הגהנום כבר פה

הימים עברו עלינו בשגרה מוזרה. מצד אחד ידענו שהזמן העומד לרשותינו קצוב, ומצד שני, כאילו, לכאורה, לא מיהרנו לשום מקום - כאילו עמד לרשותנו כל הזמן שבעולם. בכל בוקר הייתי מעיר אותה ולוקח אותה איתי למעלה. לאחר הרחצה וארוחת הבוקר, הייתי מחזיר אותה לתאה, שם היתה כותבת לי את המשך סיפורה. בשעת הצהריים הייתי מביא לחדרה מגש עם ארוחת צהריים, והייתי יושב שם איתה עד שתסיים לאכול. לאחר שסיימה הייתי לוקח את המגש הריק ואת הדף שכתבה לי, ושב לחדרי לפענח. בשעת ערב הייתי חוזר לתאה, ולוקח אותה איתי אל המשרד. היא מעולם לא השתמשה בדלי שבתאה, וכך היתה לפעמים מתאפקת שעות ארוכות, עד שאבוא לקחתה. הייתי מאפשר לה להתפנות בשירותים, להתרחץ, ואחר כך היתה אוכלת במשרדי את ארוחת הערב שלה. בסיומה, הייתי מבקש ממנה הבהרות למלים וחלקי משפטים שלא הבנתי ממה שכתבה, והיא היתה מנסה להסביר את כוונתה במלים נרדפות או בניסוחים אחרים של הרעיון שביקשה להביע. אותן שעות ערב שהיינו מבלים כך יחד במשרד, בניסיון לעזור לי לפענח את כתב היד, היה בהן מין קסם מיוחד. הזמן היה נעצר, מחוגי השעון לא נעו. ולעיתים, כשסיימנו, היו הם קופצים קדימה שלוש או ארבע שעות בבת אחת.

ביום שני בערב, כשהבאתי אותה למשרדי, הסרתי מעליה את אזיקי הידיים והרגליים על מנת לאפשר לה להתרחץ ולהחליף תחתונים. היא נכנסה לחדר הרחצה, פתחה את ברז המים על מנת למלא את האמבטיה, והחלה להתפשט. אבל, לאחר כמה שניות, יצאה שוב אל המשרד. חולצתה היתה רכוסה רק בשני כפתורים, וידה היתה מונחת בתוך המכנסיים שלה. היא הפשילה מעט את המכנסיים והתחתונים, על מנת להראות לי את המשולש שמעל ערוותה. עברו ארבעה ימים מאז גילחתי אותה, ועתה היו שם קוצים קטנים. היא הראתה לי את הזיפים, ואחר כך הרימה חזרה את מכנסיה. באצבעות יד אחת גירדה את גב היד האחרת.

קראתי לה לעלות ולשכב על המיטה והורדתי מעט את המכנסיים והתחתונים שלה. היא היתה נקיה לחלוטין ולא היתה כל סיבה רפואית לגירוי שחשה. חשבתי לעצמי שאולי המגע של התחתונים בקוצים הוא הגורם לה את הגירוד. הרמתי חזרה את מכנסיה. לקחתי מפית בד שהיתה מונחת על כיסא, ושפשתי בה את הזיפים שעל לחיי. אחר כך, עשיתי בידיי אותה תנועת גירוד שהיא עשתה. היא הנהנה בהבנה. התיישבה וקמה מהמיטה, ופנתה ללכת אל חדר האמבטיה. כשהגיעה לפתח הסתובבה אלי, והרימה את פניה אלי בשאלה. כשהבחינה שתשומת הלב שלי נתונה לה, איגרפה את ידה כאילו שהיא מחזיקה בידית של מכשיר כלשהו, ואז העבירה את ידה בתנועה חלקה על פני מכנסיה, מעל הערווה שלה. הבנתי שהיא מבקשת ממני את התער, על מנת שתוכל לגלח את עצמה מחדש.

העליתי על פני מבט של חומרה, והנעתי את ראשי מצד לצד. חששתי להפקיד בידיה את התער, לא ידעתי מה היא עלולה לעשות אם יהיה בידה. היא קירבה את כפות ידיה זו לזו במחווה של בקשה, והשפילה את מבטה. אחר כך הצביעה בידה האחת עלי, ובידה האחרת שבה ועשתה את תנועת הגילוח. כמו ביקשה ממני שאני אגלח אותה. קונפליקט נוצר בי - מאז הבדיקה הרפואית שערכתי לה בבואה, לא ראיתי את גופה העירום. זה לא היה נכון, זה לא היה אתי, זה לא היה נאות. אילו רציתי, יכולתי כמובן להרגיל אותה למצב שאני מלווה אותה תמיד לחדר האמבטיה ונשאר שם להשגיח עליה בעת שהתרחצה. אבל השיקול המקצועי שלי גבר, ונמנעתי מכך. והנה, עתה, היא מבקשת ממני לבוא איתה לשם, לראות אותה במערומיה, ואף לגעת בגופה. נכון שעשיתי את זה כבר פעם. אבל אז זה היה שונה, אז זה היה במסגרת מתן טיפול רפואי. עכשיו זה אחרת, עכשיו אין כל הצדקה רפואית לכך. הדחף הגברי שלי מזה והאתיקה המקצועית מזה נטרלו זה את זה, התישו את עצמם בקרב, ונפלו שדודים זה לצד זה. נותרה רק התחינה שלה. חמלתי עליה, לא יכולתי לסרב לבקשתה.

לקחתי בידי את קצף הגילוח שלי, ואת התער, ונכנסתי אחריה לחדר האמבטיה. היא מיהרה להסיר את בגדיה, ונכנסה לאמבטיה שהיתה כבר די מלאה במים. שכבה בתוך המים החמים בעירומה, כשרגליה צמודות זו לזו. התזתי קצף גילוח על גבעת הערווה שלה, נתתי לו להיספג מעט, והתחלתי לגלח אותה. לאחר מספר מועט של משיכות, נדמה היה כי סיימתי את המלאכה. העברתי את קצה אצבעי על עורה החלק, כדי לוודא את התוצאה. למגעי, היא נרעדה, אבל לא נרתעה. הייתי מרוצה מהתוצאה. הפניתי את פני אליה במבט שואל, ובאצבעי סימנתי אל בין רגליה. כשואל אותה, האם את רוצה שאגלח גם שם, בין הרגליים. היא הביטה בי לשניונת קצרה, שלאחריה השפילה מבטה ממני ופישקה את רגליה. מרחתי גם שם קצף גילוח, והחלקתי בעבורה את העור המקיף את שפתיה. נמנעתי ככל שיכולתי מלגעת בה שם באצבעותי. לאחר שסיימתי לגלח בין רגליה היא שמה יד אחת שם ובדקה את התוצאה. נראה שהיתה מרוצה ממנה, כי חייכה. היא הרימה את ידה האחת ובאחת הצביעה בשאלה על בית השחי. הנהנתי בראשי. מרחתי קצף גם שם, וגילחתי. עתה, משנשלמה מלאכתי, קמתי ופניתי לצאת מהחדר.

לי-אן השמיעה קול נאקה קטנה, על מנת להסב את תשומת ליבי אליה. הסתובבתי חזרה, וראיתי שהיא מושיטה לי את ידה. חשבתי שהיא רוצה שאבדוק את ציפורניה. לקחתי את ידה בידי והסתכלתי. ציפורניה היו קצרות, די נאות, אולם ניכר היה שלא היתה לה אפשרות לטפח אותן. רשמתי לעצמי להשיג לה פצירה קטנה לציפורניים. אבל היא, בעדינות רבה, משכה את ידי כלפיה, התרוממה לתנוחת ישיבה, וקירבה את כף ידי לשפתיה. למשך שלוש או ארבע שניות הצמידה את כף היד לשפתיה, לפני שהרפתה. ליטפתי בידי האחרת את שער ראשה הרטוב, והיא הניחה את ראשה בכף ידי. הבנתי שהיא כמהה לקירבה, לאהבה, למגע רך של גבר. מגע שמעולם לא חשה. אבל אני לא יכולתי לאהוב אותה. לי היה תפקיד לבצע. ליטפתי עוד את ראשה ואת לחיה, אבל לא הלכתי מעבר לכך. חשתי כלפיה אמפתיה וחמלה, אבל אסור היה לי לאהוב אותה. היה לי תפקיד לבצע.

על כל פנים, כתוצאה ממה שקרה, לא התביישה יותר ממני. עד אותו יום, היתה מתנגבת בחדר הרחצה ומתלבשת שם, נזהרת לא להרטיב את מכנסיה ברצפה הלחה. ואילו הפעם, בסיום הרחצה יצאה לחדר מיד, כשהמגבת הגדולה עוטפת את גופה. כך, עטופה במגבת שלה ישבה לאכול את ארוחתה, אשר בסיומה, פשטה מעל גופה את המגבת בנוכחותי, ולבשה את בגדיה. חשבתי שהיא חשה שאין לה יותר מה להסתיר ממני. שתוך כדי שהיא חושפת בפני את נפשה בדפים שהיא כותבת, חשפה בפני גם את גופה. עיניי הם המראה האחרון שתראה, לפני שתעצום את עיניה לעולם. לא היה טעם להסתיר את עצמה מהעיניים האלה.


