לפני 5 שנים. 8 בינואר 2019 בשעה 20:23
ואני רוצה שכולם ידעו שקניתי היום ג'קט פליז מידה L
לא עוד מליון XL
אלה רק L
מצחיק אז צוחקים, לפעמים גם כשלא מצחיק.
לפני 5 שנים. 30 בדצמבר 2018 בשעה 20:07
מתברר שאולי הסיבה העיקרית לכל מה שאני עוברת בשבועות האחרונים היא שאני שוב אנמית מאוד.
וזה מחמיר תופעו. לוואי של שאר המחלות.
הופך אותי לרגישה במיוחד לקור וגונב לי אנרגיות. מה שמחמיר את הפיברו.
שמחמירה את כל השאר.
וכן גם האזכרה של אמא שלי לא עזרה.
אז עכשיו מקבלת ברזל במינון לסוסים עם הוראה להוריד הילוך לעוד שבוע שבועיים.
ובדיקות דם חוזרות עוד חודש...
מקווה לטוב
לפני 5 שנים. 27 בדצמבר 2018 בשעה 8:02
היום קמתי מהמיטה אחרי שסירקתי את הזוגי ישר. הכנתי קפה לקחתי תרופות וישר אחרי אופטלגין.
כבר לא מעט ימים שאני בתוך התקף פיברומיאלגיה נוראי, כאבי תופת ממש. חיה על פרקוסט ומאחלת לשינה טרופה וחלומות מוזרים של חתולה מסטולה.
ביום שלישי לא הרשתי לעצמי להיות מסטולה, פחדתי ממה שהמוח שלי יצור מתוך הערפל הזה של הסמים.
וחוץ מזה הסוטול הזה מעלה יותר מידי זכרונות רעים שלה, מסטולה על עוברדוז של משככי כאבים ונרקוטיקה אחרת שקיבלה מעוד רופא שעבד איתה פעם.
מסטולה לחלוטין נרדמת בישיבה במקום הקבוע שלה בפינת האוכל. יום חמישי בערב, אני בדיוק חוזרת משבועיים בפנימיה. והיא מרה וכועסת, לא זוכרת למה, אבל שוב ושוב ושוב היא גירשה אותי מהבית. צעקה עלי וירקה ערס ושצפה השפלות. ואני התעלמתי, כך זה, אני כבר רגילה אליה מסטולה כואבת ורעה.
רגילה להביא לה 7 כדורי אופטלגין במכה ואלוהים יודע כמה כדורים ששל חומרים אחרים כבר לקחה.
אין לי מושג איפה אבא שלי היה באותן השעות, הוא כבר היה בפנסיה אבל לא היה בבית.
רק אחר כך,כששבתי לפנימיה נשברתי ובכיתי בשקט למדריכות שלי.
הן השביעו אותי שאם זה קורה שוב אני מתקשרת אליהן, הן יבוא לקחת אותי חזרה לפנימיה.
ברור שזה קרה שוב ושוב ושוב ושוב, בעוצמות משתנות. וברור שלא התקשרתי.
כי מישהו היה צריך להיות שם לטפל בה.
לדאוג שתשתה מים מידי פעם בתוך השעות על גבי השעות שישנה עפופה נרקוטיקה.
ואני, אני שמסתכלת במראה ורואה את העיניים שלה מסתכלות אלי בחזרה, שלא מעיזה להרים את השיער בצורה מאוד ספציפית כדי לא להיראות היא יותר מידי. אני סונאת את התחושה הזו של הענן סביב הראש שלי. מפחדת שעמוק בפנים גם בי מבעבע ערס ורוע כמו שלה,
שיברח החוצה כשאני לא חדה מספיק, לא שולטת בעצמי מספיק.
אבל הכאבים שוב ושוב שוברים אותי ואני שוב ושוב בזהירות לוקחת.
שוב ושוב נלחמת בענן שעוטף אותי.
אני לא היא ולעולם לא אהפוך אליה.
כי אני לעולם אמשיך להילחם על החיים והשיקום שלי.
אמשיך לחיות לחוות ולא אתיאש.
אמשיך בכל הכוח לעשות רק טוב לאהובים עלי ולסובבים אותי.
אני מסרבת להיות היא וכמוהה, מסרבת לירוק את הכאבים והרעל שלי החוצה על אחרים. אני ארים את עצמי רק על ידי עשיה של טוב מסביבי. טוב בשביל לעשות טוב.
את הרעל שלי אני מסנטזת לצוף, למתוק ונעים שאני שופכת החוצה.
