עזבתי אותה שוכבת כך על המיטה, עטופה במגבת שלה, וצמתה הקלועה משתפלת לעבר החזה שלה. מיהרתי לפשוט את בגדי בדרך לאמבטיה. עשיתי מקלחת מהירה והתנגבתי, ותוך מספר דקות הייתי חזרה אצלה. יצאתי מחדר האמבטיה כשגופי עטוף במגבת, וראיתי שבזמן הזה פשטה מעליה את המגבת שלה, ופיזרה את הצמה שקלעה כך ששערה היה מונח עתה פזור על הכרית סביב ראשה. היא שכבה על גבה, ידיה לצידי גופה, ורגלה האחת מקופלת, עומדת על כף הרגל והברך כלפי התקרה.
שמטתי מעלי את המגבת, ובאתי וישבתי על המיטה לצידה. ליטפתי את ירך הרגל העומדת, הקרובה אלי. עור גופה היה חלק כמשי. רך ועדין ונעים למגע. גופה היה עדין חם מהאמבטיה שעשתה. המשכתי וליוויתי את הרגל שלה לכל אורך הירך והשוק עד לקרסולה. משם ירדתי אל גב כף הרגל שלה. אצבעות כף הרגל היו עדינות וישרות, החלקתי עליהן בגב היד. בדרכי חזרה התעכבתי ליד הברך שלה. משכתי אותו מעט לעברי, ורגלה נפלה הצידה, ואחר כך התיישרה. המשכתי ללטפה לכל אורך הירך, ועליתי וטיפסתי אל הבטן שלה.
למגע כף ידי כיווצה מעט את שרירי הבטן, אבל אחר כך נרגעה. התמכרה לליטוף הרך והעדין שלי, וכשעליתי וטיפסתי הלאה והגעתי עד לשדיה עצמה את עיניה ונאנקה בתשוקה. חפנתי את אחד משדיה בכף ידי. גודלו היה כזה שמילא לי בדיוק את כף היד. מעכתי אותו קלות והיא השמיכה אנקה קטנה. טיפסתי ועליתי אל צווארה וליטפתי אותה בצווארה ובלחיה ובמצחה ותחת עיניה. ירדתי ואגודלי משרטט את הקו ממצחה, דרך אפה, לפיה. ליטפתי את שפתיה באגודל שלי, והיא פישקה אותם קלות, וליקקה. הכנסתי את האגודל קצת פנימה לפיה והיא מצצה אותו בשקיקה.
המשכתי בידי כלפי מטה. עברתי וחפנתי את השד השני ומוללתי קלות את הפטמה באצבעותיי. המשכתי והחלקתי בידי לעבר בטנה, עברתי על פני הטבור, והמשכתי הלאה אל עבר האזור אותו גילחתי מקודם. בהגיעי לשם פישקה עוד את רגליה, מזמינה אותי להמשיך במסעי הלאה. נתתי לידי לחפון את בשרה הרך והחמים. מעולם לא החזקתי בידי ערווה חלקה מגולחת. התחושה היתה נעימה ביותר, ומילאה את חלציי בתשוקה. באצבעי פישקתי את שפתיה והתחלתי מלטף אותה. בשרה היה יבש ולא היתה בו מידה של לחלוחית. הבאתי את ידי אל פי והרטבתי כמה מאצבעותיי ואז החזרתי את ידי שם למטה לעשות במלאכה. שוב פישקתי את שפתיה, ונתתי לאמה שלי לחרוש את התלם מגבעת האהבה שלה ועד לפתח מבואה. בדרכי עברתי על פני הדגדגן שלה ועיגלתי סביבו עיגולים אחדים בטרם המשכתי הלאה.
לאחר שעשיתי את הדרך מספר פעמים, בהגיעי אל הפתח דחקתי מעט את אצבעי פנימה. בתגובה, דחקה כלפי לי-אן את האגן שלה, כמבקשת לקבל פנימה את כל האצבע. משכתי חזרה את היד, והיא השמיעה קול אכזבה קלה. שוב ליטפתי אותה כמו קודם, ושוב הבאתי את קצה האצבע פנימה לתוכה, ושוב דחקה את אגנה, ושוב התחמקתי. חזרתי על המשחק הזה גם בפעם השלישית אבל הפעם כשדחקה אלי את האגן, דחקתי לתוכה פנימה את אצבעי עד הסוף שלה. נשכבתי על המיטה לצידה, הצמדתי את גופי לגופה ואת שפתיי לשפתיה. ועם מחול התשוקה שחוללו יחד לשונותינו, נתתי דרור לאצבעותי לחולל בתוכה. בתחילה האצבע הבודדת, ואחר כך, כשהיתה מאוד רטובה הוספתי גם את רעותה. בכל פעם שהגעתי בסמוך או שלחצתי על נקודת הג'י שלה התקפלה כאילו קיבלה מכת חשמל. עוד מספר נגיעות קטן באותו איזור והיא תגיע לסיפוקה.
לאחר שגמרה הוצאתי את אצבעי מתוכה ונשכבתי עליה. היא פישקה רחב את רגליה, והזמינה אותי אל תוכה. כיוונתי את קצה הזקפה שלי אליה וחדרתי. נעצתי את עצמי עמוק אל התעלה השופעת רטיבות שלה, והיא הניפה את האגן שלה כלפיי וקלטה אותי פנימה בעוצמה. הוצאתי את עצמי מעט מתוכה, ושוב חדרתי, ושוב יצאתי מעט ושוב באתי פנימה, מצמית אותה למיטה תחתיי. היא לא יכלה להתאפק, והשמיעה גניחות תאווה שחששתי שתשמענה מחוץ למשרד. סתמתי את פיה בפי, בעודי מנשק אותה. ידיה חיבקו אותי בחוזקה ואצבעותיה מרחו את עצמן על גבי בתשוקה עזה. אחר כך, הורדתי את רגליה לצידי גופי, הרמתי החוצה את רגליי ועטפתי בהן את רגליה. דחקתי את ידיי מתחת לשכמותיה, וכך בעודי חובק אותה בידיי וברגליי, דשתי בקרביה. לא ארך זמן רב עד שגמרתי בתוכה ופרקתי מטען שהצטבר אצלי במשך קרוב לשבועיים. מעט לאחרי גמרה היא פעם נוספת. המשכתי לשכב עליה כך, לחבקה ולנשקה עוד שעה ארוכה לאחר שגמרנו.
המיטה היתה צרה, מיטת יחיד סטנדרטית. שכבנו שנינו על צידנו כמו כפיות, פניה כלפי הקיר וגבה אלי. ידי האחת תחת ראשה והאחרת מחבקת את מתניה. מדי פעם ליטפתי את מותניה או את בטנה או שחפנתי לי אחד משדיה. היא שכבה שקטה, שלווה ודוממת בתוך החיבוק שלי. לא ידעתי על מה חשבה באותו זמן, קיוויתי שקיבלה ממני את מה שרצתה. בכל מאודי קיוויתי, כי לא היה זמן רב למקצי שיפורים. משכתי את השמיכה מעלינו וכך נרדמנו שנינו.
לקראת חצות הלילה התעוררתי. בתחילה לא ידעתי היכן אני נמצא, ומי זאת שלצידי. אחר כך נזכרתי. גל של בושה הציף אותי על שנכנעתי ליצריי. אבל יחד עם גל הבושה הזה הרגשתי שמחה שנעניתי לבקשתה, שהבאתי לה מעט אושר בטרם אובדן. ואחר כך ידעתי שלא אתן להם לפגוע בה. ידעתי שאציל אותה. רק לא ידעתי כיצד.
לי-אן התעוררה גם היא והסתובבה אלי. בעודה חבוקה בזרועותי ליטפתי את גבה ואת מתניה ואת ישבנה. היא נצמדה אלי, וליטפה אותי בידה הקטנה. דחקה את ידה בין גופה לגופי, וחפנה בה את אשכיי. זקפה מחודשת החלה מתעוררת בי. היא החליקה מתוך החיבוק שלי, וירדה כלפי מטה. אספה את האיבר שלי אל תוך פיה והחלה מלטפת אותו בלשונה ובשפתיה. אט אט הלך האיבר ותפח, וזקפתי קיבלה את מימדיה. היא ניסתה לשמור את כולה בפיה, אולם משהגיעה למלוא גודלה - התקשתה. מדי פעם העמיקה והחדירה את האיבר הזקור שלי עמוק יותר אל תוך פיה, ומיד שחררה לפני שרפלקס ההקאה השתלט עליה. שכבתי עתה על גבי, ואיפשרתי לה לעשות בגופי כרצונה.