המשך יבוא ......[b]

"המלווה שלנו הוביל אותנו החוצה מהמסוף אל מונית חבוטה שחיכתה לנו. 'ננצל את היום לטיול במדבר', אמר לנו בחיוך. בדרך עצרנו ליד מספר חנויות והצטיידנו במים, פירות, גבינה ומין סוג של לחם שטוח. הנסיעה ארכה שעות ארוכות, אבל מצב רוחנו היה טוב. שיחקנו בכל מיני משחקים, למשל, מישהי מאיתנו היתה אומרת מלה והשתיים האחרות היו מתחרות ביניהן מי תמצא ראשונה שיר המכיל את המלה הזאת בשורתו הראשונה. ואז - לאחר שנמצא השיר - היינו שרות אותו שלושתנו יחד עד סופו. הנהג המצרי והמלווה שלנו דיברו ביניהם באנגלית, אבל אף אחת מאיתנו לא הבינה מלה ממה שנאמר. הם הרבו להתלוצץ ולצחוק, ומדי פעם הביטו אלינו אחורה בחיוך. גם אנחנו חייכנו אליהם חזרה, ונופפנו להם בידינו. אילו ידענו מה מחכה לנו בהמשך הדרך, מצב רוחנו היה שונה לחלוטין.

"לאחר כשעתיים של נהיגה הגענו לתעלת מים רחבה ועמוקה. שם חיכינו שתגיע מעבורת שתיקח אותנו לצד השני. ניצלנו את ההמתנה לארוחה קלה ולמנוחה. המלווה שלנו מצא חן בעיני אחת הבנות, והן התקרבו זה לזו. לאחר זמן מה פרשו להם לפינה נסתרת והתבודדו. ראיתי בעיניה של האחרת שהיא מקנאה על כך שזנחה אותה והלכה עם הגבר, וגם הנהג שלנו קלט את מבטיה. הוא התקרב אליה וניסה ללטפה. למרות שבעיניי הוא נראה בלתי מושך לחלוטין, היא נענתה לחיזוריו, אולי כדי לנקום בחברתה. שוב נותרתי לבדי, יושבת בקירבת המכונית, אבל הפעם הייתי שמחה.

"המעבורת הגיעה לרציף וצפרה. שני הזוגות מיהרו לחזור למכונית, מסדרים בחופזה את בגדיהם. נכנסתי גם אני למכונית וישבתי באמצע ביניהן. מעתה ועד סוף המסע לא תחלפנה ביניהן מלה. המעבורת העבירה אותנו לצידה השני של התעלה, וכאן החל חלקו השני של מסענו. הוא ארך מספר רב של שעות, שבסיומן ירדה כבר החשכה. 'נשהה כאן בלילה', אמר המלווה שלנו, 'ונחזור לקהיר השכם בבוקר'. חשדתי שהוא והנהג רוצים לנצל את הלילה לתענוגותיהם, אבל לי לא היה אכפת. אם הבנות נהנו בחברתם, זה עניינן שלהן בלבד. לבסוף, הגענו לעמק שהיו בו מספר אוהלי בד. המכונית עצרה ליד אחד האוהלים, ושני הגברים יצאו מתוכה. אנחנו נותרנו לשבת במושב האחורי. מתוך האוהל יצאו שלוש דמויות בשמלות ומטפחות ארוכות לראשן. בהתחלה חשבתי שאלו שלוש נשים, ורק אחר כך יסתבר לי כי זהו לבושם של הגברים במקום.

"התבקשנו לצאת מהמכונית ולהיכנס לאחד האוהלים שהיה ריק. ניתנו לנו מיכל קטן של מים ושלוש כוסות. נאמר לנו להמתין שם בינתיים. בשלב הזה החל להעורר בלבי חשד שמשהו לא טוב עומד לקרות, אבל הסימנים היו לגמרי מעורפלים, ושתקתי. הגברים הלכו להם לאוהל אחר, ומבעד לבדי האוהל שמענו את שיחתם וצחוקם. אנחנו שלושתינו ישבנו באוהל הריק שהתחיל להיות קר. טבעי היה שהשתיים תרצנה להתקרב זו לזו, ולהחם זו את זו בגופן. אבל הכעס והקנאה מהצהריים עדין עמדו ביניהן, והן הפנו זו לזו עורף. וכך ישבנו שלושתינו באוהל הריק, כל אחת מרוכזת בתוך עצמה.

"כחצי שעה לאחר מכן, שמענו את מנוע המכונית מותנע. קמתי ורצתי אל פתח האוהל, אבל שם חסם את דרכי אחד הגברים המקומיים, ולאחריו עמדו שני חבריו. ראיתי את הפנסים האדומים של המכונית מתרחקים אל האפלה. חשתי כאילו סכין קרה חדרה בין צלעותי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, מצאתי את פני רטובים, ואחד הגברים רוכב מעלי וסוטר לי. ניסיתי לנער אותו מעלי אך ללא הצלחה. בכוחו הרב הפשיט אותי תוך שהוא קורע חלק מבגדי. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי עירומה, נתונה לחסדיו.

"ניסיתי להתנגד לו ככל שאוכל, אבל עד מהרה הבנתי שאין בכוחי הדל לעמוד מולו. הוא הכה בי, וסטר לי ומשך בשערותי. ידיו המגויידות צבטו בחוזקה את שדיי ופטמותיי. החלטתי לשכב בלי לזוז, ולתת לו לבצע את זממו. קיוויתי שאם לא אתנגד לו יהיה יותר עדין, ולא יכאיב לי כל כך. במשך זמן שנמשך נצח הוא משמש את גופי, נגע בי בכל מקום, ובעל אותי בכל צורה שידע. הרגשתי כאילו שאני לא יצור חי, אלא סתם חפץ המשמש אותו לתענוגותיו. לבסוף התעייף ממני, וקם. חבריו היו עסוקים באותו זמן במתן טיפול דומה לבנות האחרות. אלה השתיים שיתפו פעולה באופן פעיל יותר, ובאותו זמן לא ידעתי האם לבוז להן או לעצמי. ישבתי מכונסת בתוכי, והמתנתי לבאות.

"לבסוף, סיימו להשתעשע וקמו. הם ציוו על שלושתינו לעמוד, וללבוש חזרה את בגדינו. במאבק עם הגבר נקרעה חזייתי לגמרי, ולא היה עוד טעם ללבוש אותה. לבשתי חזרה את התחתונים, המכנסיים והחולצה. אחד הגברים יצא מהאוהל, וחזר ובידיו צרור חבלים. ידיה של כל אחת מאיתנו נקשרו זו לזו בחוזקה, כשהחבל ארוך הולך ומתמשך מהן. הוציאו אותנו מן האוהל, ואת קצות החבלים שלנו קשרו לאוכף של מין בהמה מוזרה שישבה על ברכיה והיתה לה מעין תפיחה ענקית בגבה. שנים מהגברים עלו על האוכף והבהמה התרוממה. משהתחילה ללכת, נמשכנו ונגררנו אחריה. אחת הבנות החלה לצעוק, והבהמה נעצרה. אחד הגברים צעק משהו מלמעלה. הגבר השלישי, הסיר מעל ראשו את המטפחת, ועשה בה קשר. אחר כך, דחק את הקשר בכוח לפיה של הבחורה, וקשר את המטפחת מאחורי ראשה. העדפתי לשתוק, ולא להוציא הגה מפי. שוב נעה הבהמה, ואנחנו נגררו אחריה, לחלקו השלישי של המסע."

עיתוני סוף השבוע היו מלאים בסיפור של לי-אן. כתב האישום ייחס לה הסתננות בלתי חוקית לארץ במטרה לעסוק בזנות, שידול לזנות, עבודה בבית בושת ולבסוף רצח למטרות שוד. השגרירות הסינית, במטרה לצמצם את הנזקים, מינתה לה עורך דין שהפציר בה להודות בכתב האישום במלואו, ולבקש את רחמי בית המשפט. עורך הדין הסביר לה שבאווירה הקיימת בארץ, אף אחד לא יאמין לסיפור שלה. מוטב לה שלא להרגיז את חבר השופטים, ולקצר את הליכי המשפט. ואכן, לפי עצתו של עורך הדין נהגה, והודתה בכל סעיפי כתב האישום. לאחר שהתחלתי לקרוא את הסיפור שלה, חשדתי שעורך הדין לא תרגם לה את כתב האישום לסינית מלה במלה. ואכן, משתרגמתי עבורה את מה שנכתב עליה בעיתונים, הניעה את ראשה מצד לצד ודמעות זלגו מעיניה.
"זה לא נכון, זה בכלל לא נכון", שרבטה.
"זה מה שכתוב בעיתונים", כתבתי לה חזרה, "וזה גם מה שהודית בו, בבית המשפט."
"עורך הדין שיקר לי", כתבה ודמעה זלגה מעיניה, "כל מה שעניין אותו זה לסיים את המשפט כמה שיותר מהר."
ריחמתי עליה. אין לה נפש אחת בעולם שתקשיב לה, שתשמע את סיפורה, שתאמין לה. אף אחד מלבדי לא מתעניין בה. ואני - לי שמור התפקיד הנורא. רגש עז של חמלה הציף אותי, ובלי משים אחזתי בה וחיבקתי אותה בזרועותי. היא נשברה והתייפחה על כתפי.