כי אני מסרבת להפוך אליה.
לפני 5 שנים. 25 בדצמבר 2018 בשעה 16:50
אמא שלי היא מלכת מלכות הדרמה, היא נולדה ביום הבסטיליה, אבל בחרה ללכת מאיתנו ביום חג המולד.
כן 25.12 זה היום שהיא שיחררה.
רגע אחרי שאחי הגיע מחול ונפרד ממנה. רגע אחרי שכולנו נפרדנו.
רצו להעביר אותה לטיפול נימרץ והיא כבר לא רצתה להילחם.
לטיפול נמרץ היא כבר לא הגיעה.
אז זו הייתה הקלה עצומה,היא סבלה כבר כל כך קשה, לא טיפלה בעצמה כמו שצריך שנים כבר.
והגוף החולה שלה ויתר.
זה 11 שנים שיש לי בקבוק קטן של תרופות מפעם מלא בה. באפר שלה.
הוא יושב אצלי על המדף במטבח, ליד פינת האוכל והיא מביטה בי ממנו ומהתמונה שלה כשאני שם, מבשלת מנקה חיה.
היא לעולם לא תכיר את האיש שעומד לצידי, לעולם לא תכיר את האיש שעומד לצד אחותי, שני הגברים שהכניסו אור ושמחת חיים לחיים של הבנות שלה.
בן הזוג של אחותי האיש המדהים הזה שלימד גם אותי מחדש מה הוא מושג משפחה. והיה האח הגדול הזה שאף פעם לא באמת היה לי.
ובן הזוג שלי, שלימד אותי לראות עולם דרך משקפיים קצת יותר צבעוניות.
לימד אותי שאני ראויה לאהבה והשקעה. ושמגיע לי שיהיה לי טוב.
ואמא שלי לעולם לא תכיר אותם.
היא לא תדע שאני נלחמת כל יום מחדש על החיים שלי ועל האיכות שלהם.
נלחמת לא להפוך אליה, נלחמת לחיות ולא רק להתקיים.
נלחמת לא לחזור על הטעויות שלה.
נלחמת להמשיך להיות המתנה שלה.
בויתור שלה על החיים היא לימדה אותי לא לוותר. להמשיך לחפש איך לחיות טוב יותר איך לשאוף ליותר.
איך לא להיות היא.
ועדין, כל יום היא איתי, כל פעם שאני מסתכלת בראי אני רואה אותה מביטה בי חזרה, לטוב ולרע אני הבת שלה.
אבל אני גם אישה בפני עצמי שנלחמת לא לתת לה להגדיר אותי.
אהבתי אותה באותן העוצמות ששנאתי אותה. היא בנתה אותי באותה המידה שהיא הרסה אותי.
לטוב ולרע היא אמא שלי.
ןהיא חסרה לי, כל יום קצת יותר.
לפני 5 שנים. 21 בדצמבר 2018 בשעה 15:39
מסובך לי כרגע להסביר ביותר מילים.
פשוט קורסת ואין לי כוח.
לפני 5 שנים. 16 בדצמבר 2018 בשעה 14:34
השבוע יש לי 3 פגישות "יעוץ" למקומות ללמוד בהם מכינה ללימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית.
כן, זה מה שהחלטתי ללמוד בסוף.
אומנות עם שם מתחכם. אבל אומנות, לעשות ממנה מקצוע.
נקווה לטוב.
לאורך השנים תניד ידעתי שאני אלך ללמוד, תמיד אהבתי ללמוד ותמיד משהו שם לי מקלות בגלגלים.
בתיכון רציתי להיות מטפלת בעזרת בעלי חיים ומורה לרכיבה טיפולית. אבל אז נפלתי מסוסה ושברתי את הגב.
זה שם סוף לחלום הזה, מודה, מאז ועד היום לא עליתי חזרה לסוס על הגב.
כמה שנים אחר כך מלאת מוטיבציה ורצון עם ירושה מאמא הלכתי נחושה ללמוד ביולוגיה ימית, אפילו התחלתי ללמוד, עשיתי מכינה, השקעתי למדתי, עברתי לחור בשביל להיות קרובה ללימודים.
הים המים השיעורים המרתקים ואופס רילאפס בכליות חודש אחרי תחילת הלימודים ואין סיכוי שאני ממשיכה. פיספסתי את כל הסמסטר הראשון, הקפיאו לי את הלימודים וחזרתי לנסיעות הלוך חזור לבית החולים, ניתוחים כאבים וצרות אחרות, אחרי שנה הבנתי שאת התואר הפיזי הזה אין סיכוי בעולם שאני משלימה.