היא המשיכה לענג אותי כך בפיה, בשפתיה ובלשונה עוד שעה ארוכה. עתה עמדה על ברכיה לצידי, ואני ליטפתי בידי את ירכיה ואחוריה, וחדרתי באגודלי לתוכה ובכף ידי אחזתי אחד מפלחי ישבנה. מדי פעם כמעט הגעתי לשיאי, אולם הצלחתי לעצור את עצמי בטרם אתפרץ בפיה. בכל פעם שדחקתי את אגודלי עמוק לתוכה הרגשתי שהיא עומדת לגמור אבל עוצרת בעד עצמה. רציתי שתגמור לפני, לפני שלא אוכל עוד לעצור בעצמי. אחזתי בשערות עורפה בעדינות, והרמתי את ראשה כלפיי. הבאתי את שפתיה לשפתיי, ונישקתי אותה. 'תגמרי', 'לגמור', אמרתי לה. ידעתי שאיננה מכירה את המלה בהקשר הזה, אבל קיוויתי שהיא מבינה את רצוני. היא דחקה את אגנה ומילאה את עצמה עמוק על אצבעי, וגמרה.
הוריתי לה לבוא ולשבת על הזקפה הבוערת שלי, תוך שהיא משפדת את עצמה עלי. רגליה היו פשוקות לצידי גופי. כך, בעודה רוכבת עלי הקפצתי אותה בתנועות האגן שלי, לשתי ומעכתי את שדיה, מוללתי את הפטמות, ליטפתי את צידי גופה, מתניה וירכיה. שעה ארוכה הרקדתי אותה כך בעדה רוכבת עלי, עד שלא יכולתי עוד וגמרתי. לאחר שגמרתי משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה. זקפתי עדיין עמדה לי קצת, ודחקתי את האגן שלי לעברה. לפתע נרעדה בכל גופה, נצמדה אלי קרוב יותר, חיבקה אותי בחוזקה, וגמרה.
הורדתי את אחת מרגליה כלפי מטה אל בין רגליי, ואת השניה השארתי מקופלת כלפי מעלה. ברגליי עטפתי את רגלה האחת, ובידי ליטפתי את ירך האחרת. ידי השניה ליטפה את גבה וצווארה. היא שכבה עלי, כולה רפויה ושלווה, ובאצבעות ידיה שיחקה בשער שלעורפי. כך נרדמה שלווה מעלי, אם כי אני לא יכולתי עוד להירדם עד הבוקר, ומחשבות ותוכניות מילאו וטחנו עד דק את מוחי.
המשך יבוא...
הגהנום כבר פה
מפה ושםהערב ירד. גם את ארוחת הערב הביאו לנו למשרד. נותר עוד לשלוח אותה להתרחץ ולהחליף בגדים, ואחר כך להחזירה לתאה למשך הלילה. הרגשתי את השניות הולכות ואוזלות לי. לקחתי דף ורשמתי עליו:
"תרצי להישאר לישון כאן במשרד גם הלילה?"
היא חייכה אלי חיוך מבוייש והנהנה בראשה.
שלחתי את לי-אן לחדר הרחצה והיא נעתרה. נכנסה לשם ופתחה את ברז המים למלא את האמבטיה במים חמים. היא פשטה את בגדיה והכניסה רגל אחת לתוך המים. אבל אז נזכרה במשהו ויצאה חזרה אלי למשרד. מזה מספר ימים (מאז קיבלה את הווסת) שלא ראיתי אותה בעירום מלא. הקפידה בימים אלה ללבוש את תחתוניה מתחת למגבת, לפני שיצאה מהאבטיה. עתה, ניצבה מולי בעירום מלא והחוותה בידה את התנועה מלפני מספר ימים, ושאלה בעברית:
"אתה לגלח, בבקשה?"
צחקתי, ואמרתי שכן, אני אבוא לגלח אותה. הלכתי ונעלתי את דלת המשרד ואחר כך נכנסתי אחריה לחדר הרחצה. היא כבר שכבה באמבטיה, הפעם ברגליים מפושקות. מרחתי על כל ערוותה את קצף הגילוח וגילחתי את הזיפים שגדלו שם. אחר כך גילחתי בעבורה גם את בתי השחי, ורציתי לקום ולצאת. היא אחזה בידי כמבקשת שאשאר איתה. היה טפשי לקום ולצאת עכשיו, היה טבעי שאשאר.
ישבתי על מדף השיש ליד האמבטיה והבטתי בה משתכשכת במים ובקצף. תנועותיה היו ארוכות וחינניות. היא היתה מודעת לנוכחותי. היא לא עשתה לי הצגות, וגם לא התעלמה ממני. התנהגה באופן שהיה לה טבעי, ואשר מצא מאוד חן בעיניי. לאחר שסיימה את הרחצה קמה ונעמדה באמבטיה. לקחתי מגבת, ועטפתי את גופה הרטוב. היא יצאה החוצה מהאמבטיה, ונעמדה ברגליים יחפות ורטובות על הרצפה. ללא ספק, אילו היה מדובר בסיטואציה אחרת, הייתי פורש את ידי, ומחבק אותה אלי באותו רגע. היא התיישבה על דופן האמבטיה, והברישה את שער הארוך והרטוב. לאחר שסיימה, קלעה אותו בצמה עבה ואת סופה קשרה בגומי. הבטתי בה בחיוך, והיא חייכה אלי ואחר כך השפילה מבטה במבוכה. היא קמה ממקומה וחיכתה. יצאתי מחדר הרחצה והיא יצאה אחרי למשרד.
ניגשתי לכורסה והתיישבתי עליה. חלצתי את נעליי ובאתי לפשוט את גרביי. היא עמדה במרכז החדר, ראשה מושפל מעט, וידיה לצידי גופה, עדין עטופה במגבת שעטפתי אותה.
"לי-אן", אמרתי לה כשאני מלווה את דברי בתנועות ידיים להבהיר לה את כוונתי, "את לישון במיטה, אני לישון כאן בכורסה."
לי-אן התקרבה ובאה אלי. כשהגיעה למרחק של כחצי מטר ממקום מושבי ירדה וכרעה על ברכיה לפני. היא הביטה לרגע בפני, כמבקשת ממני רשות לומר את דברה. הנחתי את ידי על ראשה הרטוב והחלקתי את שערה. היא הרימה את פניה כלפי, ואמרה לי בעברית תוך שהיא מלווה את דבריה בתנועות ידיים, על מנת להבטיח שאבין את כוונתה.
"אתה", אמרה והצביעה לעברי, "לזיין" הוסיפה בעודה שמה את כפות ידיה על בטנה ויוצאת צורת לב ברווח שבין אצבעותיה, "אני" אמרה והצביעה על עצמה ולבסוף הפטירה "בבקשה" כשהיא מקרבת את כפות ידיה זו לזו ומרכינה את מצחה לעבר אצבעותיה.
מניין לקחה את המלה 'לזיין' חשבתי לעצמי, הייתי בטוח שלא לימדתי אותה את הפועל הזה. תיארתי לעצמי כנראה קלטה אותה מאותם גברים שידעוה. הבנתי היטב את כוונתה, אולם המלה שהשתמשה בה לא התאימה. אחזתי את פניה בין כפות ידי, וליטפתי אותה. כך החזקתי אותה במשך דקה או שתים לפני שהמשכתי. לקחתי דף ורשמתי עליו את הסימניות של 'לזיין'. אחר כך רשמתי את הסימניות של 'לשכב יחד', ואחר כך את הסימניות של 'לעשות אהבה'. הייתי צריך כמובן להיעזר במילון לשם כך.
החזקתי את הדף מולה, והראיתי לה את הסימניות. הצבעתי על כל שורה ואמרתי את פירושה בעברית - זה 'לזיין', זה 'לשכב' וזה 'לעשות אהבה'. היא היתה נבוכה מאוד, כי הבינה שהשתמשה במלה מאוד וולגרית. אבל די מהר התעשתה, וחזרה על בקשתה הקודמת, הפעם בניסוח קצת יותר מעודן.
"אתה לשכב אני, אתה לעשות אהבה אני, בבקשה?"
היא נראתה כל כך יפה, פגיעה, נחשקת. שום כוח בעולם לא היה יכול לעצור בעדי מלהיענות לה. אמרתי לעצמי שהסיפור שלנו הוא לא סרט הוליוודי, ולהבדיל מהסרט - במציאות - גם ברוס ויליס לא יוצא צדיק כל כך. אספתי אותה אלי לחיבוק, וכרכתי את ידיי סביב גופה. היא נצמדה אלי וחיבקה את ראשי בזרועותיה. שפתינו נצמדו אלה לאלה בתשוקה עזה. לשוני מצאה את דרכה אל תוך פיה, ושם פגשה את לשונה ופצחה עימה במחול אוהבים. העזתי לקרוא דרור לרגשותי. ידעתי שאני מתאווה לה, ידעתי שאני חושק בה, ידעתי שאני אוהב אותה. היה לי ברור שאשמור עליה מכל משמר, שלא אתן לאיש לפגוע בה. אבל כלל לא היה לי ברור איך זה ייתכן בכלל.
הרמתי אותה והנחתי אותה על גבי המיטה.
"חכי לי כאן, אלך להתרחץ ואשוב מיד", אמרתי. דיברתי באופן טבעי, ולא בסגנון המלאכותי שלימדתי אותה, אבל בצירוף תנועות ידיי היא הבינה אותי בלי בעייה.
המשך יבוא ...