ושוב התגנבו למוחי מחשבות אחרות. היא עובדת זרה, היא זונה, היא רוצחת. היא הורשעה בדין, ונגזר עליה עונש מוות. אני יכול לגלות אמפתיה למצבה, אבל אסור לי לרחם עליה. אסור לי לרחם עליה. אסור לי לרחם עליה. הרפיתי את החיבוק שלי, והיא אט אט ניתקה ממני. היא חשה את הקור ששב ונדף ממני, ראיתי שנפגעה והתכנסה בתוך עצמה מחדש. משכתי בזרועה, והצבעתי על בלוק הדפים. 'תכתבי לי', אמרתי בעברית בהצביעי על העט והנייר. היא לא הגיבה. באותו לילה לא כתבה לי אף שורה, ורק למחרת חזרה להמשיך לכתוב את סיפורה. אבל בל נקדים את המאוחר.

למחרת בבוקר, כנהגנו מדי יום, באתי לתאה, כבלתי את ידיה ורגליה, והובלתי אותה לחדר הרחצה הצמוד למשרד. לאחר שהסרתי את הכבלים מידיה, דידתה ונכנסה לחדר האמבטיה, וסגרה אחריה את הדלת. מיהרתי ופתחתי את הדלת, מפני שחששתי ממה שהיא עלולה לעשות שם. אבל האמבטיה היתה ריקה מכל חפץ מסוכן. היו שם רק כלי הרחצה שלה. בבושת פנים סגרתי מאחורי את הדלת, והותרתי אותה שם לבדה. לאחר מספר דקות שבהן ישבתי בכיסאי וכססתי את ציפורני, פתחה את הדלת ויצאה. בהיותה בחדר האמבטיה סירקה את שערה לאחור, ובעזרת גומי שהוציאה מתחתוניה קשרה אותו בעורפה. שלא כרגיל, ראשה היה מורם, ולמרות שרגליה היו נתונות בכבלים, רוחה לא היתה כנועה. היא סירבה לאכול את ארוחת הבוקר, והסתפקה בכוס קפה בלבד. משסיימה אותה, הפנתה לי את גבה והעבירה את ידיה לאחור נתונות זו בזו - כמו מצפה שאכבול אותה. כך עמדה בגבה מולי, מתריסה, ממתינה.

החלטתי לא להגיב, ולראות מי משנינו יישבר לראשונה. ישבתי לי בכסאי, והתעסקתי בניירות שלפני. לא שהיה לי הרבה מה לעשות בהם. סתם ככה, שוב קראתי את התרגום שערכתי לדפים שכתבה עד עכשיו, פתחתי את המילון, חיפשתי פירוש של עוד סימניות שבהם פקפקתי, סגרתי את המילון, ושוב פשפשתי בניירותי. כל אותה עת עמדה בגבה אלי, ידיה וכתפיה משוכות לאחור, והחזה שלה בולט לפנים. לאחר כחצי שעה של עמידה כזאת החלה להיחלש - כתפיה החלו נשמטות, וידיה נפרדו ונפלו הצידה. היא מיהרה להשיב אותן לאחור, אבל לאחר עוד מספר דקות שוב נשמטו לה. ראיתי שהיא די קרובה למשבר הפיזי, ושהיא מודעת לכך. הבחנתי שהיא חושקת שיניים ומתמידה בשלה, אבל יודעת שלא תוכל לעמוד כך עוד זמן רב. לא רציתי לשבור אותה ממש. רציתי שתדע שאני יכול לשבור אותה אם ארצה, ושתדע שאני יכול גם לוותר. קמתי ממקומי, ונעמדתי לידה. היא הזדקפה עוד. הנחתי את גב כף ידי על הלחי שלה, וליטפתי אותה. זו היתה הפעם הראשונה שממש היבטתי ארוכות בפניה בשלמותם, מבלי ששערה הארוך יכסה לפחות חלק מהם. כשנגעה כף ידי בלחיה הרימה את ראשה מעט. אבל כשהגיעה אל שפתיה נישקה אותה והשפילה את מבטה. השגתי את מבוקשי, ולא היה צורך בדבר מעבר לכך.

לקחתי דף ורשמתי עליו:
"תמשיכי לכתוב לי. אני מאמין לכל מלה שאת כותבת."
היא הביטה בדף והנהנה. ארזתי את שאר ארוחת הבוקר בתוך מפיות נייר, ולקחתי אותה איתנו למטה, לתא. בהמשך הבוקר אכלה את כל מה שהיה. באותו יום כתבה לי שני עמודים, להשלים את החוסר מאתמול.

בושתי בעצמי על היחס הנוקשה שנתתי לה. אומנם היא אסירה, רוצחת, שפוטה. אבל בכל שנות שירותי בכלא, נטיתי תמיד להפריד בין האדם למעשיו. לא היתה אפשרות אחרת. לא יכולתי לטפל באנשים אילו ראיתי לנגד עיניי רק את הצד הרע. למדתי שבכל רע יש טוב, כמו שבכל טוב יש רע. למדתי שגם אסיר מורשע הוא בן אדם, ותפקידי איננו להעניש אותו מעבר לעונש שכבר הושת עליו. הבנתי שהיחס הנוקשה שלי כלפיה נבע ממניעים פנימיים שלי, ושלא באשמתה. מה היו אותם מניעים טרם הבנתי לגמרי. באותה שעה חשבתי לעצמי שזה מנגנון הגנה שבניתי לי, על מנת שלא אקשור איתה יחסי קירבה. הן היה עלי תפקיד לבצע, בעוד שבועיים.

החלטתי למצוא דרך לכפר על היחס הנוקשה שהפגנתי כלפיה. ניסיתי לחשוב על מנחה שאוכל להביא לה. סרקתי את החדר בו ישבתי, וניסיתי לראות מה ניתן לתת לה, מבלי לשבור את כללי הביטחון והאבטחה. עיניי נחו על עציץ שעמד ליד החלון. לא היכרתי את סוג הצמח, ופרחיו האדומים היו נבולים במידת מה. מזה כשבוע, מאז יצא סגן המנהל לחופשה, שאף אחד לא טרח להשקותו. קמתי ממקומי וניגשתי אליו. מיששתי בידי ברכות את העלים הקטיפתיים, בעוד מחשבותי חולפות ובאות ושוב חולפות הלאה. לבסוף, נטלתי באחת מידי את העציץ הקטן, ובשניה לקחתי עימי שני בקבוקי מים. ירדתי אל התא שלה, ופתחתי את הדלת.

היא ישבה על המיטה שלה, ורגליה אסופות אל החזה שלה. בראותה אותי, הרימה לרגע את פניה, ומיד אחר כך השפילה את מבטה. נכנסתי פנימה לחדר, והנחתי את העציץ על הארונית, ולצידו את שני בקבוקי המים. 'הנה, בשבילך', אמרתי בתקווה שתבין את דבריי.

שוב הרימה את מבטה אלי, וחייכה. בתנועה מהוססת נטלה את כף ידי בידיה, קירבה אותה אל שפתיה ונישקה. לא מחיתי, ונתתי לה להשלים את המחווה. היא קמה ממיטתה, נטלה את אחד הבקבוקים והשקתה את העציץ. ניצני חיים שבו אל הצמח, והוא זקף מעט את עליו. בימים הבאים אראה כיצד היא מעניקה חיים לצמח, בעוד חייה שלה הולכים וקמלים לנגד עיניי.

היא המשיכה לעמוד ליד הצמח, ולהתבונן בו. ראשה היה שמוט מעט לחזה, בעמידה מבויישת שכזאת. דימיתי לנפשי שהיא מהרהרת במעשיה, ובושה בהם. רגש קל של חמלה חלף בי, לפני ששחטתי אותו בסכין חדה. אסור לי לפתח כלפיה רגשות. אסור לי להתקרב אליה. הייתי צריך לצאת בו ברגע מהחדר, אבל רגליי כמו ניטעו ברצפה, כאילו רותקו במסמרות של פלדה. עמדתי שם והבטתי בה מביטה בצמח בדממה.

כך עברו מספר דקות ארוכות ורק בסופן התעשתתי. רציתי לתקשר איתה. רציתי לשמוע ממנה מדוע עשתה מה שעשתה. רציתי שתתוודא בפני על חטאה. רציתי שתבקש ממני להענישה. רציתי שתביא אותי לסלוח לה. רציתי שתסלח לי מראש על מה שאעשה לה.

אבל לא היתה שום שפה משותפת בינינו. היא דיברה סינית בלבד. איך אוכל לתקשר איתה במחוות יד, ובשפת גוף בלבד?

