עכשיו אני האסירה שלך, כאן?" שאלה.
"לא, כמובן שאת לא אסירה", עניתי, "את חופשיה ללכת לכל מקום שתרצי, כלומר, אחרי שתחלימי."
"אין לי לאן ללכת", השיבה לי.

ביקשתי ממנה להסביר לי למה התכוונה מקודם, כשאמרה שבאתי מהר ל"כאן", ואיפה זה ה"כאן" הזה. היא כתבה לי כך:

"לפני שהזרקת לי את החומר הייתי שלווה. ידעתי שאני עומדת למות, אבל הלכתי אל מותי בשלווה. שני הדברים שקיוויתי להם קרו. גם אהבתי אותך ואתה אהבת אותי, וגם היית אתה זה שעומד לקחת את חיי. לך לבדך הייתי מוכנה לתת את חיי בכל רגע.

"אחר כך, ראיתי אור גדול וחזק, מאוד מסנוור. האור הזה משך אותי אליו, כאילו שנפלתי לתוך מנהרה. כל הזמן משך ומשך ומשך. לא יכולתי להסתכל בו, אבל גם לא העזתי להסתיר את עיניי בעזרת היד. הלכתי והתקרבתי אליו. פתאום הרגשתי שהוא נוגע בי. ואז באותו רגע קרה משהו מופלא מאוד. כל העול ירד ממני. אתה בוודאי תשאל איזה עול, ועל זה אני לא יודעת לענות. אבל זאת אותה הרגשה אחרי שמורידים בגד לוחץ או נעל לוחצת. כל עוד שזה על הגוף לא מרגישים את זה, אבל אחרי שמורידים מרגישים שחרור כזה. באופן דומה, מיד לאחר שנגע בי, הרגשתי שירד ממני עול גדול מאוד שרבץ עלי.

"הזיכרון שלי, המחשבות שלי, המעשים שלי, מה שאני עשיתי, מה שעשו לי, הכל כאילו יצא ממני. כאילו היה מונח על השולחן בצד. כאילו זה כתוב בספר שאני יכולה לקרוא, אבל זה כבר לא חלק ממני. לא היו לי מחשבות, הייתי ריקה, לבנה לגמרי. פתאום אחז בי רעד חזק מאוד, כי הרגשת הריקנות הזאת, היתה מאוד מאוד מפחידה.

"לפתע, כאילו הוכנסו לי חזרה כל המחשבות והזכרונות. כאילו שחזרתי אל עצמי. ואז האור התרחק ממני, או שאולי אני התרחקתי ממנו, ונפלתי חזרה במנהרה שדרכה באתי. כנראה שבדרכי חזרה נחבלתי, כי אני מרגישה מקומות כואבים בגופי, ובמיוחד בשני צידי החזה שלי.

"ואז בסוף הנפילה נעצרתי. ושם היתה מן תעודת מסע. אבל תעודה כפולה, של שניים. בצד אחד היתה התמונה שלי והיו רשומים כל הפרטים שלי. ובצד השני היתה התמונה שלך, והיו רשומים הפרטים שלך. אבל בעוד הצד שלי היה ברור, הצד שלך היה עמום ומטושטש. ולפתע הבנתי שזה מפני שאתה עדיין לא הגעת. וכשתגיע, ותצטרף אלי, הצד שלך יתבהר גם כן.

"ככה עבר זמן, ואתה לא הגעת. הבנתי שלא תגיע מהר, שאתה מתעכב בצד השני וייקח לך הרבה זמן להגיע. הייתי מוכנה לחכות לך כמה שצריך, בסבלנות, עד אין קץ. אחר כך, פתאום ראיתי אותך לידי, ושאלתי אותך האם הגעת. אבל זה היה כבר כאן, לא שם בצד השני."

הסיפור המופלא שלה הקסים אותי. לא ידעתי איזה חלק ממנו מציאות, איזה חלום ואיזה פנטזיה. אבל לא היה לי בכלל חשוב לברר את זה. התיישבתי על מיטתה כך שיכולתי להרים אותה לחיקי ולחבק אותה. לי-אן נצמדה אלי והתכרבלה בי כמו תינוקת בזרועות אביה. כך ספק ישבנו ספק שכבנו יחד שעות ארוכות עד אור הבוקר.