יום רביעי בבוקר. עוד יומיים נשארו לה, נשארו לנו. למחרת בחצות הלילה עלי לבצע את תפקידי. החלטתי להנעים עליה את היומיים הללו ככל האפשר. קמתי ממיטתי והתרחצתי בזריזות. הותרתי אותה כבולה אל רגל המיטה ומיהרתי לחדר האוכל לקחת עבור שנינו מצרכים. חזרתי ומצאתי אותה יושבת לצד המיטה, ממתינה לי. התרתי אותה ושלחתי אותה לאמבטיה. לאחר רחצת הבוקר התיישבנו שנינו לאכול את ארוחת הבוקר בצוותא. לקראת סיום הארוחה קמתי וניגשתי להביא את קנקן התה מעל הכירה החשמלית ששמרה על חומו. ניגשתי אליה ומזגתי תה לכוסה. אחר כך הנחתי את הקנקן על השולחן, וליטפתי בידי את ראשה. היא הצמידה את ראשה לידי.
המשכתי וליטפתי את שערותיה ואת לחיה. זה היה ליטוף אבהי, לא אירוטי. היא אהבה את המגע שלי, ולא רק שלא נרתעה ממנו אלא אף חיפשה אותו. בכל פעם שעברה כף ידי ליד שפתיה, נישקה אותה שוב ושוב. לא רציתי ללכת מעבר לזה. במשך הכמעט שבועיים שהיינו יחד התפתחו בי כלפיה רגשות שיכולתי לכנותם בשם: אמפתיה, חיבה, הערכה, אהדה. אבל היו בי עוד רגשות אחרים אותם ניסיתי להחניק ובהם לא העזתי לגעת.
המשכתי ללמדה עברית באותו יום. עד כה נהגנו לשבת משני עבריו של שולחן הכתיבה. אני בכורסת סגן המנהל, והיא באחד מכיסאות האורח. באותו יום ישבתי גם אני מצידו האחר של השולחן, לצידה, לידה, כאילו שנינו שווים. למרות שהמועד הלך והתקרב, לי-אן היתה שמחה ומאושרת ביום הזה. מדי פעם נגעו ידינו זו בזו, או שהייתי מחליק את ידי על שערה בעדינות. היא קיבלה ברצון את המחוות שלי. לקראת הצהריים התקשרתי בטלפון למטבח, וביקשתי שיביאו לי שתי מנות למשרד. האחראי על המטבח היה מיודד איתי ושלח לנו כמות אוכל המספיקה לחמישה אנשים. לאחר ארוחת הצהריים ביקשה שאתן לה דפים ועט, וכתבה עליו שיר. הפעם השתמשה בשפה עשירה יותר, וללא עזרתה לא הייתי מצליח לפענח את הכתוב. לאחר מספר שעות היה בפני התרגום הבא:
"פרח לוטוס בביצה גדל
מה לבנים ועדינים עליו
נשמר מכל משמר
"ביד אכזרית נקטף
ביד איש בן בליעל
נגזל ונמכר לאנשי חמס
"מיד ליד הועבר
רק את יופיו חמדו סוחריו
אך בריחו - איש לא רצה
"עד שהושלך כאבן דוממת
כחפץ שאיש לא אבה
ובאין בו עוד חפץ - יקמלו עליו
"לו אך עבר שם איש
נער, בחור או זקן
ולו אך את הפרח - נטל לידיו
"לו רק פעם אחת
לתוכו שאף אותו והריח
כי אז קמל הפרח - בשמחה."
אחזתי בידי האחת את הדף עם הסימניות הסיניות, ובידי האחרת את הדף המתורגם. ולא נותרה לי יד נוספת, למחות את הדמעות מזוויות עיניי.
נזכרתי במשימה שעלי לבצע למחרת. הביטחון העצמי שלי התערער. כבר לא הייתי בטוח שאוכל לבצעה. לא רק מפני שלא יכולתי לעשות זאת בעצמי, אלא שלא הייתי בטוח שאני מוכן לאפשר גם למישהו אחר להחליף אותי, ולבצעה במקומי. התחלתי לחשוב שאולי טעו השופטים שחרצו את גזר דינה. אולי, למרות המעשה שעשתה, לא זה העונש המגיע לה. אלא שידעתי, שהסיכויים להגיש ערעור בשלב כה מאוחר אפסיים לגמרי. דינה נגזר וגורלה נחרץ ואין לאל ידי לעשות דבר על מנת לבטל את רוע הגזרה.
המשך יבוא ...
למחרת, ביום שלישי, קמתי ממיטתי עם כאבי גב. העלתי את לי-אן למשרדי לשגרת הבוקר שבסיומה, בניגוד לנוהגנו בימים האחרונים, השבתי אותה לתאה. היא העלתה על פניה סימני פליאה, אבל לא הוציאה אף הגה מפיה. כאב לי הגב, ולא היה לי כוח לכתוב ולהסביר לה. בצהריים הבאתי לה את ארוחתה אל התא, והמתנתי שם בדממה עד שסיימה לאכול אותה. באותו יום לא כתבה לי לי-אן דף כהרגלה.
לקראת הערב באתי שוב לתאה והוצאתי אותה. הובלתי אותה כבולה את המשרד ושם שלחתי אותה אל חדר האמבטיה. הפעם שהתה שם זמן קצר יותר מהרגיל, כנראה הרגישה שאולי אין לי סבלנות לחכות לה זמן רב מדי. היא מיהרה לפשוט מעליה את המגבת וללבוש חזרה את בגדיה. אחר כך התיישבה ואכלה את ארוחתה בדממה. כל אותו זמן ישבתי ליד שולחן הכתיבה והתבוננתי בה בשקט. לאחר שסיימה קמתי ממקומי, ניגשתי אליה, וחיברתי את האזיקים על רגליה. הפעולה הזאת הצריכה אותי להתכופף, והסיבה לי כאב נוסף בגבי. לי-אן הבחינה בקושי שלי, וביקשה ממני רשות לכתוב לי משהו לפני שאכבול גם את ידיה. הובלתי אותה את השולחן ונתתי בידה דפים ועט.
"כואב לך הגב?" רשמה לי בשאלה.
"כן", עניתי בהנהון ראשי. והיא המשיכה וכתבה:
"אמי המאמצת היתה מטפלת באנשים בכפר. למדתי ממנה את מומחיותה. תרצה שאעסה לך את הגב?"
הבטתי בה שניות מספר, חוכך בדעתי האם להסכים להצעתה. זה לא היה נאות, זה לא היה אתי. אבל באותו זמן היה נדמה לי שכבר עברנו את הגבול הזה אני והיא - והסכמתי. הובלתי אותה חזרה אל המיטה ושם פשטתי את חולצתי, אולם נותרתי בטי-שירט הלבן ששימש לי גופיה. פתחתי את אחד האזיקים שלקרסוליה, וקשרתי אותו סביב רגל המיטה. כך אפשרתי לה חופש תנועה רב יותר, אם כי נותרה כבולה לרגל המיטה ולא היתה יכולה לברוח. נשכבתי על בטני על גבי המיטה, והפקדתי את גופי בידיה.
ידיה הענוגות עברו על גבי, מלטפות, לוחצות, מעסות, לשות, דוחקות, מרפות ומשחררות. שעה ארוכה עמלה על גבי וכאבי הגב חלפו להם. רציתי לקום מן המיטה אולם היא לא איפשרה לי. היא המשיכה לעסות גם את צווארי, ראשי ורקותי. שעה ארוכה המשיכה במעשיה משחררת את כל המתחים שבפלג גופי העליון. היא לא הציעה, ואף אני לא ביקשתי שתיגע בי במקום כלשהו בפלג גופי התחתון. חלפו לפחות שעתיים בהן טיפלה בי כך במסירות וללא ליאות. תנומה נפלה עלי ונרדמתי.
השכם בבוקר התעוררתי בבהלה. שכחתי להחזיר את האסירה לתאה, ומי יודע איזה בלגן ייצא מזה. אם היא בכלל עדין כאן, אם לא הסתלקה לה בינתיים. שכבתי על בטני ופני מופנות אל הקיר מכוסה בשמיכה בה כיסתה אותי כנראה במהלך הלילה. הסתובבתי על צידי השני ופקחתי את עיניי. לי-אן שכבה על שמיכה שפרשה על הרצפה, לצד מיטתי. גופה היה מכוסה בשמיכה נוספת, ורגלה היתה עדין אזוקה לרגל המיטה. נשמתי לרווחה.
הצצתי בשעוני. השעה היתה חמש לפנות בוקר. לא היה כבר טעם להחזירה לתאה, ומסע בשעת בוקר כה מוקדמת יעורר רק חשדות. הבחנתי שנרדמתי ונעליי עדיין לרגליי ועתה הפריע לי לחצן להירדם שוב. לא רציתי להעירה, ועל כן, בעדינות רבה משכתי אלי את כפות רגליי וחלצתי מהן את הנעליים. הסרתי את הגרביים והנחתי את נעליי וגרביי בשקט למרגלות המיטה. נשכבתי על גבי וניסיתי להירדם שוב.