לבסוף עלה במוחי רעיון. אבקש ממנה להעלות את סיפורה על הכתב. קיוויתי שאצליח לפענח אותו בעזרת ידיעותי ביפנית, ובעזרת המילון. בתחושה של שליחות שלפני ביצוע משימה פניתי ויצאתי מהחדר. בדיוק לפני שסגרתי את דלת התא, הרימה את ראשה והביטה בי. אינני יודע לומר בוודאות, אבל מבעד למסך שערותיה, דימיתי לראות בפניה מבט של צער.

הצלחתי לארגן שולחן ושני כיסאות מפלסטיק. למה שניים, למה לא מספיק אחד? לא נתתי לכך תשובה. חזרתי לחדרה ואיתי השולחן ושני הכיסאות. על השולחן הנחתי בלוק דפים ועט. היא הביטה בי בתמיהה. הצבעתי באצבעי על חזה, ואחר כך החוויתי תנועת קשקוש באוויר, כאומר לה: 'את - תכתבי'. היא הנהנה בהבנה. במשך הימים הבאים היא תמלא את הדפים שבבלוק בסימניות הסיניות המסובכות. לעיתים אצליח להבין את משפטיה בקלות, אולם לרוב אתייגע דקות ארוכות על כל משפט. היא כותבת שעה אחת ביום, לי לוקח עשר שעות ויותר לפענח את מה שכתבה. זה לא אכפת לי. יש לי זמן. אין לי שום דבר אחר לעשותו בינתיים, מלבד לקרוא את הכתב הסיני הצפוף והקטן. התקשורת הזאת בינינו תעסיק את שנינו במשך הימים הבאים, וכך נהיה יחד, למרות שאני בחדרי, והיא שם למטה, בתא.

"באותו חדר שהינו שלושה ימים. ביומיים הראשונים נותרנו בעיקר לבדינו, כאשר פעמיים ביום הגיעה לחדר אשה זקנה והביאה לנו את ארוחותינו. היתה מותירה מספר קערות אורז או איטריות, ואוספת את כלי האוכל מהפעם שעברה. שתי הבנות האחרות התעסקו כל הזמן זו עם זו, ואני חיפשתי לעצמי פינה להיעלם בה. התגעגתי לאימי המאמצת, התגעגעתי לז'אן, ולמרות שהיו איתי עוד שתי בנות בחדר, הייתי לבד לבד בעולם.

"לאחר יומיים נכנסו לחדר שני אנשים, שאחד מהם הוצג כרופא. אחת אחת, נדרשנו להסיר את החלוק ולהתפשט, והוא ערך לנו בדיקה גופנית מקיפה. כדי לקבל את שיתוף הפעולה שלנו, הוסבר לנו שעל מנת לקבל ויזה ללונדון יש להגיש מסמך רפואי המראה על בריאות תקינה. אחר כך הבנתי שהסיבה לבדיקה היתה אחרת. מטרתה היתה לקבוע את מחיר המכירה שלנו הלאה.

"ביום השלישי, חזר האיש האחר, זה שליווה יום קודם את הרופא. בידיו הביא מספר שקיות ניילון ובתוכן בגדים. קיבלתי גרביים, תחתונים וחזיה, מכנסיים, חולצה, מגפיים ומעיל. כמו כן, ניתנו לנו מברשות, מסרקים וקופסת כלי איפור, ונדרשנו לסדר לעצמנו הופעה נאה. האיש הותיר אותנו לבדנו, ויצא. לבשתי את הבגדים וסרקתי את שערי הארוך במברשת. לאחר התלאות של הימים האחרונים הוא היה סבוך ומלא קשרים, ולקח לי יותר משעה להבריש אותו עד שהיה חלק. הבנות האחרות השתמשו באיפור ביד נדיבה, אבל אני רק מרחתי מעט אודם על שפתי. לאחר כשלוש שעות חזר האיש, ולקח אותנו לשדה התעופה.

"היתה לי זאת הפעם הראשונה לראות מקרוב שדה תעופה ומטוסים. ההמולה הרבה סיחררה אותי, והמראות גדשו את עיניי. היכרתי לאיש שהוביל אותנו טובה, כי ידעתי שבלעדיו אלך שם לאיבוד, ואיש אותי לא ימצא.
'אין היום טיסה ישירה ללונדון', אמר והוסיף: 'אנחנו טסים דרך קהיר, מצריים.'
קהיר, מצריים ... נזכרתי בשיעורי הגיאוגרפיה. סין נמצאת בקצה הדרום מזרחי של יבשת אסיה. מצריים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של יבשת אפריקה. אנגליה, אליה מועדות פנינו, נמצאת בקצה הצפון מערבי של אירופה. נטוס מטאיפה לקהיר, ומקהיר ללונדון.

"הושבנו שלושתינו במושב הקדמי ביותר של מחלקת החיסכון במטוס. המלווה שלנו קיבל מושב במחלקה הקדמית יותר. במשך זמן הטיסה עזב אותנו לנפשנו, ורק לקראת סיומה בא לראות מה שלומנו, ולתת לנו הוראות להמשך הדרך. הטיסה שלנו התעכבה באוויר בשל מזג אוויר גשום ומערבולות, והתמשכה כשעה יותר מהצפוי. המלווה אמר לנו שעד שנגיע לקהיר, תצא כבר טיסת ההמשך ללונדון, ואנו נחמיץ אותה. על כן, נשהה במצריים עשרים וארבע שעות בבית מלון, ונטוס ללונדון למחרת.

"כשנחת המטוס בשדה התעופה של קהיר הרגשתי הקלה. אז הבחנתי שכל הדרך חששתי שמא המטוס ייפול ויתרסק ויחד איתו נאבד. בשמחה יצאתי מדלת המטוס ובירכתי את הדיילות לשלום. אוטובוס אסף אותנו מהמטוס והביא אותנו לביקורת הדרכונים. המלווה שלנו הגיש את הדרכונים שלנו לשוטר, והוסיף אליהם מספר שטרות של כסף זר. השוטר החתים את הדרכונים בלי להביט בנו, ובלי לומר מלה. נכנסנו למצריים בדרך האוויר, אבל לא בדרך האוויר נצא ממנה."

בדרך אל המשרד פגשנו את מנהל הכלא.
"לאן?" שאל.
"נראה לי יותר מעשי לתת לה להשתמש בחדר הרחצה של המשרד, מאשר כל פתרון אחר", עניתי לו, "מה דעתך?"
"המממ,", הרהר, "אתה צודק. בינתיים שיהיה ככה."
"אוקיי", הפטרתי ומיהרתי להיפטר ממנו. לא סבלתי את השחצנות והיהירות שנדפה מפניו.

פתחתי את דלת המשרד, והכנסתי את לי-אן פנימה. נעלתי את הדלת מאחורי, לכאורה, כדי שלא תוכל לברוח. אבל האמת היא שלא רציתי מבקרים מזדמנים מבחוץ. הסרתי מעל ידיה את האזיקים, והובלתי אותה לחדר הרחצה. שם הושטתי לה כמה דברים שהכנתי עבורה בעוד מועד. מברשת שיניים ומשחה, סבון, מגבת, וזוג תחתונים להחלפה. מברשת שיער לא מצאתי בקנטינת הכלא, ולעת עתה תיאלץ להסתפק במסרק קטן. טרחתי מראש לסלק מהחדר כל פריט אחר, שחששתי שהיא עלולה להשתמש בו לטובתה. הותרתי אותה בחדר הרחצה, ויצאתי למשרד. דלת החדר נותרה פתוחה. הכיור והאמבטיה היו מוסתרים, אבל יכולתי לראותה כשישבה על האסלה. לפני שהתיישבה עליה הפשילה את מכנסיה ותחתוניה כלפי מטה, אולם החולצה הגדולה הסתירה את ערוותה. התביישתי בעצמי על האכזבה הקלה, והסבתי את מבטי ממנה.

בזמן ששהתה שם, מזגתי לעצמי עוד כוס קפה מתוך הקנקן שעמד על הכירה החשמלית הקטנה. מוקדם בבוקר, לאחר שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי בחדר האוכל לסגל, ליקטתי משם מספר מצרכים עבורה. קנקן קפה, מספר פרוסות לחם, גבינה לבנה, וצלוחית ריבה, שעמדו עתה מסודרים על מגש, ממתינים לה. בתחילה, היה נדמה היה לי כי היא מאריכה בכוונה את שהותה שם בחדר הרחצה, אולם כשיצאה ראיתי שספל הקפה שלי נותר עדין חצי מלא, כך שלא ייתכן ששהתה שם זמן רב. היא עשתה את המוטל עליה בזריזות ויעילות, וחזרה אלי.

הצבעתי על המגש שניצב על שולחן הקפה שבצד. היא הנהנה והתקרבה אליו. ליד שולחן הקפה ניצבו שתי כורסאות עור משובחות. היא נעצרה ליד אחת הכורסאות והביטה אלי, מבקשת את רשותי להתיישב עליה. החוויתי בידי לעבר הכורסה, והזמנתי אותה להתיישב בה. היא התיישבה על הכורסה שלפה את כפות רגליה האזוקות מהקבקבים, ואספה אותן תחתיה לישיבה מזרחית. למרות בגדיה המגושמים, הבחנתי בחינניות בה התכופפה אל השולחן ולקחה לידיה את המגש. הניחה אותו על ירכיה, והחלה לאכול את מה שעליו. הבטתי בה בדממה.