המשך יבוא ...

מכאן ואילך מהלך העניינים היה תלוי בביצוע מאוד זריז ומדויק. בדקתי את הדופק שלה בסטטוסקופ וכן עשה גם הפאראמדיק המחליף שאישר את מותה. חתמנו שנינו על טופס הפטירה של לי-אן, ואחרינו חתם גם מנהל הכלא. הטופס מולא בשלושה עותקים. שנים מהם מסרתי לידי המנהל שישלח אחד מהם מאוחר יותר למשרד לביטחון פנים ועותק אחד ישאיר אצלו בארכיון הכלא. ואת העותק השלישי נטלתי איתי על מנת למסור אותו לידי צוות הקרמטוריום.

השעה היתה שלושים שניות לאחר חצות. ניתקתי את הצנתר מגופה של לי-אן, והנחתי לידה שק שחור של גופות. הפאראמדיק האחר סייע לי להכניסה אליו, ולרכוס במהירות את הרוכסן. ביצעתי את כל הפעולות הללו באופן מכני, כאילו אני מורגל בהן מקדמא דנא. בדקה לאחר חצות יצאנו מהחדר נושאים את השק על גבי אלונקה. בדקה וארבעים לאחר חצות הנחנו את האלונקה בתוך האמבולנס שעמד והמתין לנו בחצר. הודיתי לפאראמדיק המחליף על עזרתו, ואיחלתו לו שוב הצלחה בתפקידו. הבחור הצעיר לחץ את ידי בחום, ומיהר להסתלק משם. את האמבולנס היה אמור לנהוג אחד מסוהרי הכלא, ואני הייתי אמור לנסוע אחריו במכוניתי הפרטית עד לקרמטוריום.

בשתי דקות לאחר חצות, טרק הסוהר את הדלתות האחוריות של האמבולנס.
"אוי", קראתי בצער, "שכחתי מאחור את הערכה בחדר. אתה מוכרח ללכת להביא לי אותה, אחרת עלול מישהו לגנוב אותה ויקרה אסון."
הבחור היסס לרגע, ואני זירזתי אותו עוד. לבסוף התרצה ונכנס למבנה הכלא לאסוף את הערכה ולהביאה אלי.

השעה היתה שתי דקות ועשר שניות לאחר חצות. הזמן שעמד עדיין לרשותי היה מאוד קצר. במהירות, ותוך שימוש בכוח שלא שיערתי מראש שיש לי, הוצאתי את גופה של לי-אן משק הגופות, והפשטתי ממנה את המכנסיים, החולצה, והתחתונים החדשים שעתה הבחנתי כי לבשה. הנחתי אותם בצד, ונשאתי את גופה החם אל תא המטען של מכוניתי. שם הנחתי את גופה העירום, ובמקומו נטלתי את הגופה הקרה שנחה שם. אותה גופה של אחת ג'יין דו, נרקומנית ממוצא סיני שמתה באותו יום ממנת יתר, ובהיעדר לה קרובים בארץ הובאה גופתה שם לשריפה. אותה גופה שנתן לי ידידי, הרופא לשעבר. לקחתי את הגופה הקרה ונשאתי אותה חזרה לאמבולנס. במהירות הלבשתי עליה את התחתונים, המכנסיים והחולצה. הכנסתי במהירות את הגופה לשק ורכסתי. השעה היתה שתי דקות וחמישים שניות לאחר חצות.

במהירות לקחתי מהאמבולנס ציוד החייאה: מכשיר הלם חשמלי, ומכונת הנשמה קטנה, ושמתי אותם בתא המטען של המכונית. טרקתי שוב את דלתות האמבולנס ואת דלת תא המטען של מכוניתי. בשלוש דקות לאחר חצות בדיוק הופיע הסוהר הנהג ובידו הערכה. נטלתי אותה מידיו בחיפזון ושמתי במושב הקדמי של מכוניתי, ליד מושב הנהג.
"קדימה, סע לכיוון הקרמטוריום, אני נוסע אחריך."