שמעתי רחש מצד מיטתי. הבטתי הצידה וראיתי שלי-אן קמה ממשכבה, והביאה את עצמה למרגלות מיטתי. שם כרעה על ברכיה על הרצפה, ונטלה בידיה את אחת מכפות רגליי. בשתי ידיה עיסתה את כף הרגל, לוחצת בנקודות לחיצה סודיות. מומחיותה היתה רבה. העיסוי לא רק ששחרר מתחים בכפות רגליי, אלא גם עזר לפרק מתחים נוספים שעדיין נותרו בגבי מאמש. התענגתי על הטיפול שנתנה לי, ושתקתי.
המשך יבוא
ביום שני בשעת בוקר מוקדמת, כעשרה ימים לאחר בואה של לי-אן בצל קורתנו, נכנס למשרדי מנהל הכלא.
"יש לי חדשות בשבילך", כך אמר, ותיקן: "בשבילכם."
"מה?", שאלתי ולא ידעתי לאיזה סוג של בשורות לצפות.
"השלטונות הסיניים הגישו בקשת הסגרה רשמית. הם מעוניינים שהאסירה תוחזר לידיהם, והם מתחייבים להוציא לפועל את גזר הדין בתוך 24 שעות מרגע הגעתה לסין." כך הכריז ברשמיות.
"איזה נימוק הם נתנו לבקשת ההסגרה?", שאלתי.
"הם מבינים שמדינת ישראל איננה ערוכה לביצוע גזרי דין מוות, והם רוצים לחסוך מאיתנו את הטרחה. אני אעשה כל מאמץ שתקבל את השכר שהובטח לך כך או כך."
הבטתי בו בתדהמה. לבסוף, לאחר כדקה או שתיים של שתיקה אמרתי:
"ראשית, בוא נתחיל בכך שאם זה עניין של כסף, אני מוותר על כל תשלום שמגיעי לי. הן לגבי הימים שכבר הייתי כאן, הן לגבי הימים הבאים, והן לגבי הפעולה המיוחדת שעלי לבצע."
המנהל הביט בי ושתק.
"שנית, לדעתי הסיבה העיקרית בגללה הם רוצים בהסגרתה, היא על מנת להתעלל בו עוד, מעבר לגזר הדין שקיבלה."
"למה כוונתך?" שאל.
"ובכן, ייתכן ואינך יודע, אבל בסין הנוהג הוא שהאסירים המוצאים להורג 'תורמים' את איבריהם להשתלה. המלה 'תורמים' במירכאות, כי אף אחד לא טורח אפילו לשאול אותם לדעתם. הם מוציאים אותם להורג, באופן שלא יפגע באיברים הנחוצים. למשל, אם נחוצות להם קרניות העיניים - הם יורים בקורבן בחזה. ואם הם זקוקים ללב או לריאות - הם יורים לו כדור בין העיניים."
"מאיפה אתה ממציא את זה?", שאל בתדהמה.
הסתכלתי עליו וצחקתי.
"אלה חדשות ישנות מאוד. הם התפרסמו כבר מזמן בכתבים רפואיים של השתלות איברים. אתה זוכר אם ז'אקו, האסיר שהיה חולה כליות ונזקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע? ובכן, בזמנו בדקתי בעבורו את האפשרות לעבור השתלת כליה. וכך עליתי על הסיפור הזה. אבל אם אתה לא ממש מאמין לי - אין לך דבר יותר פשוט מזה. תיכנס לרשת למנוע חיפוש, נאמר גוגל, ותקליד שם שלוש מילים: 'china execution organ', מיד יעלו מאות אלפי קישורים. לך תבדוק, אל תסמוך על דברתי."
"טוב, בכל מקרה, משרד המשפטים עדין לא נתן את תשובתו. הם אמרו שהם מחכים להמלצתי."
"אתה יכול למסור להם בשמי ככה - באופן הכי רשמי שאפשר. תגיד להם, שאם מישהו חושב להוציא את לי-אן מכאן, על מנת להסגיר אותה לסין, הם יוציאו אותה מכאן חיה, רק על גופתי המתה."
"תשמע, תירגע", מיהר המנהל להסביר, "זאת רק הבקשה שלהם. הרעיון עלה ובאתי לספר לך. ככל שזה תלוי בי, אני אמליץ להשאיר את הסידור המוסכם על כנו, כולל התשלום שסיכמנו."
"מצויין", השבתי לו, "אתה תעשה את העבודה שלך, ואני אמשיך לעשות את עבודתי."
בזאת הסתיימה שיחתנו, והוא קם ויצא מן החדר.
חככתי בדעתי האם לספר ללי-אן על בקשת ההסגרה הסינית. לבסוף החלטתי שחובתי לספר לה, ולאפשר לה להביע את דעתה בפני. כתבתי לה שהממשלה הסינית ביקשה את הסגרתה לסין, וכי הם מתחייבים להוציאה להורג שם בתוך 24 שעות מרגע הגעתה. ציינתי בפניה שאם יוחלט להסגירה ייתכן והתהליך יימשך זמן מה, וכך תידחה הוצאתה להורג בשבוע שבועיים. לא כתבתי מה היתה הסיבה הרשמית לבקשת ההסגרה, ולא ציינתי את הסיבות האמיתיות שבהן חשדתי. גם לא כתבתי לה שכבר הבעתי את דעתי בפני מנהל הכלא.
ירדתי לתאה כדרכי בכל בוקר, כבלתי אותה כרגיל והעלתי אותה למשרד. שם הסרתי מעליה את האזיקים ואפשרתי לה לגשר לחדר האמבטיה כמנהגה בכל בוקר. לאחר שיצאה ישבה לאכול את ארוחת הבוקר שלה, וכשהגיעה לשתות את הקפה הצטרפתי אליה. הגשתי לה את הדף שהכנתי לפני שירדתי להביאה. היא קראה את הדברים בשקט, ובסיומם, ביקשה ממני עט. נתתי לה. היא שרבטה מספר סימניות בהמשך הדף, כתשובה לדברי. קראתי אותן כך:
"נגזר עלי למות, והמועד המדוייק איננו חשוב לי. אינני רוצה לראות אף אדם מלבדך, עד יום מותי."
רשמתי לה תשובה:
"אני לא אתן להם לקחת אותך."
בתגובה, לקחה את כף ידי, קירבה אותה לשפתיה, והצמידה את שפתיה לכף ידי לדקות ארוכות.
המשך יבוא ...
האיש המכובד ניגש אל השולחן, כיבד את עצמו בכמה שוקולדים והציע גם לי אחד. היו אלה שוקולדים ממין משובח. אחר כך מזג לעצמו כוס משקה, וקינח בעוד שוקולד. משסיים להיטיב את נפשו החל להתפשט, ותוך פחות מדקה היה עירום לגמרי. הוא הביט בי, וראה שאני עדין לבושה. הוא פנה אלי בדברים, אבל אני לא הבנתי את דבריו. נפלתי על ברכיי לפניו, נטלתי את ידו בידי והבאתי אותה לשפתי. התחננתי לפניו כי יחוס עלי. אמרתי לו שאינני נמצאת כאן מרצוני החופשי, שהובאתי לכאן בכוח, בכפיה. הבטחתי לו כי אספק אותו ואענג אותו כרצונו, אם יבטיח לי שלאחר מכן יקרא למשטרה. האיש כמובן לא הבין מלה מדבריי. הוא נראה כעוס למדי. נופף באצבעו לעברי, החווה בידו כלפי החזה שלו, ואחר כך חיכך את אגודלו באצבע שלו, מסמן לי כי שילם עבורי כסף רב.
"פחדתי שיתלונן עלי בפני ג'וני. ידעתי שאם ייצא מהחדר לפני שבא על סיפוקו, גורלי נחרץ. מיהרתי ופשטתי את בגדי מעלי. הוא עמד עירום, עדיין כועס ליד השולחן, ואני באתי עירומה וכרעתי על ברכיי לפניו. לקחתי את האבר המדולדל שלו בין שפתיי, והתחלתי למצוץ אותו, כמו שלמדתי בימים האחרונים שהגברים אוהבים שיעשו להם. האיש התרצה לי, ואט אט החל לקבל זקפה. הוא עודד את מעשיי בקריאות עידוד של שמחה. ליטף את ראשי, ומדי פעם דחק את האגן שלו כלפיי. הוא היה די עדין במעשיו, לא היה אלים, ולא הפעיל כוח כלפיי.
"באה וחדרה בי הכרה של ייאוש מוחלט. אפילו אדם נוח ונעים שכזה רואה בי רק חפץ לתענוגותיו. אין איש בעולם שיאהב אותי, אין איש בעולם שירצה באהבתי אליו. רק בגופי חפצו, לעשות בו כרצונם. חימה ויאוש ותקווה ופחד וחרדה ובהלה אחזו בי בבת אחת. רציתי באותו רגע לנקום באבי שנטש אותי, רציתי לנקום במנהל העבודה שנטל את תומתי, רציתי לנקום בכל אלה שעסקו במכירתי, רציתי לנקום בכל אלה שהתעללו בי, רציתי לנקום במין הגברי כולו באותה שעה. והאיש שלתומו שילם עבורי היה לי אך קורבן מזדמן בלבד. נטלתי מעל השולחן סכין, ותקעתי אותה עמוק לתוך ביטנו של האיש.