לאחר שסיימה את הלחם, הגבינה והריבה, הניחה את המגש חזרה על השולחן. הצבעתי על קנקן הקפה שעמד על הכירה. היא קמה ממקומה, דידתה אל הכירה, ומזגה לעצמה ספל קפה. בלכתה שקשקה שרשרת הכבלים, והשמיעה צלצול על הרצפה. היא החזיקה את ספל הקפה בין שתי ידיה, בניסיון לחממן. דמותה הצנומה הנתונה בבגדים הגדולים בשני מספרים עליה נראתה לי לפתע אבודה. אבל מיד ניערתי ממוחי את המחשבות הללו. זכרתי מי היא, ומדוע היא כאן, ומה התפקיד שלי אל מולה. זירזתי אותה לסיים את הקפה, שוב כפתתי את ידיה מאחורי גבה, הפעם בלי משים (ואולי בכוונה?) הידקתי חזק מדי את האזיקים, והיא נשכה את שפתיה בכאב, אבל לא הוציאה מלה. הובלתי אותה חזרה אל התא שלה. שם הסרתי מעליה את אזיקי הידיים והרגליים טרקתי מאחורי את הדלת, הברחתי את הבריח, נעלתי את המנעול, ועזבתי אותה לנפשה.

למחרת בבוקר חשבתי לרתום לשירותי שני אסירים על מנת לסייע לי לרהט את תא ההמתנה. אולם, במחשבה שניה החלטתי שעדיף שהשמועה על הימצאה של לי-אן בכלא תתעכב מעט. מניסיון של שלושים שנה בין הכתלים הללו הייתי צריך להבין שלא היתה לכך כל תקווה ממשית. ובעת ארוחת הצהריים, כשישבו כל האסירים ליד שולחנותיהם ועליהם מגשי האוכל, החלו לתופף בכפות המרק שלהם על גבי שולחנות המתכת בקצב:
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן.
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן.
"טא - טרררה, טא - טרררה, טא - טרררה, לי - אן. ..."
רק משאיימו הסוהרים להתיז גז מדמיע לתוך חדר האוכל שקטה מעט הסערה.

על כל פנים, באותו בוקר, כשעדין מפעמת בי התקווה לשמור בסוד על האסירה שלי, גררתי בעצמי מיטה, ומזרון, וארונית בגדים קטנה. פתחתי את דלת תא ההמתנה, ומצאתי את לי-אן שוכבת בפינת החדר על גבי שמיכה אחת, ומכוסה בשניה. לקול שקשוק המנעול והבריח התעוררה, והביטה בי בעיניה השחורות והגדולות מבעד למסך השיער.

רמזתי לה לקום, והיא קמה. נעמדה שקטה במרכז החדר במבט מושפל. נראה היה כי היא נכונה לקבל עליה בצייתנות כל גזרה שיטיל עליה הגורל. 'הבאתי לך כמה דברים', אמרתי לה בטון רך, לפני שנזכרתי שהיא לא מבינה אף מלה מדברי. נקשתי באצבעי והיא הרימה את פניה אלי, החוויתי לעבר המסדרון, והזמנתי אותה להתקרב אלי. היא פסעה מספר צעדים, ובהגיעה לדלת ראתה את המיטה, המזרון והארונית שהבאתי. היא חייכה אלי חיוך קטן של הכרת תודה, ועמדה בשקט במקומה. ניגשתי לארונית, וסימנתי לה לעזור לי להכניס אותה לתא. אחר כך הכנסנו יחד את המיטה והמזרון, וכך קיבל התא מעט תוכן. לי-אן פרשה את אחת השמיכות על המזרון, ואת השניה קיפלה, ועליה הניחה את הכרית שלה. את ספל המתכת, ובקבוק המים שחציו היה עתה ריק, הניחה על הארונית הקטנה.

הדלי שעמד בפינה היה ריק, היא לא השתמשה בו במהלך הלילה. תיארתי לעצמי שהיא צריכה להתפנות, ולהתרחץ את רחצת הבוקר שלה. היה עלי לקחתה למעלה, אל חדר הרחצה הצמוד למשרד. ההלם הראשוני של הכלא, כך סברתי כבר פג ממנה, והיא, בהיותה חסרת תקווה, עשויה לבצע כל מעשה נואש. בתנועת יד ציוויתי עליה להסתובב, ולקחתי את ידיה מאחורי גבה. כפתתי אותן באזיקים, והוספתי זוג אזיקים נוסף לרגליה. זאת תיהפך השגרה בימים הבאים, כשאוביל אותה מהתא אל המשרד למעלה, או בחזרה מהמשרד אל התא. אם כי, שם למעלה, אסיר מעליה את אזיקי הידיים, ואותיר עליה רק את הכבלים שלקרסוליה.

אני חוזר לעיין בדפים שכתבה.

"בלילה אחד, הופיעה האשה והעירה אותנו בחצות. 'קומו בנות, הגיעה השעה.' כולנו זינקנו ממיטותינו, ואחזנו כל אחת בצרורה. רציתי להחזיק את כל בגדי ארוזים במזוודה, כך שבשעת הצורך לא אתעכב באריזה. אולם לחלק מהבנות שהיו איתנו בחדר לא היו בגדים להחלפה, ואני השאלתי להן משלי. עתה נותרה מזוודתי כמעט ריקה. ז'אן עמדה לידי, וידיה ריקות. הבגדים שלגופה היוו את כל רכושה עלי אדמות. 'לא את, ז'אן', אמרה האשה, 'את נשארת כאן, עד לנסיעה הבאה.'

"התחבקנו ז'אן ואני, ופרצנו בבכי זו על כתפי חברתה. איחלנו זו לזו את כל הטוב שבעולם. והבטחנו זו לזו, שננצור את ידידותינו לעד. קיווינו שגלגל הגורל יסתובב לו כך שעוד יפגיש אותנו שוב בעתיד. ז'אן הצמידה את שפתיה לשפתי, ונשקה לי כך. היתה זאת הנשיקה הראשונה שנושקתי על שפתי, והיא היתה מתוקה.

"ההפלגה לטאיוואן היתה קשה. הסירה היתה ישנה ורעועה, הגלים היו גבוהים, הרוח והגשם היכו בנו ללא רחם. כל הבנות, כולל אותי הקאנו את כל מה שאכלנו בערב הקודם. מלבדנו, היו בסירה שני אנשים. אחד שהיה הקפטן, והאחר עוזרו. העוזר דרש מאיתנו כל הזמן להקיא אך ורק מעבר לדופן הסירה. אחת הבנות נשענה מעט יותר מדי מעבר לדופן, ונפלה למים הגועשים. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

"המים החלו להצטבר בתוך הסירה, ומכובד המשקל היתה סכנת טביעה. הקפטן ציווה להשליך לים את כל הדברים המיותרים על הסיפון, כולל כל החפצים שלנו. מזוודתי עם מעט הבגדים שבה נעלמה במעמקי מצולות הים. הקפטן שב וקילל את אלי הים, ואיים להקריב להן קורבן אדם אם לא תישכח הסערה. למזלנו הגענו לחוף טאיוואן לפני שעלה בידו לממש את זממו.

"על החוף קיבלו אותנו שלושה בחורים, שדחסו את כולנו לתא האחורי של טנדר קטן. היו בו שישה מקומות ישיבה, ובהם הצטופפנו אחת עשרה בנות. הדרך הלא סלולה היתה קשה, וכולנו חטפנו מכות מתקרת הטנדר, מהמושבים, וזאת מזאת. לבסוף, לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו לבית והוכנסו אליו. בכניסתנו הופרדנו לארבע שלשות, אם כי שלשה אחת היתה חסרה בגלל זו שטבעה ונעלמה. הצעידו את השלישיה שאני נכללתי בתוכה לאגף הימני של הבניין, ויותר לא ראיתי את שאר הבנות שהיו עד כה שותפותי למסע.

"רועדות ורטובות עד לשד עצמותינו, הוכנסנו שלושתינו לחדר שבערה בו אש חמה בתוך תנור שהוסק על ידי עצים. האיש שהכניס אותנו פנימה דרש מאיתנו לפשוט את הבגדים הרטובים, והושיט לנו חלוקי רחצה יבשים, אשר במשך שלושת הימים הבאים יהיה פריט הלבוש היחיד שלנו.

"בחדר היתה מיטה כפולה גדולה עם מזרון רך, וסדיני משי לבן. החדר היה חמים ונעים, ולאחר תלאות המסע שמחנו שלושתינו לבלות את שארית הלילה ואת כל הבוקר שלמחרת במיטה. שתי הבנות האחרות נצמדו זו לזו, וליטפו האחת את השניה. אני נותרתי גלגל חמישי בעגלה. הסתובבתי והפניתי להן את גבי, חבקתי בידי את הכרית בדמותי שלא את הכרית אני חובקת אלא את ז'אן, וכך נרדמתי."