הוא נכנס לאמבולנס והניע אותו. אני התמהתי קצת.
"סע לכיוון השער", אמרתי, "וחכה לי שם. אני צריך לסדר את הקרטון בתא המטען."
האמבולנס התחיל להתרחק לכיוון השער.

פתחתי את דלת תא המטען של מכוניתי. בפנים שכב גופה הדומם של לי-אן. הבנתי בגוף הדומם שאין בו רוח חיים, אבל לא בזבזתי אפילו שניה אחת. מכיס החלוק שלי הוצאתי מזרק נוסף, ובו תמיסה המכילה 15 מ"ג של ניוואלין, חומר הסותר את פעולה רעל הקורארה. איתרתי במהירות וריד בידה הימנית, והזרקתי לה את החומר. לי-אן נותרה שוכבת דוממת בקרקעית תא המטען. לקחתי את מכשיר ההלם והטענתי אותו. נתתי לה מכת חשמל אחת בחזה, ואחר כך עוד אחת. גופה פרפר קצת, ואחר כך חזר הדופק שלה. אומנם חלש ואיטי, אבל בכל זאת דופק. הרכבתי על פניה מסכת חמצן ופתחתי את הבלון בלחץ מתון. השעה היתה שלוש דקות ושלושים שניות לאחר חצות. קיוויתי שלא איחרתי את המועד, ושלא נגרם למוחה נזק בשל שלוש הדקות ושלושים השניות בהן לא קיבל חמצן.

טרקתי את דלת תא המטען, ונסעתי בעקבות האמבולנס. לאחר נסיעה של כשלושת רבעי השעה הגענו אל הקרמטוריום. שם עזרתי לסוהר להעביר את השק ובו הגופה אל תוך ארון עץ פשוט. אחד העובדים במקום כיסה את הארון במכסה, ודפק אותו במספר מסמרים. יותר מאוחר בלילה הם יכניסו את הארון לשריפה, ואת האפר הנותר יאספו בכד אותו ישלחו חזרה אל הכלא. מה עתיד מנהל הכלא לעשות בכד לא ידעתי, אבל גם לא ממש היה לי אכפת.

מיהרתי להסתלק משם. עצרתי בצד הדרך, ובדקתי את מצבה של לי-אן. הדופק שלה היה סדיר, נשימתה סדירה. אולם היא היתה נתונה עדין בהרדמה בהשפעת הפנטוטל. ליטפתי בידי את הגוף החמים והרך שכה אהבתי. הרמתי אותה מתא המטען, ונשאתי אותה בזרועותי והנחתי אותה על המושב האחורי של המכונית. הרמתי את ברכיה וקיפלתי את רגליה כך שתיכנס ואוכל לסגור את הדלת. קשרתי את ברכיה אל המושב באחת מחגורות הבטיחות. כיסיתי אותה בשמיכה, ושמיכה מקופלת נוספת שמתי ככרית דקה מתחת לראשה. לא נותר דבר לעשותו, מלבד לנסוע אל ביתי החדש, בו לא הייתי כבר שבועיים.

נכנסתי למכונית והתיישבתי בתא הנהג. המנוע היה פועל, ועמדתי לשלב בהילוך דרייב. אבל לפני ששילבתי את ההילוך, נזכרתי במכתב האחרון שכתבה לי. הוצאתי את המכתב מכיסי והבטתי בו. חככתי בדעתי האם מותר לי לקרוא אותו. החלטתי שכן. 'לפתוח לאחר המוות' היה כתוב שם. הזמן הזה היה כבר לאחר שהיתה מתה. בידיים רועדות פתחתי את הדף המקופל ובו קראתי כך:

"לנצח אני אסירת תודה לך על שהסכמת לבקשתי אמש.
חיי היו מסתיימים בהחמצה גדולה אילו לא אהבתי גבר, אילו לא עשיתי אהבה.
אבל עכשיו, אני הולכת אל מותי בשלווה גמורה.