"האיש נרתע מעלי, ונפל לרצפה. הסכין נותרה בידיי, ואני מיהרתי להצטנף בפינה. הוא זחל אל הדלת ובקושי רב הצליח לפתוח אותה, לפני שהתמוטט במסדרון. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שני שוטרים שמובילים אותי עירומה, כבולה בידיי מאחורי גבי, החוצה מן המלון ומשליכים אותי לתוך ניידת משטרה.
"בדרך אל תחנת המשטרה ניסו השוטרים לחקור אותי. הם דיברו אלי, ואני ניסיתי לענות להם. אבל אני לא הבנתי את מה שאמרו לי והם לא הבינו את תשובותי. נראה היה שכעסו עלי. הם עצרו את הניידת במקום מבודד, והוציאו אותי בכוח מתוכה. בזה אחר זה אנסו אותי על מכסה המנוע של הניידת. לאחר שבאו על סיפוקם השליכו אותי חזרה לתוך הניידת, והובילו אותי אל תחנת המשטרה. הייתי מבוהלת, מיואשת, חרדה ומטושטשת. אני זוכרת שבתחנת המשטרה נתנו לי שמיכה לכסות את מערומי. שוב ניסו לחקור אותי ללא הצלחה. לבסוף הושלכתי לתא מעצר שם ניתנו לי מכנסיים וחולצה ובו הושארתי למשך הלילה.
"הלילה זה לבדי בתא המעצר היה קשה מאוד. פחדתי מאוד מתוצאות המעשה שעשיתי. בחלומותי הוורודים ביותר לא קיוויתי שאוכל לצאת פטורה ללא כל עונש. אבל לא ידעתי איזה עונש מצפה לי. אי-הידיעה, המתח והחרדה עשו את שלהם. בנוסף, החל מפריע לי הגירוד הזה במפשעה שלי, זה שבגללו גילחת את השער שלי שם. אני חושבת שנדבקתי מאחד השוטרים שאנסו אותי בדרך, מפני שעכשיו אני נזכרת שאחד מהם היה מגרד לעצמו כל הזמן שם למטה. אינני זוכרת איזה מהם בא עלי ראשון. אני מקווה שהיה זה האחד הנגוע שהדביק אותי, ושאני הדבקתי חזרה את השני שבא עלי אחריו.
"למחרת בבוקר הובילו אותי לבית מעצר אחר, ושם שהיתי במשך השבוע בו נערך משפטי. ניתן לי תא בודד ואני בירכתי על כך. לא רציתי לראות איש, לא רציתי לדבר עם אף אדם. לפני פתיחת המשפט בא איש מהשגרירות הסינית לדבר איתי. יחד איתו בא עורך דין, ונציג השגרירות תרגם את דבריו. רציתי לספר להם את הסיפור שלי, כמו שאני מספרת לך כאן, מעל הדפים האלה. אבל הם כלל לא התעניינו בו. עורך הדין שאל אותי מספר שאלות, הנציג תרגם בעבורי את השאלות ואחר כך תרגם חזרה את תשובותי. אנסה לרשום כאן את מהלך הדו-שיח כמיטב זכרוני.
עורך דין: חושדים בך במעשה רצח. טוענים שדקרת אדם בליבו, והוא נפטר אחר כך בבית החולים. יש ממש בדבר?
לי-אן: כן, דקרתי אותו בסכין.
עורך דין: האם לפני שדקרת אותו בסכין הוא גילה כלפייך אלימות, האם היכה אותך, האם הכריח אותך לעשות משהו?
לי-אן: לא, הוא לא היה אלים, ולא הפעיל כלפיי כוח, ולא הכריח אותי בכוח לעשות שום דבר, אבל ...."
כאן קטע הנציג הסיני את דבריי, והם החליפו מספר מלים ביניהם.
עורך הדין: הם מאשימים אותך ברצח בכוונה תחילה, ומדברייך נראה שלא תהיה להם בעייה להשיג הרשעה. כל מה שאני יכול לייעץ לך הוא להודות באשמה, ולבקש את רחמי בית המשפט. לאחרונה התקבל בארץ חוק המאפשר להטיל עלייך עונש מוות. אם לא תודי באשמה ובכל זאת תורשעי, אין ספק שהעונש הזה יוטל עלייך. אבל אם תודי באשמה, ותחסכי את זמנו של בית המשפט, אני מקווה שיחוסו עלייך."
"רציתי לדבר, רציתי להסביר, רציתי ... אבל שום מלה לא יצאה מפי. ישבתי שותקת המומה מדבריו. לבסוף דיבר הנציג הסיני:
'משתיקתך אני מבין שאת מסכימה. עורך הדין יודה בשמך באשמה, ויבקש את רחמי בית המשפט. אני כשלעצמי אין בי כל חמלה כלפייך, את מוציאה שם רע למדינה.'
שתקתי. לאחר דבריו אלה של בן ארצי לא היה לי להוסיף מאומה.
"בתוך מספר ימים נערך המשפט שלי שארך שתי ישיבות קצרות בלבד. בישיבה הראשונה הוקרא כתב האישום והתרגום שניתן לי היה מקוצר ולא הכיל את כל הפרטים שאתה תרגמת. נשאלתי ע"י ראש חבר השופטים האם אני מודה באשמה. רציתי לקום ולדבר עם בית המשפט, למסור להם את גרסתי המלאה, אבל עורך הדין הביט בי במבט חמור, ואני פחדתי שאם אדבר ארגיז את השופטים יתר על המידה. בראש מורכן אמרתי 'כן' והודיתי באשמה. השופטים הרשיעו אותי מיד בדין, והודיעו שגזר הדין יינתן ביום אחר. עורכי הדין של הצדדים התבקשו להגיש בכתב את הטיעונים לעונש.
"נלקחתי חזרה לתא המעצר שלי, ולאחר יומיים הובאתי שוב בפני בית המשפט. גזר הדין היה קצר, והנציג הסיני תרגם לי אותו מיד. בית המשפט גזר עלי עונש מוות בזריקת רעל, שיוצא לפועל בדיוק בעוד שבועיים ימים. כששמעתי את גזר הדין התמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי כבולה בידיי וברגליי בתוך מכונית האסירים שהביאה אותי לכאן. דקות מספר לאחר שעברה המכונית את שערי הכלא, הובאתי ישירות אל משרדך."
המשך יבוא ....
לקחתי אותה למעלה אל המשרד. בתחילה חשבתי שלא אכבול אותה הפעם, אבל אחר כך חשבתי שאם יראה אותנו מישהו בדרך אצטרך לתת הסברים שיביכו אותה. החלטתי שאי הנעימות של האזיקים עדיפה לה על הבושה. כבלתי את ידיה ורגליה כרגיל, והעליתי אותה למעלה. שם, משהיינו בתוך החדר, היסרתי מעליה הן את אזיקי הידיים והן את אזיקי הרגליים, אותם הייתי מסיר ממנה עד כה רק בערבים, כשהיתה נכנסת לרחוץ את גופה. הכנסתי אותה לחדר האמבטיה ועזרתי לה לפשוט את בגדיה. הרשיתי לה לשהות בתוך המים ככל שחפצה. הצבתי על המדף את הטמפונים והתחבושות שהבאתי בעבורה. לא ידעתי אם היא יודעת להשתמש בטמפון, והאמת היא שגם אני לא ממש ידעתי. בכל אופן הוצאתי אחד מהקופסה והראיתי לה. על גב הקופסה היו מספר איורים שהסבירו את אופן השימוש. תליתי על קולב אחד מזוגות התחתונים הנשיים שקניתי בעבורה והיא חייכה חיוך קל של תודה.
לאחר שסיימה יצאה מחדר האמבטיה. כפי נוהגה בימים האחרונים היה גופה עטוף במגבת, אולם משהסירה אותה ראיתי כי הפעם לבשה כבר את התחתונים. מסרתי לידיה זוג בגדים חדשים שמצאתי באפסנאות הכלא, ואלה הלמו את מידתה. היו אלה זוג בגדים שקימבן לעצמו אחד האסירים בעלי המעמד שהשתחרר בינתיים מהכלא. עבור טובת הנאה בלתי ידועה הצר אותם חייט הכלא על פי מידותיו הצנומות, ועתה עברו בירושה אליה. לאחר שלבשה את הבגדים חייכתי אליה ועשיתי בשפתיי סימן של הערכה. היא חייכה אלי בחזרה.
כפיצוי על יום האתמול, החלטתי שתבלה את כל היום איתי במשרדי, ולא שם לבד למטה, בתאה. לאחר שסיימה את ארוחת הבוקר שלה נעמדה, והיתה מוכנה שאכבול אותה ואוביל אותה חזרה לתאה. עשיתי בראשי סימן לשלילה, והוריתי לה לשבת על כורסה. במבט תמה התיישבה וחיכתה. שמתי תקליטור על המגש והשמעתי מוזיקה שקטה בנגן התקליטורים. לי-אן עצמה את עיניה ושקעה בתוך עצמה בכורסה.