באותו לילה חלמתי על לי-אן. אני לא זוכר את תוכן החלום, אני זוכר רק שהתעוררתי וזכרונה הלך ונמוג ממני. ניסיתי לתפוס אותה עוד במחשבותי אבל אלה התנדפו אל ערפילי הבוקר. במשך עשרים השנים האחרונות לא חלמתי על שום אשה, מלבד על אשתי לשעבר. זאת שעזבה אותי לבסוף, וברחה עם הדוקטור לפיזיקה לאחוזת הוריו בדנמרק. לאחר חמש שנות נישואין שבהן, כך הסתבר לי בדיעבד, בגדה בי על ימין ועל שמאל, התאהבה בבחור שבא מארצו לשנת התמחות באוניברסיטה. בסיומה של אותה שנה, ברחה איתו לדנמרק ומשם הגישה לי דרישה לגט. לדבריה, לא יכלה לסבול את הלילות הארוכים לבדה, בעת שעשיתי את המשמרות שלי בבית הכלא. לטענתה, הרגישה שהיא כלואה בדירתנו לא פחות מהאסירים הכלואים מאחורי סורג ובריח. מיטתנו, כך נודע לי מהשכנים אחר כך, שימשה סדרה ארוכה של מאהבים שהיו באים אליה באישון לילה ונעלמים בטרם זריחה. חשבתי לנקום בה, ולא לתת לה גט, להשאיר אותה עגונה. חשבתי להשאיר אותה נשואה על הנייר, כלואה אלי. אינני יודע מדוע ויתרתי, מדוע באחד מימי החופשה שלי ניגשתי למשרדי הרבנות וחתמתי על מסמכי הגירושין. מבחינתי, עשיתי כנראה טעות. הצורך להענישה בער בתוכי ולא עזב אותי במשך עשרים שנה. כל לילה הייתי חולם כיצד אני חוטף את אשתי לשעבר, לוכד אותה, כולא אותה באחד התאים המצחינים שבכלא, נותן לה להרגיש באמת מהי הרגשת הכלא. לפעמים הייתי חולם שאני כופת אותה באזיקים בתנוחה מכאיבה. לפעמים הייתי חולם שאני מתיר לסוהרים להתעלל בה ולהכות אותה באלותיהם כפי שהם עושים דבר יום ביומו לאסירים. לפעמים הייתי חולם שאני כולא אותה בתא אחד עם עשרה אסירים גברים, שיבצעו בה את זממם. במשך עשרים שנה פעפעו בי תחושות הכעס, השנאה, הרעל. אבל באותו לילה לא חלמתי על אשתי לשעבר. אני בטוח בזה, כמו שאני בטוח שבאותו לילה חלמתי על לי-אן.

אני ממשיך וקורא את הדפים שכתבה לי.

"מנהל העבודה לקח אותי אל מכוניתו. הדרך לעיר הנמל לקחה כשלוש שעות שבמהלך לא הפסיק להניח עלי את ידיו המטונפות, ולמשש את איברי. לאחר מה שקרה בליל אמש, פחדתי להוציא מפי מלה. פחדתי שינטוש אותי באמצע הדרך, ואני אהיה אבודה. כעבור שעתיים חלפנו על פני יער והוא הפנה את מכוניתו פנימה. ידעתי מיד מה כוונתו, אבל לא היה לי כוח להתנגד אליו. החלטתי לרצותו, בתקווה שיחוס עלי. שם ביער, דרש ממני לענג אותו בשפתי. ריח הזיעה שלו הגעיל אותי ובקושי רב ביצעתי את שדרש. לאחר מכן המשכנו בנסיעה והגענו לעיר הנמל. שם הוביל אותי לקצה העיר לבית מבודד. שער חשמלי ניצב במרכזה של גדר, וחסם את הכניסה פנימה לחצר. הוא לחץ על כפתור אינטרקום והחליף מספר מלים של הזדהות עם הקול שענה לו מצידו האחר של הקו. דקות מספר לאחר מכן נפתח פשפש בשער ודרכו יצאה אלינו אשה כבת ארבעים. היא ניגשה לחלון הנהג והושיטה לו מעטפה שמנה. מצורתה ועוביה של המעטפה הסקתי כי היא מכילה שטרות כסף. הוא נשען לעברי, ופתח עבורי את הדלת. 'הנה, את כאן. קיימתי את הבטחתי. האנשים הללו ידאגו לך.' כל כך שמחתי להיפטר ממנו, שלא ייחסתי באותה שעה חשיבות למעטפה. אבל היום אני מבינה שהוא פשוט מכר אותי בכסף רב לאותה אשה.

"האשה הובילה אותי פנימה אל הבית, ושם לקחה מידי את המזוודה. הבית היה גדול יותר מכל בית פרטי שראיתי עד אז. היא הובילה אותי לאורך מסדרון שהכיל מספר רב של חדרים שדלתותיהם היו סגורות. ירדנו במספר מדרגות, והגענו לאגף אחר, מבודד. סגנון הבניה שלו היה שונה מהבית. יותר מעשי, פחות מפואר. האגף הכיל שני חדרים גדולים ללא דלתות, חדר מטבח קטן, וחדר אמבטיה. בכל אחד מהחדרים היו מספר מיטות עליהן שכבו בחורות צעירות. כשנכנסנו לאגף התרוממו חלק מהן, והביטו בנו. 'זאת לי-אן, אמרה האשה. קבלנה אותה.' ואלי פנתה ואמרה: 'תשהי כאן מספר ימים, עד שתגיע הסירה לטאיוואן.'

"הבחורות בחדר הצביעו על מיטה פינתית שהיתה פנויה. מיטת קומותיים מברזל, ושני מזרונים עירומים עליה. יכולתי לבחור בין המטה התחתונה והעליונה. בחרתי בעליונה. פחדתי. רציתי להיות רחוקה. עליתי וטיפסתי על על המטה ונשכבתי עליה, מנסה לצמצם את נוכחותי ככל שאפשר. הבנות חזרו כל אחת לעיסוקה. זאת קראה בספר, האחרת מרחה לק על ציפורניה, שלישית כתבה ביומן.

"לקראת הערב קמו כולן להכין אוכל. לא רציתי להתבלט ולכן קמתי והצטרפתי אליהן. הוותיקות יותר בישלו את האורז ואני עזרתי בקילוף קצת ירקות ובעריכת השולחן. לאחר שסיימנו לאכול, פנתה אלי ז'אן, אחת הבנות, ושאלה אותי מנין אני. סיפרתי. התביישתי לספר על מה שקרה לי עם מנהל המפעל. אבל הבנות ניחשו את זה בעצמן. למרביתן קרה סיפור דומה, אני לא הייתי הראשונה שנוצלה כך. קיווינו שהעתיד הצפוי לנו יהיה ורוד יותר מן העבר.

"בלילה, לאחר כיבוי האורות, טיפסה אלי אותה ז'אן ועלתה ושכבה לצידי במיטתי. המזרון העירום שלי היה קר, ולרשותי עמדה רק שמיכת צמר דקה אחת בה התכסיתי. ז'אן הביאה איתה את השמיכה שלה, נכנסה תחת השמיכה שלי, וכיסתה את שתינו בשמיכה הנוספת שלה. חום גופה משך אותי, ואני הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה. כך ישנו חבוקות זו בזרועותיה של זו כל הלילה, וכן בלילות הבאים עד לנסיעה.

"ז'אן סיפרה לי שברחה מבית אביה. בלידתה מתה אימה, ואביה האשים אותה במותה. הוא גידל את התינוקת שהיתה לילדה, אולם משעה שהגיעה לגיל נערות, דרש ממנה אביה למלא את מקום אימה. הנערה, שלא ידעה מטוב ועד רע נענתה לדרישותיו של אביה, ושכבה במיטתו מספר שנים. אביה הזהיר אותה לשמור את יחסיהם בסוד, לבל יוודעו לאיש בכפר, וכך עשתה. על מנת שלא תיכנס להיריון, היה בועל אותה מצידו השני של גופה, בהותירו אותה בתולה. יום אחד הגיע לכפרם מורה חדש. ז'אן זה מכבר לא הלכה לבית הספר, מפני שהיתה צריכה לסייע לאביה בעבודה. אולם חברותיה סיפרו לה על המורה החדש שהיה בחור צעיר, כבן עשרים חמש, בעל גוף אתלטי, שער שחור חלק, ופנים נאים ביותר. ז'אן התאהבה בו מיד. במשך כמה שבועות נפגשה איתו בחשאי אף על פי שהתביישה לספר לו על יחסיה עם אביה. זאת, עד שאביה גילה לאן היא נעלמת באמצע יום העבודה ופנה לראשי הכפר. הוא האשים את המורה החדש בכך שפיתה את בתו הקטינה. המורה נאסר וסולק מהכפר. באותו לילה, כפת אותה אביה למיטה, והצליף בה בחגורתו עד זוב דם. שלושה ימים שכבה ז'אן במיטתה בלי יכולת לזוז. כששבו אליה כוחותיה ברחה מבית אביה ומהכפר, ולאחר אינספור הרפתקאות שלא כן המקום לספר עליהן, התגלגלה לכאן.