"כבר מהיום הראשון בו הובאתי לפניך ידעתי שני דברים.
הבחנתי כי הקשיחות שלך נובעת מהתפקיד שהוטל עליך, אולם בתוך תוכך אתה רך וחומל ואוהב.
ועוד הרגשתי, או שאולי קיוויתי, כי אתה תהיה זה שיסיים את חיי.

"אינני יודעת אם אתה זקוק לזה, אבל אם כן, אני כותבת לך את המלים הללו בלב שלם.
אם אתה זקוק לסליחתי על שנטלת את חיי - אני סולחת לך, ואינני נוטרת לך טינה על כך.
אני אוהבת שלך.
שלך, לעולם.
לי-אן"

המשך יבוא...

אחר הצהריים עבר עלינו בשלווה. חששתי שעלולים לבוא אלינו מבקרים של הרגע האחרון, ולא רציתי לחרוג מכללי ההתנהגות הנאותה. לי-אן ישבה באחת הכורסאות, מכונסת בעצמה והאזינה למוזיקה. אני ערכתי את הסידורים האחרונים, עברתי על כל הרישומים הרשמיים שערכתי במשך השבועיים האחרונים, מלאתי את הכל הטפסים הנחוצים וחתמתי בכל מקום שהיה צורך בכך. טופס נוסף מלאתי, עם פרטיה של לי-אן, ועם הפרטים שלי, של הפאראמדיק המחליף ושל מנהל הכלא - שלושתינו נהווה את הוועדה שתאשר את הוצאתה להורג ואת מותה כפי שנקבע בגזר דינה. מה שעוד נותר למלא בטופס היה רק התאריך, השעה ושלוש חתימות לאשרור.

דילגתי על ארוחת הערב של שעה שש, ולי-אן לא העירה על כך מאומה. בשעה שמונה התקשרתי למסעדה סינית בעיר הסמוכה, והזמנתי טייק-אווי. התחייבתי לשלם במזומן וביד נדיבה. הזמנתי אגרולים, סלט עוף קר, דים סאם, מרק וונטון, מרס תירס, קוביות עוף באגוזים, בקר פיקנטי, תה ירוק ופירות מטוגנים ברביכה. ביקשתי במפורש לצרף לי שני זוגות מקלות אכילה. לי-אן שמעה את שיחתי, ובהכירה חלק מהמלים בהן השתמשתי הבינה את מטרת השיחה. היא חייכה אלי חיוך תודה.

לקראת השעה תשע בערב הגיע השליח ובידיו ההזמנה. העדפתי לשלם לו במזומן מכספי הפרטי, כעין מתנת פרידה אישית ממני ללי-אן. ערכתי את המאכלים על השולחן, והזמנתי את לי-אן לאכול. למרות שלא אכלה ארוחת ערב היא לא היתה רעבה במיוחד. כנראה שהזמן ההולך ומתקצר השפיע על התיאבון שלה. אבל על מנת להראות לי את הכרת התודה שלה על המחווה שעשיתי, טעמה לפחות מעט מכל מנה. האדרנלין שזרם בעורקי גם הפחית גם את התיאבון שלי, וכך נותרה יותר ממחצית האוכל בכלים בהם הובא.

בשעה עשר, לאחר ארוחת הערב, ובהיותנו שותים כוס תה ירוק, ביקשה ממני לי-אן בפעם האחרונה דפים ונייר. נתתי לה, ועמדתי לקרוא את דבריה תוך כדי כתיבה. היא ביקשה ממני לאפשר לה לכתוב בפרטיות, ואני נעניתי לה. בעת שישבה וכתבה את מילותיה האחרונות, סידרתי את החפצים האישיים שלי בקרטון, ונשאתי אותו למכוניתי. לא הייתי אמור להשאירה לבדה. בוודאי לא שבשעה כזאת. אבל מיהרתי, ולא היתה לי ברירה. חזרתי תוך דקותיים והיא עדיין ישבה ליד השולחן וכתבה. לאחר שסיימה, קיפלה את הדף פעמיים, ועליו כתבה: 'לפתוח לאחר המוות'. בידיים רועדות הגישה לי את הדף המקופל. הבנתי מיד את משמעות הסימניות שעל הדף המקופל. הנהנתי בכובד ראש, והכנסתי את הדף לכיסי. כמובן שלא התכוונתי להפר את אמונה, ולקרוא אותו מוקדם מדי.