המכללה המדהימה באה לקרתי, והחזירה לי כל שקל עד השקל האחרון למרות שלא הייתה חייבת.
אבל הבינו אותי, זה לא אשמתי.
כמה בכיתי כשהכסף ניכנס לי לבנק.
כמה לא רציתי את הכסף הזה חזרה.
פחדתי, פחדתי שזה הסוף לחלום התואר ולימודים אקדמאיים.
שכל כך רציתי, שכל כך ידעתי שאני מסוגלת ויכולה.
רציתי להיות הראשונה עם תואר במשפחה שלי, אולי היחידה...
רציתי אקדמיה ולממש את הפוטנציל הגלום בי, להגשים את חלום הפרופסורית.
והינה, שנים אחרי שנים אחרי כל זה, כשכבר סיימתי להתאבל על הפיספוס, עולה שוב האפשרות.
אולי לא להגיע לפרופסורה, אבל אולי, אולי להגיע לתואר ראשון.
למשהו שיתן סיכוי להכניס עוד טיפה כסף הביתה וקצת ביטחון עצמי לנפש.
וקצת תחושת היישג. ולחוות קצת אקדמיה.
אומנות תמיד הייתה חלק מהנפש שלי, יצירה, ביטוי, אומנות ואמנות.
והינה שוב סיכוי קטן לתת לזה הזדמנות.
וכל כך הרבה חששות, האם אני טובה מספיק?
האם אני חזקה מספיק?
האם אני לא זקנה מידי?
כבר אין את הצורך הזה, לעורר במישהו חיצוני גאווה בי. אמא איננה ואבא כבר לא באמת נספר.
והאחת שחשובה באמת, גאה בי עד מעל הראש, בכל צעד וצעד שאני עושה במלחמה על לחיות וזו התחושה הכי טובה בעולם, לראות בעינים שלה את הגאווה הזו, על שעזרה ליצור אותי ומי שאני.
וכן יש לה יותר יד במי ומה שאני כיום מלשני הוריי יחד.
עכשיו הזמן לעשות את עצמי גאה בעצמי.
לצעוד בחיים בשביל הטוב שהוא אני, בשביל הבפנים שלי, הנפש והאושר.
להמשיך לבנות את חיי יחד עם האיש המדהים שלי.
וכן להמשיך להגשים לעצמי חלומות קטנים.
מטרה אחרי מטרה.
אז נתחיל בתואר ראשון בזכות ביטוח לאומי.
ואחר כך, ניראה מה אחר כך.
לפני 5 שנים. 12 בדצמבר 2018 בשעה 10:58
כשהתחתי את התהליך המטורף הזה.
שכלל לתת לאדם אחר לחתוך בי, בבשר החי ולשנות את הביולוגיה של הגוף שלי.
הכי פחדתי שלא אוהב את מה שיצא בסוף.
כל כך אהבתי את הגוף שלי לפני, מבינים, אהבתי כל גרם וקילו והיו ועדין יש רבים מהם.
וכן עמוק בפנים אני עדין מנסה להבטיח לעצמי שאשאר אני, אשאר שמנה או שמנמונת.
ולא אהפוך לרזה רזה. זו לא המטרה בכלל.
ואת המטרה האמתית אני כבר מתחילה לראות.
הסוכר במדדים שלא האמנתי שאראה, לחץ הדם גם.
ואני כל כך יותר מלאה אנרגיות.
הינה אני מחפשת עבודה והינה אני עובדת על להתחיל ללמוד.
מתקדמת ומקדמת את עצמי כמה שרק אפשר.
גאה בכל מה שהשגתי וכל מה ששמה לעצמי עוד למטרה להשיג.
וכן בן השאר אוהבת את הגוף שלי, שהופך קצת מדלדל ורך יותר. הרבה פחות מוצק.
אפילו הציצי טיפה טיפה התקווץ. אני כבר לא הדוקה ומרוכזת.
וזה לא מפריע לי. העור המתנדנד על הידים הזרועות והבטן.
כי כל קילו שיורד נותן לי עוד טיפת כוח לעשות דברים חדשים.
וכן אני אוהבת את הגוף המשתנה שלי.
אוהבת את האנרגיות החדשות שממלות אותו, אוהבת את השמחת חיים שחוזרת לתוכו.
אוהבת את עצמי עדין.
ולאט לאט הפחדים גם הם נמוגים.
עם כל צעד שקל לי יותר לקחת.