אני מניח מידי את הדפים. הקריאה בהם קשה לי. הבחורה הזאת, הרוצחת, הנידונה למוות, מעולם לא היה לה סיכוי. עוד לפני שנולדה כבר לא רצו אותה. אילו היו עושים אולטרהסאונד בזמן, אולי אמא שלה היתה מפילה אותה. מעולם לא היתה צריכה להיוולד, על זמן שאול היא חיה.

אני נשען לאחור בכסאי אשר במשרד סגן המנהל, ומהרהר בקורות הימים האחרונים.

שעה לאחר שיחתי עם מנהל הכלא, ישבתי בכיסא זה ממש, ולמולי עמדה היא, לי-אן, האסירה. בגדי הכלא החומים היו גדולים בשני מספרים על מידותיה, וצורתם הגברית לא החמיאה לגזרתה. שערה הארוך היה אסוף בקוקו בעורפה, ופניה היו כמובן נקיים מכל איפור. היא היתה האשה היפה ביותר שראיתי בימי חיי. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה, שהיא רוצחת.

על פי הנהוג בכלא, כל אסיר המתקבל היה חייב לעבור חיפוש מלא בעירום, על מנת לוודא כי איננו מבריח לכלא סמים, ו/או אמצעי תקשורת ו/או נשק ו/או כל דבר אסור אחר, בין אם בבגדיו, בין אם על גופו, ובין אם בתוך גופו ממש. את החיפוש היה עורך תמיד סוהר הקבלה. לאחר הבדיקה המקיפה, היה האסיר נשלח להתקלח, ומגיע אלי למרפאה לעריכת בדיקה גופנית רפואית. לאחר מכן היה מקבל את בגדיו החדשים ואת ציודו האישי, שתי שמיכות, כרית, וספל מתכת, וכך היה נלקח לאגף, לתא שאליו שובץ.

לי-אן הובאה מתוך מכונית האסירים ישירות אלי למשרד.

בשעה כה מאוחרת לא היתה בכלא כל אשה. האשה היחידה שנמתנה על צוות בית הסוהר היתה העובדת הסוציאלית, והיא אמורה היתה לחזור לעבודה רק ביום ראשון בבוקר. הייתי חייב לבצע את כל הנוהל בעצמי. בתנועות ידיים הוריתי לאסירה להתפשט, והיא צייתה. אחד אחד פתחה את הכפתורים הגדולים של החולצה החומה, וחשפה את פלג גופה העליון. פשטה את החולצה והניחה אותה על מסעד כיסא שעמד בצד. אחר כך תחבה את ידיה לגומי המכנסיים, והורידה אותם מטה לעבר ברכיה. סימנתי לה להסיר אותם לגמרי, והיא הוציאה את רגליה מתוכם. תוך כך, נחלצה מתוך קבקבי הכלא העשויים עור, ונותרה אל מולי עירומה ויחפה.

אף שבאותו זמן תיעבתי אותה, לא יכולתי להימנע מלהעריך את גופה. עורה היה לבן וצח כשלג. שדיה היו זקורים ונאים, קטנים במובן המערבי, אבל גדולים יחסית בקנה מידה סיני. בטנה היתה שטוחה לגמרי, ובמרכזה טבור קטן. האגן שלה היה צר, ורגליה החטובות היו צמודות זו לזו, ומעליהן שער הערווה השחור שלה. ידיה היו צמודות לצידי גופה, והסתיימו בכפות ידים קטנות. היא לא ניסתה להסתיר דבר.

קמתי ממקומי והקפתי אותה. שערה החלק האסוף בקוקו התפזר על גבה, והגיע עד מתניה. על ישבנה המוצק ועל ירכיה החטובים היו סימנים שחורים שנראה היה כי נגרמו ע"י הצלפה במקל דק. מי הוא שהצליף בה כך, כמעט עד זוב דם, לא ידעתי באותה שעה. מאחר ולא ידעתי איך לפנות אליה, נעצתי את קצה נעלי בין קרסוליה הצמודים. היא נרתעה מעט, ופישקה קצת את רגליה. המשכתי לדחוף את רגלה בנעלי, עוד ועוד, והיא הרחיבה את פישוקה. המשחק הזה מצא חן בעיני, ולרגע שכחתי את תפקידי המקצועי. המשכתי להרחיב את הפישוק שלה, והיא נענתה, ולאט לאט ירדה לשפגאט מלא על הרצפה.

הכנסתי את נעלי מתחת לישבנה ודחפתי כלפי מעלה. היא התרוממה. הבאתי אותה שוב לעמידה, ולמצב פישוק רחב, אבל לא רחב מדי. הסרתי את הגומי שאסף את שערותיה. הכנסתי את אצבעותי לתוך שערה הארוך והעברתי אותן על פני הקרקפת שלה. אחר כך סרקתי באצבעותי את שערה לכל אורכו. לא היה בו שום דבר.

הנחתי את ידי על צווארה, וכופפתי אותה קדימה. בשעה שקדמה לבואה, הבאתי לי מהמרפאה את כל הציוד שלו הצטרכתי. ועתה, עטיתי על ידי כפפת לאטקס ומרחתי על אצבעי ג'ל. הייתי מורגל בבדיקה של אסירים גברים. אבל מעולם לא בדקתי אשה. לא ידעתי מאיזה חור להתחיל, אבל חשבתי לעצמי שעדיף מבחינה הגיינית להתחיל בוואגינה. הבאתי את קצה האצבע שלי לפתח הקדמי שלה, ודחפתי פנימה. הנרתיק שלה היה ריק לגמרי. הוצאתי את האצבע ומרחתי עליה עוד כמות נדיבה של ג'ל. כשכיוונתי את קצה האצבע לפי הטבעת שלה, היא נרתעה מעט, אבל עצרה בעצמה, ולא זזה. הרגשתי שהיא משחררת את שרירי הטבעת שלה על מנת להקל עלי (ועל עצמה) את החדירה. גם החלחולת שלה היתה ריקה, ואני נסוגתי משם במהרה. קילפתי מעל ידי את הכפפה וזרקתי אותה לפח.

סבתי ובאתי ועמדי לפניה. הוריתי לה להרים את ידיה, ולהניח אותן על ראשה. בתי השחי שלה לא גולחו כנראה מאז מאסרה, והיו קוצניים משהו. פתחתי את פי מולה, מדגים לה מה ברצוני שתעשה. היא פתחה את פיה. הרמתי את לשוני, והוצאתי אותה החוצה, והיא חיקתה את מעשי. הצצתי לתוך פיה, שהיה גם הוא ריק למדי. הבחנתי שהיא ניחנתה בשיניים צחורות, שלא היו בהן חורים או סתימות כלל. סגרתי את פי, והיא סגרה את פיה. עמדתי כך מולה, במרחק של פחות מחצי מטר והיבטתי בה. עיניה היו נעוצות בי, יוקדות, חודרות אותי במבטן. ראיתי את החזה הזקור שלה. חשבתי שאולי אני צריך לבדוק אם אין לה סרטן השד. הבטתי בחזה, ושוב בפניה, ושוב בחזה. היא השפילה את מבטה. חושי המקצועיים חזרו אלי, והחלטתי לוותר על הבדיקה.

הצבעתי על המיטה שעמדה בצד החדר. המיטה הוכנסה למשרד על מנת שתשמש אותי בשבועיים הקרובים בהם אשהה שם, אולם עתה שימשה אותי כמיטת טיפולים או אבחנה. מדדתי את חומה, בדקתי את הדופק שלה ואת לחץ הדם והקשבתי בסטטוסקופ להלמות ליבה. כל הסימנים החיוניים היו תקינים בהחלט. ראיתי שמדי פעם היא מגרדת את שער הערווה שלה. בדקתי אותו מקרוב, וראיתי כי היא נגועה בכיני ערווה. בעתיד היא תספר לי שנדבקה כנראה מאחד השוטרים בניידת שעצרה אותה. אותו זוג שוטרים שבדרך לתחנה עצר בפינה שקטה, וביצע בגופה את זממו. היא מקווה שהיה זה הראשון מביניהם שהדביק אותה, כך תכתוב לי,ושאולי חברו, השני, נדבק ממנה חזרה.

סיימתי את הבדיקה הגופנית, ורשמתי בתיק הרפואי את ממצאי. הוריתי לה לרדת מהמיטה, והובלתי אותה לחדר האמבטיה הסמוך. מילאתי את האמבט במים חמים והוריתי לה להיכנס לתוכו. מהמדף שעל הכיור לקחתי את התער שלי ועמדתי להושיט לה. אבל אז חשבתי לעצמי שהיא עלולה לנסות לפגוע בעצמה, או אולי אפילו בי. היא שכבה בשקט על קרקעית האמבט, מביטה בי בחרדה. הנחתי את כף ידי על בטנה, ברכות, מנסה להרגיע אותה. בידי האחרת הבאתי את התער לגבעת הערווה שלה, והחלתי מגלח אותה. היא שכבה בלי לנוע, ואפשרה לי לעשות עבודה טובה מבלי לפצוע אותה. לאחר שסיימתי, הצעתי לה לגלח בעבורה גם את בתי השחי, והיא נעתרה.