השעה היתה כבר אחת עשרה. הוצאתי מהשקית את המכנסיים והחולצה שקניתי ונתתי לה. היא ביקשה את רשותי להיכנס לחדר האמבטיה, ואני הנהתי בראשי אבל סימנתי בידי על השעון. היא הנהנה בלי לומר מלה. לאחר כעשרים דקות יצאה, כשהיא לבושה במכנסיים ובחולצת הגולף. נראה שהבינה כי השעה לא מתאימה להיראות בפני בעירומה. שערה השחור היה לח מהאמבטיה האחרונה שלה, ופעם נוספת קלעה אותו בצמה עבה וארוכה. יותר מאוחר, לאחר שאפשיט מעל גופה את הבגדים, אראה כי לבשה גם זוג תחתונים חדש, ששמרה לעצמה לעת הזאת.

לי-אן ישבה על קצה כיסא, ממתינה בקוצר רוח. ישבתי על כורסת סגן המנהל במרחק שלושה מטרים ממנה. דימיתי שאני יכול ממש לשמוע אפילו ממרחק זה את הולם ליבה. בשעה אחת עשרה ושלושים נכנס למשרד מנהל הכלא, מלווה בפאראמדיק המחליף. קמתי ממקומה, וגם לי-אן קמה. לבשתי חלוק לבן, ניגשתי אליה והנחתי את ידי על כתפיה, והובלתי אותה לכיוון דלת המשרד. החלטתי שמאחר ואנו שלושה גברים המלווים אותה, אין שום סכנה שתברח מאיתנו, ועל כן מיותר לכבול אותה הפעם. לי-אן צעדה אל מותה חופשיה.

הובלנו אותה חזרה לתא ההמתנה, ששימש בשבועיים האחרונים כתא המגורים שלה. בתא זה גם יבואו חייה אל קיצם. פרשתי על המיטה סדין לבן שהבאתי מהמרפאה והשכבתי אותה על גבי המיטה. כבלתי את ידיה ורגליה ברצועות עור כך שלא היתה יכולה יותר לזוז ממקומה. השעה היתה עשר דקות לפני חצות. כיסיתי את לי-אן בסדין לבן נוסף. פתחתי את הערכה שקיבלנו יום קודם ממשרד הבריאות. הוצאת מתוכה את צנתר עירוי עם שני כניסות, והחדרתי את מחט היציאה שלו בעדינות אל וריד היד השמאלית שלה. הצנתר התמלא עד מהרה בדמה, ורק הגומיות שבקצה שני הצינורות חסמו את זרימתו החוצה. אחר כך שאבתי לתוך מזרק מנה של סודיום פנטוטל ותקעתי את מחט המזרק לתוך אחת הגומיות. בתוך הערכה נח גם בקבוק של ציאניד. לקחתי מזרק נוסף ושאבתי מתוכו מספר סמ"ק, והנחתי את בקבוקון הציאניד בצד. תוך כדי הפעולה הזאת הסתובבתי, כך שגבי היה אל שני האחרים שבחדר, ובאותו רגע הנחתי את מזרק הציאניד בכיס החלוק שלי, והוצאתי משם מזרק זהה שהיה ממולא ברעל קורארה. אותו רעל קטלני ומהיר שפותח ע"י האינדיאנים ביערות הגשם של האמאזונס, ומזה מספר עשורים שימש במינונים הרבה יותר קטנים גם ברפואה. אבל המינון שבמזרק שלי לא היה קטן, אלא כזה שיביא למותה בתוך מספר שניות קטן.

