סקיצות מחיים דיספונקציונליים

And I just can't contain
This feeling that remains

אוקיי אז ככה: עמדתי הסופית והבלתי מתפשרת על נישואים שניים:
או שאני אתחתן טוב, עם גבר שאוהב ומכבד אותי, שנמשך אלי, וחכם וטוב לב ובעל טוב ואבא טוב ומנקה ומתקשר איתי ועושה סקס כמו קזנובה, או שאני לא אתחתן בכלל.

רוצה לכתוב אבל כלום לא יוצא. עדיין שוחה בחשכה, לא רואה את החוף ממנו באתי, ולא את החוף אליו אני שוחה.
אומרים התת מודע, כמו פיל גדול, ועליו המודע, כמו רוכב קטן. והפיל הולך לאן שהוא רוצה. והרוכב... בעצם אין לו הרבה מילה. הוא יכול ככה לנסות לכוון את הפיל, אבל הפיל בסוף הולך לאן שמתחשק לו.
ולפני השינה, במקום למלמל מנטרות חסרות תועלת, אני שואלת, פיל גדול, לאן אתה הולך? מה אתה רוצה? מה אתה מחפש? אבל הפיל אילם. אז אני שותקת גם, ומחכה. מסתכלת לאן הוא יוליך אותי, מנסה לנחש מה התוכנית שלו.
אני קוראת משפטי חוכמה של אנשים אחרים, הכי חשוך לפני עלות השחר- הם אומרים,
גם כבר הכפלתי ת'מינון של הכדורים...
רצה במהירות הלוך ושוב בתוך הראש שלי, ויודעת שזה לא יעזור. אין תשובה בשכל.
אין תשובה ברגש, אין תשובה בשום מקום רק בזמן. ואני, אם יש דבר אחד שמפחיד אותי ביותר זה כשאינני יודעת לאן ללכת או מה לעשות. הרי לי שעור באיפוק. בדחיית סיפוקים. איך אומרים האלכוהוליסטים האנונימיים?
This too shall pass

אמי המרשעת לימדה אותי דבר מה: אף אחד לא חייב לך שום דבר (תודה אמא), אז הלכתי על מקיאווליזם, גרום לכך שתקבל את התוצאה שאתה רוצה, אם צריך גם על ידי תככים ועורמה. (לא, אל תראו אותי ככה, אני בן אדם ישר בדרך כלל WINK WINK) אולי כעכבישה קטנה טויתי קורים, כשכולם במדרון חלקלק מובילים אלי. כי ככה אני, עקשנית (אחרת לא הייתי מגיעה לשום מקום), ורציתי להפיל אותך ברשת. באמת שלא בכדי לנשוך לך ת'ראש, אלא בשביל לטפל בך, ובשביל שנאהב זה את זה- אבל לא משנה...

אולי רציתי פרוייקט, פרוייקט חיים, אגוז שיקח שנים לפצחו, שיהיה לי מעניין - וגם טעים בסוף (לא אמרתי שאני תמיד רוצה מה שטוב לי- לפעמים אני סתם רוצה מה שאני רוצה). אבל אתה השתחררת מכול הקורים, ברחת, קרעת אותם במנוסתך. אז אתמול קיבלתי אינסייט חשוב (תודה אגב): אפילו מקיאוולי לא היה ממליץ לנסות לטפס על קיר חלק, כשהתוצאה הכמעט בטוחה- התרסקות.

ומעניין לעניין באותו עניין, יש לי אישה בת 60 ומשהו שלקחה גבר "מדהים" (וגם אגואיסט, נרציסיט), כמובן שעבר גם התעללות פיזית בילדות כפרוייקט חיים- 32 שנה. ואני מסתכלת עליה בסקרנות, היא בסוף פיצחה אותו, לימדה אותו לאהוב, והיא בלעה המון המון שיט, ומשחקי קירבה ריחוק ונשים אחרות, אבל ב-10 שנים האחרונות הוא כבר לגמרי מונוגמי איתה. (איזה הישג הא?) אמנם הם לא גרים באותו בית-בגלל הבעיות אינטימיות שלו, אבל היא כבר התרגלה "לחופש שלה" (בזקנתו הוא נעשה עוד יותר נודניק נרציסיסט, אז עכשיו זה טוב לה שהוא לא יושב לה על הווריד 24/7)
ודווקא האישה הזאת שרבים יגידו- יא אללה איזה סמרטוט רצפה, כבר עשר שנים קוטפת את הפירות, היא הרכיבה את המפטי דמפטי השבור, ועכשיו היא משחקת איתו. ויותר מכול האחרים שלי היא מאושרת ושמחה בחלקה. נו מה תגידו על זה?