כאמור, לא הייתי מורגל בטיפול בנשים. שלושים שנה שטיפלתי רק באסירים גברים קשוחים. רכותה, והכניעות שהפגינה כלפי היו שונים כל כך, שלעיתים שכחתי מי היא ומי אני, ולמה אנחנו שם. רגשות חמלה קלים החלו באו ומתגנבים במוחי, בעודה שוכבת שם באמבט רוחצת בסבון את גופה. אולם עד מהרה סילקתי אותם. היא זרה, פושעת, רוצחת. ואני - אני זה שעומד להמיתה. לאחר שסיימה הושטתי לה מגבת והיא עטפה את גופה. חזרנו לחדר הראשי, שם הושטתי לה תחתונים גבריים, מכנסיים וחולצה, אותם העלתה בזריזות על גופה.

החלטתי לקחת לה גם בדיקות דם ושתן. לא שהיה בזה צורך מיוחד, ממילא היא עתידה לסיים את חייה כך או כך. אבל בחרתי להתעסק עוד בעניינים המקצועיים שלי, וכך לפנות מחשבות מטרידות ממוחי. לקחתי כוסית קטנה והעמדתי אותה בין רגלי, והשמעתי קול פשששש. היא הנהנה בראשה לאות הבנה. היא הביטה לעבר חדר המקלחת, ואני אישרתי לה לגשת לשם במנוד ראש. האסלה היתה ממוקמת בדיוק מול הדלת וכך יכולתי לראותה. היה לה מספיק שכל שלא לנסות לסגור את הדלת. לאחר שסיימה, הרימה שוב את תחתוניה ומכנסיה וחזרה. היא הגישה לי את הכוסית ואני כיסיתי אותה, ושמתי על השולחן. אחר כך הושבתי אותה על כיסא, ודקרתי במחט את וריד היד שלה. הוצאתי במזרק כמות דם מספקת לכל הבדיקות שביקשתי לערוך לה.

הסתיימה הבדיקה. האסירה עברה את שלב הקבלה, ועתה היה עלי להובילה לחדרה. נתתי בידיה את שתי השמיכות, את הכרית ואת כוס המתכת, ופתחתי את דלת המשרד. היא צעדה לפני בדממה. הורדתי אותה במדרגות לקומה התחתונה, ושם פתחתי עבורה את דלת חדר ההמתנה. העותק הנוסף היחיד של מפתח החדר הזה היה בידי מנהל הכלא, וכך הובטח כי אף גורם לא ינסה ליצור עימה מגע. החדר היה עדיין ריק לגמרי, מלבד שני בקבוקי מים מינראליים ודלי לעשיית צרכיה. היא נכנסה פנימה, ואני סגרתי את הדלת בטריקה. לאחר מספר שניות פתחתי את הצוהר הקטן שבדלת המתכת הכבדה. ראיתי שהתיישבה בפינת החדר על אחת השמיכות שניתנו לה, רגליה אסופות אל חזה ומחובקות בידיה, ראשה כפוף ושערה הארוך, השחור, החלק פזור ומכסה את פניה וגופה. סגרתי את הצוהר וחזרתי למשרד.

אני שב וקורא את הדפים המלאים בסימניות הסיניות. הרעיון לתקשר איתה בכתב עלה במוחי רק לאחר יומיים, שבהם תקשרנו בעיקר בתנועות ידיים ומחוות גוף. אספר עוד מעט על היומיים האלה, אבל עכשיו אחזור למה שכתבה לי-אן.

"גדלתי בכפר קטן במחוז קטן בדרום סין. גדלתי אצל זקנה ערירית, שלה מסרו אותי הורי לגדל אותי, מאחר ולפי החוק הסיני באותן שנים היה מותר לכל זוג לגדל ילד אחד בלבד, והורי רצו בן זכר שידאג להם בזקונתם. אמי המאמצת אמרה לי שאבי היה בעל תפקיד חשוב במפלגה הקומוניסטית באותן שנים, ואמי היתה כנראה שחקנית תיאטרון חשובה. אבי, שהביא אותי לאותו כפר הותיר בידי הזקנה סכום כסף נכבד ובו דאגה לצרכי וללימודי. למדתי קרוא וכתוב וחשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה סינית. סיימתי את בית הספר התיכון בהצטיינות, וביקשתי להתקבל ללימודים באוניברסיטה. אולם, תנאי הקבלה לאוניברסיטה דרשו ידע מוקדם בשפה האנגלית, שאותה לא לימדו אותנו בבית הספר. סכום הכסף שהותיר אבי הלך והידלדל עם השנים, ולא היתה לי אפשרות להירשם לקורס ללימוד אנגלית. נסעתי לעיר המחוז השכנה לעבוד שם במפעל טקסטיל, כמו שאר בנות הכפר, על מנת לחסוך מספיק כסף להמשך לימודי.

"לאחר מספר שבועות בהן עבדתי במתפרה מזריחת החמה ועד צאתה פנה אלי מנהל העבודה במפעל והציע לי הצעה. הוא אמר שיש לו בן-דוד הגר באנגליה, ושם יש ביקוש רב למטפלות סיניות. אם ארצה, כך אמר, יסדר לי ניירות וכרטיס טיסה לשם. כך אוכל גם להרוויח כסף, וגם ללמוד אנגלית בו בזמן. את שכר העבודה של השנה הראשונה אצטרך לשלם לו בעבור ההוצאות והטרחה שהוא טורח למעני. אולם, אם אעבוד שם עוד שנתיים נוספות, ארוויח מספיק כסף על מנת לחזור לסין ולממן בו את כל שנות לימודי. הרבה מעבר לסכומים הזעומים אותם ניתן להרוויח מהעבודה במפעל.

"בסוף החודש, כשקיבלנו יומיים חופש לחזור הביתה לכפר, התייעצתי עם אמי המאמצת. היא חיבקה אותי, הזילה דמעה על כתפי, ואמרה כי תמיד ידעה שיגיע יום ובו אפרד ממנה ואצא לעולם לחפש את דרכי. ארזתי את מעט בגדי במזוודה שנתנה לי, וכשברכת הדרך שלה מלווה אותי חזרתי לעיר המחוז, אל המפעל. מנהל העבודה דרש ממני לחזור מיד, על מנת שיוכל לנצל את ימי החופש להסיע אותי לנמל, שם אעלה על סירה שתיקח אותי לטאיוואן. ומשם, כך אמר, אטוס בטיסה ישירה ללונדון הבירה. בשעת ערב מאוחרת הגעתי לשערי המפעל הסגורים, ושם המתנתי לו שיבוא לאסוף אותי. לקראת חצות הגיע במכונית שלו ולקח אותי לביתו. השעה מאוד מאוחרת, ומסוכן לנוע בדרכים בשעה כזאת. אמר לי שנתחיל את מסענו לנמל למחרת. הדירה שלו היתה קטנה - חדר מגורים, מטבחון ואמבטיה. הוא הציע לי להיכנס לאמבטיה להתרחץ, ואני קיבלתי את הצעתו בשמחה.

"לאחר שסיימתי להתרחץ, ובעודי מנגבת את גופי במגבת, הוא נכנס לאמבטיה. מפיו עלה ריח אלכוהול, ונראה שבזמן שהתרחצתי שתה לא מעט. הוא ניגש אלי, ותלש מידי את המגבת. זאת היתה הפעם הראשונה שגבר ראה את מערומי, ואיך צריך לומר שהתביישתי. הוא התקרב אלי, חיבק את גופי, ודרש ממני לשכב איתו. התחננתי בפניו, אמרתי לו שאני בתולה, שמעולם לא ידעתי גבר, אבל ללא הועיל. הוא משך אותי בכוח למיטה, פישק את רגלי ונכנס אלי. תוך מספר שניות גמר בתוכי, ונשאר שוכב עלי. בהיותו שיכור לגמרי, נרדם כך ונחר. למזלי היה לו איבר קטן למדי, כך שלא הכאיב לי מאוד בזמן שקרע את בתולי. סילקתי את גופו המגעיל מעל גופי, ורצתי חזרה לאמבטיה. ניסיתי לקרצף מעל עצמי ומתוכי את הזוהמה שהשאיר בי, אך ככל שניסיתי עוד ועוד לסלקה, הרגשתי שהיא נותרת בעינה. היתה זו הפעם הראשונה שבה כפה גבר את עצמו עלי. בעתיד תהיינה פעמים נוספות. מעולם לא הייתי עם גבר מרצוני החופשי, מתוך בחירה.

"את שארית הלילה ביליתי צנופה בתוך עצמי על הכורסה. לא רציתי לישון במיטה, לא רציתי כל מגע נוסף איתו. למחרת בבוקר, התעורר וחייך אלי. ניסה לעודד את רוחי, ואולי אפילו להשיג סיבוב נוסף. סירבתי בכל תוקף, והוא ויתר. הוא איים עלי שאם אספר למישהו על מה שקרה בלילה הוא יטען שבאתי אליו מרצוני, כדי לשכב איתו. וכל הסיפור של הנסיעה לאנגליה מצוץ מהאצבע. אולם אם אשתוק, הוא ייקח אותי לנמל, ויעלה אותי על הסירה לטאיוואן. בלית ברירה, החלטתי לשתוק, ונצרתי את הסיפור בתוכי. עד עכשיו."