מזכירה לעצמי, שאני תמיד אהיה אני, מלאה בנוכחות ואישיות. הבפנים למרות שחתכו ובחשו בו.
ישאר תמיד אותו בפנים.
ואת זה איש לא יוכל לקחת לי.
לפני 5 שנים. 5 בדצמבר 2018 בשעה 5:55
אחד הדברים היפים שלימד אותי הזוגי, זה שהוא רוצה אותי בכל מצב.
כן גם שכבר יש לי קוצים על הרגליים ובדיוק היום לא התרחצתי. וגם לא חפפתי את הראש כבר 4 ימים.
כן גם עם השיערות על הבטן ואלו על הגב.
גם כשאני בהכי לא מטופחת ומושלמת שלי.
אני לא הפטיש שלו, אני לא הפנטזיה הקטנה והמלוכלכת שלו.
אני האישה שהוא אוהב בכל רגע ומול כולם.
זאת שגידלה לה יער פרא בן הרגלייםמרק כי הוא אוהב. זאת שלמדה לאהוב את הגוף שלה דרך הידיים שלו.
שגילתה שלא חייבת להיות חלקה כמו ברבי מפלסטיק כדי שיגעו בה.
וכן, גיליתי שאני אוהבת אותו כך גם.
שגם אם הוא עוד לא הספיק להתרחץ היום אני עדין טעבה לקחת אותו עמוק לגרון. להסניף את הזעה שלו מרטיב אותי.
לקום כל בוקר ב6 וחצי בבוקר כדי לסרק את השיער המדהים והגולש שלו ולשזור אותו לצמה ארוכה.
לבשל לו, לפנק אותו, לטפל בו.
להעניק לו את כול כולי בכל החורים. ולגלות אפילו שאני פאקינג נהנת מזה!
לאהוב אותו זה הדבר הכי נפלא שקרא לי בחיים.
לפני 5 שנים. 3 בדצמבר 2018 בשעה 15:32
יש משהו שאף אחת או אחד לא יוכל לקחת לי וזה עצם העובדה שאני הראשונה שלו.
הבת זוג הראשונה והאישה הראשונה.
והאהבה הראשונה!
ויש בזה עבורי משהו מרגש ויקר.
כי אני מודה שתמיד הייתה לי חיבה לבתולים כמו גם לגברים צעירים ממני.
אבל אני סוטה פה מהעיקר.
אני מודה שיש בי עונג גדול לראות את אהובי עם נשים וגברים אחרים. לחוות איתו חוויות חדשות ומרגשות ולתת לו לחוות את עולם הסקס.
אני ניהלתי איתו לאחרונה שיחה על כך שאני רוצה שידע שהוא יכול לדבר איתי על כל פנטזיה וחשק מיני שעולה בו. שום דבר לא יגרע ממנו בעיני.
ויותר מכך אני רוצה שידע שאעשה כל שביכולתי להעניק לו תמיד את מלוא העונג והחוויות.
כרגע הפנטזיה שלי היא להביא נשים למיטתנו. להעניק לו חוויות עם נשים אחרות וביחד איתי. (אין לו רצון או עניין לחוות כרגע נשים אחרות בלעדי ואם היה רוצה הוא יודע שישלו את בירכתי)
אז אני שולחת את לחמי על פני המים.
אם אתן חדות קרן קסומות שחובבות זוגות לא אלרגיות לחתולים (בכל זאת יש לנו 4) רוצות לחוות איתנו (לאו דווקא חד פעמי) רוצות להכיר אותנו.
דברו איתי.
אינני נשלטת עלידי בן זוגי. ואינני נשלטת על ידי נשים. אך אני אוהבת לשלוט גם על נשים. ואשמח להעזר באישה נוספת כדי להכיר לזוגי קצת יותר את עולם השליטה שלי. ולמרות הניק המתקתק שלי אני חובבת גדולה של הענקת כאב.
הבלוג שלי פה פתוח בפניכן.
אני שורצת בצאט לא מעט.
אשמח להכיר.
ומי יודע אולי עוד אמצע את שרצתה נפשי בזכות הרצון לפנק את שאוהבת נפשי.
וכן אני מאמינה גדולה שבדסמ עושים מתוך טוב ואהבה ורגש.
וכדי לעשות טוב ולרגש את כל הלוקחים חלק.
לפני 5 שנים. 30 בנובמבר 2018 בשעה 23:25
אני רוצה להגשים לו את כל הפנטזיות שהוא עוד אפילו לא העיז לפנטז