אני סומכת עלייך, ולעיתים אני אומרת לך: תגידי לי מה לעשות ואני אעשה את זה. אם זה קצת סאבי אז לא אכפת לי. לעיתים כשכיליתי את כול כוחותי הדלים, סרקתי את מוחי שוב ושוב בלי תשובה, ובטח שאני יודעת שאני לא אובייקטיבית, אני רוצה לתת לך רשות לומר לי מה לעשות. אני סומכת על קול ההגיון שלך. תודה.

הלכתי לפסיכיאטר היום, באמת בלית ברירה, כבר ארבע שנים אני מנסה לרדת מהתרופות נגד דיכאון, צריך שלושה חודשים של הפוגה בדיכאון לפחות כדי לרדת מזה. ואין... כבר ארבע שנים שאין הפוגה מספיק ארוכה. אז אמרתי לו, תגביר את המינון, כי אני לא יכולה יותר לסחוב ככה, אני קמה כי צריך, עובדת כי צריך לשלם שכר דירה, אבל מבפנים, אני פשוט לא יכולה יותר. לא יכולה. אני בוכה כול יום, היו לי רק שלושה ימים שבהם הרגשתי בסדר החודש. אני אפילו לא מדברת על להרגיש טוב. אני כמו עץ שכרתו לו ענף ועוד ענף ועוד ענף, עוד ועוד אנשים נעלמו מחיי ועכשיו נותרתי גדם מיותם.
לא, לא שאני ממעיטה בערככן, חברותי היקרות, במרחק 7000 מייל, אתן הדבר היחיד ששומר אותי איכשהו בשפיות, איזה צינור חמצן. אבל אני רוצה שהיקום ישלח לי עוד איזה דשן משובח, כדי שאוכל לגדל לי ענף חדש מהגדם, ואולי יצמח ממנו עץ פירות שוב. והפסיכיאטר אומר לי- האמת, אני מרגיש קצת אשם , חשבתי שכשתסיימי ת'לימודים מצבך ישתפר. נהדר. אפילו הפסיכיאטר התייאש ממני.

את אומרת- זה משנה לך מה אני חושבת?
ואני חושבת: זה משנה מה את חושבת באמת. לא אם את חושבת מה שאני רוצה לשמוע.
כי את צודקת. אין מה לומר עוד. זה הכול עניין של ספקולציה. אין טעם לחזור על עצמי.
מה שיקרה יקרה. כמה פעמים אפשר שוב ושוב להריץ את הסרט הזה? אני עושה מאמץ ומקבלת עוד כמה פרורים? לא עוד. לא מסוגלת שהוא יגיד לי עוד פעם לא. להדחות שוב. לא מסוגלת. כבר עדיף שזה ימות ככה. בלי וודאות. כי אם זה מת ככה בלי וודאות אז זה כמו להתקשר ולשמוע עוד פעם "לא" בפנים. כי לשמוע לא בפנים= צניחה לתהומות הדיכאון. ועדיף לי כבר עינוי איטי של חוסר ידיעה, כי לזה אני רגילה כבר. ובסוף זה עובר אני חושבת.
ואני הולכת למיטה ומחבקת את הפילה שלי. וזה הדבר היחיד שיש לי. יש לי דירה חדשה ואני לא מרגישה שזה הבית שלי. לא מרגישה בבית בשום מקום. אני נופלת בלי מצנח, ואולי אני מרחמת על עצמי ואולי לא - כשאני אומרת- איבדתי את הכול. אני הרוסה. הרוסה. אין תחתית לתהום הזו. ואולי אני לא רואה את התחתית. וזה קשה כול כך כשלא רואים את התחתית.
עוד לילה בשינה טרופה. לפני השינה אני אומרת, אולי מחר, בערב, אשמע פתאום דפיקה בדלת. טלפון.
לא יתכן, לא יתכן שזהו. כול כך מהר. הרי אנחנו מכירים זה את זה, הרי אני לא בן אדם זר. הרי הוא כן מוקיר אותי, וכול הדברים הטובים שקרו. ככה פתאום נגמר הגז?
ואז אחרי שבעמל רב הבאתי לך את כול הטיעונים שלי למה זה כן יקרה, ואת אמרת, מה זה משנה, כי אין אמת, אז אם את רוצה אני אפרש את המציאות מהפינה שלך. מהפינה שבה את בוחרת להאמין. עד שהבאתי אותך לפינה שלי, פתאום אני עצמי איבדתי אמונה. מה אם לעולם לא אשמע ממנו?
די. אל תהיי קטנת אמונה אני אומרת לעצמי. ונרדמת.