במהלך הבוקר נכנס למשרדי מנהל הכלא. לשמע המוזיקה ולמראה האסירה בכורסה, שאל האם החלטתי לפתוח מועדון בכלא. הסברתי לו את המצב, ואמרתי שכמות הדם שיצאה ממנה היתה חריגה. אמרתי לו שזו בוודאי תוצאה של המתח והחרדה בה היא נתונה, והוספתי שלא כדאי לערוך טיולים מעלה מטה בכל פעם שהיא מדממת שם. המחשבה על אסירה מוכתמת בדם המסתובבת לו במסדרונות הכלא העלתה בו קבס, והוא מיהר לאשר לי להחזיקה במשך היום במשרד.
במשך הימים הבאים היא תבלה את כל שעות היום איתי במשרד. למרות שהמחזור שלה הסתיים לאחר ארבעה ימים, לא מצאתי לנכון לעדכן בכך את מנהל הכלא. מצידי שיחשוב שיש לה מחזור ארוך של שבעה ימים. בימים הבאים, על מנת למלא את שעותינו, הצעתי לה ללמד אותה עברית והיא קיבלה את הצעתי בשמחה. הייתי רושם לה סימניות ואומר בקול את פירושן בעברית, והיא היתה חוזרת על דבריי. למרות המבטא המעט מוזר שלה, התגלתה כתלמידה מחוננת למדי. תוך מספר ימים צברה אוצר מלים קטן שאפשר לה להתבטא בחופשיות מה. לימדתי אותה את הגופים, אני, אתה, את, וכן הלאה. לימדתי אותה שמות עצם, לימדתי אותה תוארי שם ופועל, ולימדתי אותה פעלים. מקוצר הזמן לא טרחתי ללמד אותה דקדוק וזמנים, וכה היינו משתמשים בשורש הפועל בלבד כנושא המשפט. לדוגמה, האופן שבו היינו אומרים את המשפט הזה היתה: "צורה להגיד משפט כאן להיות ככה".
התרשמתי מאוד מיכולת הקליטה שלה. תיארתי לעצמי שניחונה ביכולת שכלית גבוהה מאוד, אולי על סף הגאונות, והצטערתי שהחיים לא איפשרו בידיה למצות את היכולות שלה. 'סה לה ווי', נאנחתי לעצמי כמו שאומרים הגרוזינים בירושלים.
אבל באותו יום, בשעות אחר הצהריים כתבה לי לי-אן את הפרק האחרון של סיפורה. אני מביא אותו כאן כלשונו. אינני מוצא לנכון ליפות אותו או להוסיף לו דבר. יקרא אותו הקורא וישפוט. אבל לפני שידון אותה הקורא, יטרח נא וישים את עצמו שם, במקומה, במצבה.
המשך יבוא....
"מספר ימים התעללו בי ג'וני וחבריו. לפעמים היה אונס אותי אחד מהם, לפעמים שניים או שלושתם יחדיו. הרגשתי שהם לא רק נהנים לעשות לי את זה, אלא שכאילו מוטלת עליהם משימה. רק אחר כך הבנתי שניסו לשבור את רוחי, להרגיל אותי בכך שגברים מבצעים בגופי ככל העולה על רוחם. שאקבל את הדין בשלווה, ולא רק שלא אתנגד לגבר, אלא אעשה ככל יכולתי על מנת לענג אותו ולרצותו. הם התכוונו להפוך אותי לזונה. באותו זמן הייתי כבר אפתית ולא היה אכפת לי מכלום. רציתי רק שיעזבו אותי סוף סוף במנוחה. כל אותה תקופה לא יצאתי מהחדר בו שהיתי. לא הורשיתי להתרחץ, לא הורשיתי ללבוש בגדים, ואוכל ומים ניתנו לי במשורה. לא הייתי עבורם אדם, הייתי כמו חיה.
"לאחר שלושה ימים הביאו את הלקוח הראשון שלהם. הוא נכנס לחדר בו הייתי ועיקם את פרצופו. כנראה שלאחר שלושה ימי העינויים הייתי די מסריחה. הוא רצה לצאת מהחדר אבל הם הפצירו בו להישאר. האיש בעל האיבר הענק תפס אותי בשערות ראשי וסטר על לחיי, ואחר כך סטר גם מספר פעמים על ישבני. כנראה שהראה ללקוח שהוא יכול להתעלל בי כרצונו. לבסוף התרצה הלקוח, והושארתי איתו לבד. הוא השתמש בי והתעלל בי והיכה אותי ובעל אותי במשך שעה ארוכה. כשיצא לבסוף הושלכתי ככלי שאין בו חפץ לרצפה. עוד מספר לקוחות הובאו באותו יום, וכולם נהגו בי באופן דומה. איבדתי את הרצון לחיות, רציתי פשוט למות, לא להיות שם. ידעתי שאם אמשיך לחיות, אלה יהיו חיי - מעתה ועד עולם.
"באמצע היום עשו הפסקה, שבמהלכה הוציאו אותי מן החדר ונתנו לי קצת לאכול. התחננתי לפניהם שירשו לי קצת מנוחה, אבל בתגובה נקשרתי בכוח לשולחן, כשרגליי מפושקות רחב, ובטני כפופה עליו. הולקתי באחוריי ובירכיי מספר רב של פעמים במקל דק, וסימני ההלקאה הללו עדין לא נמחו מבשרי. לבסוף בא האיש בעל הכלי הענק וחדר אלי. הוא דחק את עצמו בכוח לתוכי - חשבתי שיקרע אותי לגמרי. דקות ארוכות בטש בי עד שבא על סיפוקו. אחר כך, בעלו אותי באופן דומה שני לקוחות נוספים, ורק אחר כך התירו אותי מן השולחן ושלחו אותי חזרה לחדר לקבל שם עבורם את הלקוחות הנוספים כמו בהתחלה.
"בסוף היום הוצאתי מהחדר, ונלקחתי להתרחץ. הוכנסתי לחדר אמבטיה ונמסרו לידי מגבת וסבון ובגדים. היו אלה בגדים יפים וסקסיים, כמו שראיתי בתמונות במגזינים שהוברחו לפעמים לכפר. מעולם לא ראיתי במציאות אשה שלבשה בגדים כאלה, ובוודאי שאני לא לבשתי כמותם. שעה ארוכה שהיתי בתוך המים החמים מנסה לטהר את גופי מכל הזוהמה, ואחר כך יצאתי והתנגבתי. העליתי על גופי את תחתוני התחרה, ולבשתי את שמלת המשי השחורה שהמחשוף בגבה הגיע כמעט עד הישבן שלי. חזיה לא ניתנה לי. נעלי העקב הגבוה היו גדולות עלי במספר אחד, ודחפתי מעט נייר טואלט פנימה כדי שלא אחליק בתוכן. הברשתי את שערי ארוכות עד שהיה חלק לגמרי, ולבסוף יצאתי.
"ג'וני ושני חבריו הביטו בי בהערכה. אחד מהם אפילו שרק בהתפעלות. הוא קם ממקומו והוביל אותי לחדר אחר, שם הושיב אותי מול שולחן איפור. מרחתי קצת אודם על שפתיי, ומעט כחול על העפעפיים. אחר כך החזיר אותי האיש חזרה לחדר המרכזי. ג'וני קרא לי לבוא ולשבת על ברכיו. ביד אחת חיבק את מתניי, ובשניה הראה לי שתי תמונות. בתמונה אחת נראתה בחורה לבושה כמוני, בפתחו של בית מלון מפואר. בשניה נראתה בחורה מלוכלכת ופרועה, שוכבת על מיטה כשמחט מזרק תקועה בזרועה. ג'וני הצביע על שתי התמונות, פעם על זאת ופעם על זאת, והביט בפני בשאלה. כאילו ביקש ממני לבחור לי מן השתים את הגורל.
"הצבעתי על הבחורה הלבושה בלבוש הסקסי. הגברים צחקו ונראה שקיבלו את בחירתי בשמחה. לא היתה זאת בחירה אמיתית, אף אדם שפוי לא היה בוחר באפשרות השניה. ג'וני חיבק את מתניי, ונשק לי. הוא היה מרוצה ממני. חשב שלאחר תקופת החינוך שנתנו לי הוא וחבריו אהיה עבורו עובדת צייתנית, והוא יעשה מגופי כסף רב. לא עתיד לעבור זמן רב עד שיווכח כי טעה. ג'וני הקים אותי מברכיו וקם בעצמו. הוא ואחד מאנשיו ליוו אותי החוצה מהבית והוכנסתי למכונית מפוארת. במהלך הנסיעה ערך ג'וני מספר שיחות טלפון במכשיר הסלולרי שלו שאת פישרן לא הבנתי. הנסיעה היתה די קצרה, ובסיומה חנינו בפתחו של מלון מפואר. האיש הוציא אותי מהמכונית, וליווה אותי פנימה אל המלון ואל המעלית. עלינו לקומה השביעית, ושם הובלתי אל תוך חדר מפואר.