ביד רועדת תקעתי את מזרק הקורארה אל תוך הגומיה השניה. השעה היתה חמש דקות לחצות. הכל היה מוכן. מנהל הכלא עמד ביד מקופלת והביט בשעון כל הזמן. היה לו כנראה חשוב לדווח כי ההוצאה להורג הראשונה עליה הוא מפקח תתבצעה בדיוק כמתוכנן. בשתי דקות לחצות סימן לי להזריק את חומר ההרדמה. לחצתי על המזרק המכיל את הפנטוטל, והזרקתי את החומר לגופה. בשניות האחרונות לפני שעצמה את עיניה הבטתי אליה והיא הביטה אלי. ראיתי בעיניה המון דברים, אבל בעיקר ראיתי בהן שלווה.

בחצות בדיוק סימן לי המנהל שוב. לחצתי על המזרק השני, והזרקתי את כל מנת הרעל לגופה. תוך שניות אחז השיתוק בגופה, נעצרה נשימתה, נדם דופק ליבה. מבחינה קלינית היא היתה לגמרי מתה.

המשך יבוא...

ליטפתי את גופה הרך והענוג ששכב מעלי. השמש כבר זרחה על היום האחרון בחייה. התענגתי על מגע המשי הרך של עורה, והיא מתוך שנתה מלמלה מילות התפנקות כאלה. רציתי להמשיך להתענג איתה במיטה, אבל לא היה עוד זמן. היום הזה המסתיים בחצות קצר והמלאכה מרובה. הערתי אותה וניסיתי להקים אותה מעלי. היא חייכה אלי ונתנה לי נשיקה. חיבקתי אותה אלי חזק חזק, נישקתי אותה אינספור נשיקות, ואז שחררתי. הקמתי אותה וקמתי בעצמי. היינו שנינו עירומים, אבל לא התביישנו זה מזו וזו מזה.

מיהרתי לחדר האמבטיה, וצחצחתי את שיניי. זירזתי גם אותה להתרחץ ולהתלבש ובעודה מצחצחת את שיניה הלבשתי גם אני. היא יצאה מהאמבטיה כולה רעננה וזוהרת. מסרתי לה את בגדיה והיא לבשה אותם. לקחתי את האזיקים וכבלתי את רגליה. ראיתי בעיניה מבט של השלמה. אחר כך כבלתי גם את ידיה מאחורי גבה. היא השפילה את ראשה, ומצב הרוח הטוב שהתעוררה איתו התחלף למצב רוח מהורהר. לא היה לי זמן לשוחח איתה. חיבקתה אותה שוב והצמדתי אותה אליי, למרות שנענתה לחיבוק שלי, היא שיתפה פעולה באופן פסיבי בלבד. נשקתי ללחיה ואחר כך הובלתי אותה החוצה מהמשרד, והורדתי אותה אל תאה.

לאחר שהתרתי את הכבלים ממנה השארתי אותה שם, והלכתי להביא לה את ארוחת הבוקר. הותרתי את המגש עם האוכל בתא, ונפניתי לצאת מהתא. היא הרימה את פניה אלי בשאלה. אמרתי לה: 'אחזור מהר ככל שאוכל' אבל לא הייתי בטוח שהיא מבינה את דברי. אגרפתי את ידי הימנית והנחתי אותה על צידו השמאלי של החזה שלי. היא חייכה אלי חיוך קל, וחזרה על אותה מחווה.

השעה היתה כבר שמונה וחצי, ומנהל הכלא היה בחדרו. דפקתי בדלת ומיהרתי להיכנס עוד לפני ששמעתי את התגובה.
"בוקר טוב", ברך אותי בהפתעה.
"בוקר טוב", עניתי לו והמשכתי: "תשמע, התפקיד שלי קרוב לסיומו. אני אבצע אותו כפי שהוסכם. אפילו יותר מזה, אני אלווה את האמבולנס שייקח את גופתה לקרימטוריום, ואוודה שהיא מגיעה לשם. אבל אני לא רוצה להתעכב, אני רוצה שהכל יתבצע כמו מכונה משומנת לגמרי."
"אין בעיה", השיב לי, "תארגן את הדברים לפי ראות עינייך, והצוות יתן לך שיתוף פעולה מלא."
"יפה", אמרתי, "ואני צריך לצאת עכשיו כדי להשלים את הסידורים האחרונים. אז תמנה בינתיים מישהו שישגיח עליה עד שובי."
"לכמה זמן אתה רוצה לצאת?" שאל.
"למספר שעות", עניתי, "אשוב עוד לפני הצהריים."
"אני אמנה את עצמי להשגיח עליה עד אז", אמר.
"מצויין", השבתי, "להתראות בינתיים." ויצאתי מהמשרד.