So you think you can stomp me and spit in my eye-
So you think you can love me and leave me to die-
Oh baby-cant do this to me baby-
Just gotta get out-just gotta get right outta here-

והיא מיששה אותי מכול החורים, מיששה את השחלות. ואני שכבתי שמה חסרת אונים.
מנסה להבין למה שוב ושוב חוזרים לי הכאבים.
אני חושבת שיש לך ציסטה מימין על השחלה. נזמין לך אולטראסאונד.
זה היה יום לפני יום ההולדת שלי.
וביום ההולדת שלי אמי המרשעת התקשרה חצי שעה לפני תחילתו, חצי שעה לפני חצות להיות הראשונה לאחל מזל טוב. סיפרתי לה על הציסטה. היא אמרה- גם לי הייתה ציסטה בשחלה. ציסטה דרמואידית שגדלה וגדלה.
ובסוף הוציאו אותה בניתוח.
זה כי לא היית עוד אף פעם בהריון היא מוסיפה.
אני ממליצה לך להכנס להריון
ממי?
מבעלך לשעבר. נועדתם זה לזו. לא תוכלי לברוח מהגורל.
ואני רוצה להגיד לה- יא סתומה, הוא היה רע אלי. בקושי התנתקתי ממנו, בקושי התחלתי מחדש ואני לבד. כול כך לבד. בקושי אני מרימה את עצמי כול בוקר מהמיטה. את חושבת שלא רציתי להיות נשואה ומאושרת? ושמנה ובהריון?
אבל אני לא רוצה להתחיל עוד מריבה. היא לא תתמוך בהחלטות שלי אף פעם.
היא מספרת לי על חברה טובה שנפטרה מסרטן לפני יומיים. תודה אמא. לא יכולת לחכות עם הבשורות האלה?
ואני מנתקת ת'שיחה בתירוץ שאני צריכה ללכת. היא לא מרוצה אבל שתקפוץ לי.
היא יודעת שהיא על חבל דק. אם היא תגזים אני שוב לא אדבר איתה חודש. רק ככה היא לומדת לסתום ת'פה. אמרתי לאבא שימסור לה שתחסוך את הכסף של הטלפונים אלי לבית אבות טוב.
ואני חושבת אלוהים, שנים שהיא גידלה ת'ציסטה המפלצתית הזאת, מסוג הציסטות שמורכבות מחלקים של בן אדם. משומן, שיער, שיניים ועצמות.
כן ראיתי איך זה נראה. חיפשתי באינטרנט תמונות.
ואולי גם אני מגדלת ציסטה כזאת. מפלצתית. על השחלה שלי. בלי ידיעתי, בלי רצוני אולי צומחת בתוכי המפלצת הזאת. אולי בגלל זה יש לי שם שוב ושוב כאבים.
ואני רוצה לבכות. זה כמו שמן רותח על הפצעים שלי.
רציתי לגדל בן אדם קטן, תינוק מתוק מושלם בתוכי. עם עיניים חומות גדולות.
זה מה שרציתי.
למי אכפת מה רציתי.
איזה יום הולדת עצוב.
ואתה לא התקשרת.

Ooops the month is up in 4 days.
Call me or you're GAY!!!

And then I couldn't, I couldn't fight no more, and I had to give up.
Gracefully, I admitted my defeat, and it's not like I didn't try.
Because I knew I cannot help you fight your demons inside. This was
your cross to bear. There was nothing I could do but watch and hope
that the part of you that has hope, however small, however crushed,
will win.

And that night I dreamed, I dreamed that the day will come where you
will stand there with open arms waiting for me, and you will look at
me, and see me, really see me, and you will let me in. your heart will
be open for me, for something good to happen to you, to us. You will
allow yourself to feel, to hold and be held, and let yourself believe
that it's ok, that you can, that you are allowed, that it's safe, that
you need and deserve to hang on to someone else.

Hang on to me. I am standing, my door is open, my arms, my heart is
open. I cannot argue, attack, erode your demons verbally, but I can
stand and wait. And I will. I will wait as long as you tell me, as
long as it takes for them to clear the way- to let you be, just let you
be free to be with me.