"החדר היה ערוך בטוב טעם. הקירות היו מכוסים בבדים יקרים ובמראות. במרכז החדר עמד שולחן, ועליו כל מיני פירות וממתקים. בצידו של החדר עמדה מיטה גדולה מאוד, מכוסה בכיסוי אדום בוהק. היה זה חדר תענוגות. לאור הגורל שבחרתי לעצמי, בחדר הזה אשהה מרבית שעותיי, בקבלי לקוחות. האיש ישב איתי בחדר, ומזג לעצמו משקה מאחד הבקבוקים. לי לא הציע כלום, ואני לא העזתי לבקש. לאחר המתנה של כחצי שעה נשמעה דפיקה בדלת. האיש קם ופתח את הדלת ואל החדר נכנס אדם מכובד, לבוש בהידור רב. הלקוח הביט בי ונראה שהיה מרוצה ממה שראה. הוא החליק מספר שטרות כסף למלווה שמיהר להכניסם לכיסו, ולצאת מהחדר בהותירו אותנו לבדנו."
המשך יבוא....
בעקבות טעות פרק 15 פורסם פעמיים
לכן יש פרק 14 אחר
ביום רביעי בבוקר התלוננה לי-אן על סחרחורות וכאבים בבטנה. היא לא רצתה לצאת ממיטתה, וביקשה את רשותי להישאר בתאה. התרשמתי שהיא לא עורכת לי הצגה, ולא ראיתי סיבה לגרור אותה למעלה למשרד. ניסיתי לחשוב מה מקור כאבי הבטן שלה. זה לא היה יכול להיות האוכל שאכלה, כי אתמול הבאתי אוכל לשנינו ואכלנו שנינו יחד. הלכתי למרפאה ושאלתי מדחום ומד לחץ דם. ראיתי שהתשובות של בדיקות השתן והדם ששלחתי בשבילה חזרו כבר. הבדיקות היו כולן תקינות לחלוטין. אם היא נדבקה באיזה זיהום - היא לא הביאה אותו מבחוץ, אלא נדבקה בו כאן. אבל מאחר ולא היתה בשום מגע אלא איתי בלבד, הדבר היה תמוה בעיניי
לחץ הדם שלה היה שלה היה מעט גבוה, אבל עדין תקין. הדופק שלה היה מהיר, וחום גופה היה גבוה במעלה אחת מהנורמלי. ללא ספק סבלה ממשהו, אבל אני לא ידעתי ממה. חזרתי למשרדי והכנתי עבורה כוס תה. לקחתי שמיכה נוספת וירדתי חזרה אליה. כיסיתי אותה בשמיכה והנחתי את כוס התה על הארונית ליד מיטתה. ליטפתי את ראשה ודיברתי אליה בקול רך. למרות שידעתי שאיננה מבינה את דברי, קיוויתי שטון הדברים יפעל עליה לטובה. אמרתי לה שאני רואה שהיא לא מרגישה טוב, אבל אינני יודע את הסיבה. רופא הכלא אמור להגיע רק ביום המחרת, אבל בינתיים אנסה למצוא דרך לעזור לה. נתתי לה כדור נורופן אחד, אותו בלעה בדממה.
התקשרתי לרופא המשפחה שלי. את רופא הכלא לא ממש סבלתי, הוא היה אדם אגוצנטרי שלא ממש אהב לטפל באסירים. לדעתי, אילו הרשו לו לערוך בגופם נתיחה פאתולוגית היה הדבר מסב לו קורת רוח רבה. אמרתי לרופא המשפחה שלי שיש לי פציינט שאינני יודע במה לקה, וציינתי בפניו את מכלול הסימפטומים שלו. שללתי את האפשרות לקלקול קיבה, וביקשתי ממנו עזרה באבחנה, או לפחות שיציע לי טיפול ליום אחד עד שיבוא רופא הכלא למחרת.
הרופא התלבט ואמר שקשה לו לדעת במה המדובר, ואמר:
"תשמע, אני באמת לא יודע איך לעזור לך. אני במבוכה כמוך. לצורך הקוריוז אני יכול להוסיף רק שאילו היה מדובר באשה, הייתי משער שמדובר בתסמונת טרום-מחזור, אבל זה כמובן בלתי אפשרי במקרה שלך."
רציתי לקפוץ מתוך עורי. כמובן, תסמונת טרום-המחזור. שלושים השנים שטיפלתי בגברים השכיחו ממני לחלוטין את המחלות והתסמינים השמורים רק למין השני. חככתי בדעתי האם לספר לרופא שמדובר לא באסיר אלא באסירה. לבסוף החלטתי בשלילה.
"טוב, אם ככה", אמרתי, "המסכן ייאלץ לסבול לפחות עוד יום אחד."
הרופא צחקק קלות מצידו השני של הטלפון, והשיחה הסתיימה.
קיוויתי שאם זה אכן נכון, אין זו הפעם הראשונה שלה, והיא תוכל לאשר לי את האבחנה. חיפשתי במילון את הסימניות ל'וסת' ורשמתי אותן על דף. ירדתי אליה לתא והראיתי לה את מה שרשמתי, ורשמתי אחר כך סימן שאלה. היא הנידה בראשה לשלילה. הצביעה באצבעה למטה וסימנה לי שם למטה אצלה הכל כשורה. רשמתי את סימניות המלה 'מחר' לפני הסימניות של המלה 'וסת'. ושוב שאלתי. היא הנידה ראשה בתמיהה. לא ידעה לעזור לי. שתי אפשרויות היו. או שהיא סובלת ממשהו אחר, או שזאת הפעם הראשונה שהיא סובלת מהתסמונת. אולי בגלל הלחץ, המתח והחרדה שעברו עליה. החלטתי להניחה לנפשה.
במשך היום ירדתי אליה מספר פעמים לוודא את מצבה. לקחתי מדי פעם את הסימנים החיוניים שלה, והם נותרו יציבים. מעט מחוץ לנורמה, אבל לא יותר מדי. לאחר מספר שעות נתתי לה עוד כדור נורופן, ובשעת הערב נתתי לה כדור נוסף. ביום הזה סירבה לאכול, ורק שתתה מספר כוסות תה שהכנתי לה.
אפסניית הכלא לא היתה ערוכה כמובן לצרכי ההגיינה של נשים. התקשרתי לסופרמרקט בעיר וביקשתי לעשות משלוח. כשציינתי את הכתובת סירבה הפקידה לקבל את ההזמנה. ביקשתי ממנה לקרוא למנהל החנות. הזדהיתי בתור סגן מנהל הכלא. על מנת שיידע שאין אני מותח אותו, ביקשתי ממנו שיתקשר לכלא ביוזמתו ויבקש שיעבירו את שיחות למשרדו של סגן המנהל. תוך דקה צלצל הטלפון במשרד והוא היה בצידו השני של הקו. סיפרתי לו על המצב המיוחד, ועד הצורך המיידי שלי באביזרי הגיינה. אמרתי שאשלם לשליח ביד נדיבה על המשלוח. מנהל החנות התרצה לי, ואכן בערבו של אותו יום הגיע שליח הרשת ובידו ארגז. אני יצאתי לשער הכלא על מנת את החבילה ולהעביר אותה פנימה. לעיני השומרים בשער פתחנו וראינו כי הכילה חפיסת טמפונים, חבילת תחבושות הגייניות, וכמה זוגות של תחתוני נשים. כמו כן, הכילה החבילה מספר חפיסות שוקולד, עוגיות, וממתקים נוספים. שילמתי לשליח עבור המצרכים והוספתי סכום נכבד בעבור המשלוח. אחד השומרים גיחך ואמר לי:
"אז האסירה שלך קיבלה, מה?"
שאלתי אותו האם יש לו אם או אחות, ואם הוא יודע מה התדירות שבהן נשים מקבלות:
"היא אמורה להיות כאן שבועיים, תעשה את החשבון מה הסיכוי שזה יקרה בתוכם."
השומר התרגז ורצה להיכנס איתי לעימות גופני, אבל חברו תפס אותו והרחיקו ממני. השארתי להם חבילת שוקולד מריר עם אגוזים ופניתי חזרה למשרד.
הלילה עבר עלי בחוסר שינה. חרדתי לגורלה, לא ידעתי במה חלתה. גם לא רציתי שתיפול למחרת לידיו של הרופא, תיארתי לעצמי שיערוך לה 'בדיקה גופנית מקיפה'. בהקלה עצומה קיבלתי למחרת בבוקר את הבשורה כי לכלכה את תחתוניה ומכנסיה בדם.
המשך יבוא...[b]
המסע הרגלי בעקבות הבהמה היה מפרך. הבחורה שפיה נחסם התקשתה מאוד בנשימה, וההליכה היתה קשה עליה. בדריכה לא נכונה על אחד הסלעים בדרך נקעה את קרסולה אולם הרוכבים לא האטו את קצב ההליכה והיא נגררה אחרינו בסבל רב. לעיתים היתה נופלת וגופה היה נגרר על הקרקע מספר צעדים לפני שהיתה קמה חזרה. לאחר הליכה של יותר משעה עצרנו למרגלות מצוק. אחד הרוכבים ירד מהבהמה והגיש לנו מעט מים לשתיה. לאחר כמה שניות של לבטים הסיר את המחסום מפיה של הבחורה ונתן גם לה ללגום מהמימיה. היא שתתה מעט מים, ואז החלה להתלונן על הכאבים שברגלה, בהראותה לו את קרסולה הנפוח. האיש סטר בחזקה על לחיה, ודרש ממנה לשתוק מיד, ולא להשמיע רחש. אולם היא החלה לצעוק והוא מיהר לחסום מיד את פיה בחזרה. הצעקות שהשמיעה הביאו חרדה על שני המובילים שלנו. האיש שנותר על גבי הבהמה מיהר להדהיר אותה חזרה לעבר המקום ממנו באנו. ואילו השני אחז בידיו את קצות שלושת החבלים, ואילץ אותנו לטפס אחריו במהירות במעלה המצוק.