נסעתי לקרמטוריום. אחד העובדים שם היה רופא לשעבר, שהורשע בביצוע השתלות בלתי חוקיות וישב אצלנו בכלא לאחר שנשלל שגם נשלל ממנו הרשיון לעסוק ברפואה. במשך שלוש השנים ששהה איתנו עבד איתי במרפאה. אומנם באופן פורמלי הועסק כפקיד, מאחר ולא היה יכול למלא תפקיד טיפולי של רופא אך אני כמובן התייעצתי איתו בנוגע לאבחנות בכל פעם שהיה צורך בכך. פעם אחת אפילו סייע לי לבצע החייאה באסיר מבוגר שלקה בהתקף לב וכך עזר לי להציל את חייו. על כל פנים, הוא היה אסיר תודה לי על הג'וב שנתתי לו, בעוד חבריו לתא עבדו במכבסת הכלא או במטבח.

חסכתי ממנו את הפרטים, והבעתי בפניו את בקשתי בקצרה. למרות היות בקשתי יוצאת דופן במיוחד, הסכים לסייע בידי, בזוכרו לי לטובה את היחס שהפגנתי כלפיו בעת מאסרו. לאחר שסיימתי את עיסוקי במקום הודיתי לו והסתלקתי משם. המשכתי ונסעתי לאחד מבתי המרקחת שאיתם הייתי בקשר. הרוקח העמיד הפעם סימני שאלה ואני נאלצתי לספר לו שפרשתי מעבודתי, ואני מועסק עכשיו באוניברסיטה במחלקה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. מכרתי לו סיפור כאילו שיש לנו ניסוי דחוף, ואין זמן לערוך רכש מסודר כרגיל. נראה שרצה לעזור לי, ורק חיפש תירוץ לחרוג מהנוהל המקובל. שילמתי לו סכום כפול מזה שדרש, ומיהרתי להסתלק משם עם הסחורה.

משם פניתי לחנות לבגדי נשים, בה רכשתי מכנסיים שחורים וסווטשירט לבן. עברתי בחנות של אוכל מזרחי, וקניתי חומוס, טחינה, סלטים פיתות, קובה ושווארמה. מיהרתי לחזור אל הכלא, ואל לי-אן שהמתינה לי בתאה. הוצאתי אותה לי-אן והעלתי אותה אל המשרד. את השווארמה נתנו לי בתוך מגשית מאלומיניום והיא שמרה על חומה. פרשתי את כל האוכל שהבאתי איתי על השולחן, והזמנתי אותה להצטרף אלי לארוחה. היתה לה זאת הפעם הראשונה שאכלה מה שאנחנו קוראים לו אוכל מזרחי, שבעבורה הוא מערבי כמובן. בתחילה היה לה מוזר לאכול בידיים, לנגב את הפיתה בחומוס, בטחינה ובסלטים, אבל אחר כך התרגלה. גם המזלגות מפלסטיק בהם השתמשנו לאכול את השווארמה היו לה מוזרים. בסין למדה לאכול במקלות אכילה, ובכלא, משיקולי בטיחות, לא ניתנו לאסירים כלי סכו"ם מלבד כפות. הטעמים היו לה מוזרים קצת, אבל היא אכלה ברצון, ולאחר כחצי שעה לא נותר בצלוחיות הפלסטיק שום דבר. לאחר סיום הארוחה נתתי לה לנוח מעט בכורסה, ושמתי דיסק של מוזיקה רגועה.

המשך יבוא...