"כשהיינו בערך במחצית המצוק הופיע בתחתיתו כלי רכב צבאי ועליו מספר חיילים. הם האירו לעברנו בעזרת זרקור חזק שהיה מותקן על גבי הרכב וצעקו לעברנו, אולי קראו לנו לרדת חזרה אליהם. האיש החיש את צעדיו במעלה המשעול, ואילץ גם אותנו להחיש את פעמנו אחריו. החיילים, משראו שאיננו נענים לקריאותיהם, החלו לירות לכיוון שלנו. התחלנו לרוץ למעלה, בניסיון לקצר את זמן הטיפוס במצוק, ולחמוק מכדורי החיילים. הבחורה שקרסולה ננקע מעדה ונפלה. האיש ראה שלא יוכל לגרור אותה איתו עד למעלה, ושחרר את קצה החבל שלה. היא התרוממה ונופפה בידיה לעבר החיילים שירו לעברה מלמטה, ולפתע מעדה ונפלה והתגלגלה עד למרגלות המצוק. שם שכבה ללא תנועה בתנוחה מוזרה מאוד. שיערתי כי מתה. קיוויתי כי מתה מכדורי החיילים בטרם התגלגלה כל הדרך במורד.
"קצה המצוק היה מספר צעדים מעלינו. מיהרנו לטפס ולהיעלם מקו הראיה והירי של החיילים. כך רצנו בעקבות האיש עוד דקות ארוכות עד שהגענו לדרך עפר, עליה עמדה מכונית במנוע דולק ובאורות כבויים. האיש מסר אותנו לידי הנהג שעמד לצד הרכב, נשען עליו, והמתין כשהוא מעשן סיגריה המוסתרת בכף ידו. החל ויכוח רם בין הנהג והאיש. הנהג הוציא מכיסו חבילת שטרות חילק אותה לשניים ומסר לאיש את חציה. הוויכוח נמשך עוד דקות ארוכות, ולבסוף התרצה הנהג ונתן לאיש עוד מספר שטרות. הנהג פתח את תא המטען של מכוניתו ודרש מאיתנו במכות ובעיטות להיכנס ולהצטמצם בתוכו. הבחורה השניה ואני עשינו כמיטב יכולתינו לצמצם את גופינו ככל האפשר, כך שיוכל לטרוק את המכסה מעלינו בלי שניפגע.
"הנסיעה בתא המטען בדרכי העפר היתה קשה. המכונית קיפצה מעל האבנים וגופינו נחבטו שוב ושוב. קיבלתי מכה חזקה בגבי, והבחורה האחרת קיבלה חבטה חזקה בראשה, שהתנפחה לגולה גדולה. בסופו של דבר נעצרה המכונית, ומכסה התא נפתח. נדרשנו לצאת וראיתי שהובאנו למאהל דומה למאהל שממנו יצאנו בתחילת המסע. השעה היתה כבר לפנות בוקר, וניצני הזריחה החלו להופיע במזרח. הוכנסנו לאחד האוהלים כשידינו עדיין קשורות בחבלים. הושיבו אותנו גב אל גב, וקשרו אותנו בחבלים זו לזו כך שלא נוכל לקום.
"ניסיתי לנצל את המנוחה הזמנית על מנת לנמנם קצת. לא ידעתי עדין מה צופן לנו המשך המסע, אבל ידעתי כי טובות איננו צופן כלל. לבסוף הצלחתי להירדם לזמן מה, כשהתעוררתי חשתי נימול בכל איברי. שני אנשים עסקו בהתרת הקשרים שקשרו אותנו. לבסוף משהוסרו החבלים נדרשנו לעמוד. ניסיתי לקום, אבל איברי הרדומים בגדו בי. הבחנתי כי גם חברתי מתקשה לקום ולעמוד. האנשים אחזו בשערות ראשנו ומשכנו אותנו בכוח לעמידה. הם סטרו בכוח על פנינו, ודיברו אלינו בשפה שלא הכרתי בצורה משפילה. האיש שאחז את הבחורה האחרת הוציא אותה מהאוהל ויותר לא ראיתי אותה. זה שאחז בי, דרש ממני לפשוט מיד את בגדי. לא נותר בי כוח עוד להתנגד ומיהרתי לעשות כדבריו. אחר כך, בהיותי עירומה לגמרי, קשר את ידי גבוה מעל ראשי לטבעת שהשתלשה מעמוד המרכזי של האוהל, ויצא.
"עמדתי כך עירומה וקשורה, כולי לבד ברשות עצמי. הרגשתי הקלה מסויימת על כך שלא אנס אותי, אבל פחדתי שישוב עוד מעט ויעשה כן. ניסיתי לחשוב מה אעשה במקרה זה, האם אנסה להתנגד ואסתכן בפגיעה, או שאשתף פעולה ואנסה להציל את עצמי. לא הגעתי לידי החלטה. לאחר שעמדתי כך, קשורה בידי מעל ראשי זמן שנמשך נצח, חזר האיש לאוהל, מלווה באדם חדש. לאדם הזה לא היו פנים כמו לאחרים, וגם לבושו היה לבוש מערבי משובח. כשניגש אלי ובחן את גופי מקרוב הבחנתי בריח בושם שנדף ממנו. גובהו היה רב, ומבנה גופו חסון מאוד. כשהחזיק את סנטרי בידו והזיז אותו מצד לצד, פחדתי שאם יפעיל כוח רב מדי הוא עלול לשבור את מפרקתי. נראה שהוא נהנה להשתעשע בי כך, הוא צחק וקילל ברוסית. לא הבנתי את דבריו, אבל ידעתי שהם ברוסית, מפני שבכפר שלנו גר איש זקן שנולד ברוסיה והגיע לסין בשנות המהפכה. לפעמים כשהיה משתכר, היה מקלל את הילדים ברוסית, והקללות של האיש הזה היו מוכרות לי מאז.
"האיש הוציא מכיסו שק שחור והעטה אותו על פני. בתחילה התקשיתי לנשום, וחשבתי שבדעתו לחנוק אותי למוות. צעקתי והתפתלתי, וכל מה שזכיתו לו בתגובה היה אגרוף אדיר היישר אל בטני. מעוצמת המכה ניסיתי להתקפל קדימה, אולי ידיי שהיו קשורות בחבל גבוה נמתחו בכוח, וכמעט שהכתפיים שלי יצאו ממקומן. לבסוף חזרה אלי נשימתי, והתרגלתי לנשום נשימות ארוכות ואיטיות דרך השק. ידיי הותרו ונדחפו לתוכם בגדיי. בלי לראות מה אני עושה התלבשתי בדממה. אחר כך הובלתי החוצה מהאוהל, כשאני מגששת את דרכי בחשכה. הובאתי למכונית שלתוכה הוכנסתי, וזו הפליגה לדרכה. הנסיעה הפעם היתה הרבה יותר נוחה, והמגבלה היחידה היתה השק שכיסה את פני. לא העזתי לנסות להסיר אותו, כאב האגרוף שחטפתי בבטני היה איתי עוד שעה ארוכה. המכונית נעצרה, ואני הוצאתי מתוכה והובלתי אל תוך מבנה כלשהו.
"הרוסי הגדול הסיר מעל ראשי את השק השחור שכיסה לחלוטין את פני, ודחף אותי פנימה אל החדר. משהושבה לי ראייתי, הבחנתי בשלושה גברים בלתי מגולחים שישבו סביב שולחן עגול קטן ושיחקו בקלפים. בקבוק משקה כמעט ריק ומספר כוסיות נחו על השולחן, והאוויר בחדר היה דחוס מעשן של סיגריות. אחד האנשים שישבו ליד השולחן, שאחר כך אלמד כי כינויו הוא ג'וני נבח לעבר הגברתן וזה בתגובה שלח את ידיו השעירות ואחז בחולצה שלי. בתנופה אחת תלש את כל הכפתורים ופתח אותה לרווחה. את החזייה שלי איבדתי כאמור כבר קודם, כך שכעת נחשף החזה שלי למולם. באינסטינקט מיהרתי להרים את ידי ולכסות את מערומי. הבריון נעמד מאחורי, לקח את ידי בכוח ואחז אותם מאחורי גבי. אחד הגברים מליד השולחן קם וניגש אלינו. הוא פרם את כפתור הג'ינס שלי, ומשך אותם כלפי מטה. מעוצמת המשיכה ירדו גם התחתונים שלי מעט, ושער הערווה שלי נחשף ברובו. הרגשתי את הקור בישבני. התפתלתי בידיו של הענק שמאחורי, אבל לא יכולתי להיחלץ מהן. האיש שמלפנים המשיך והוריד את התחתונים שלי גם הם עד לגובה הברכיים."
המשך יבוא...