אם אין אני לי, מי לי?

יום ראשון, השעה 12:00 אני מקבל הודעה.
" היי, אנחנו שוב צריכים אותך במילואים, תיהיה זמין בשבוע הקרוב "
דממה, אני יושב ובוהה בטלפון ורק מקווה לראות ששנייה אחרי זה ישלחו. " בסוף לא צריך " או נגיד " ההודעה נמחקה "
זה כל כך קשה להילחם ברגשות המוערבים. אני מפספס כל כך הרבה בחיים האלה בגלל המילואים..
גם בלימודים פיספסתי מלא חומר של הסמסטר, ועד שאני סוף סוף מצליח איכשהו לעלות על הגל, זה שוב קורה לי, ואני שוב הולך למילואים.
הגאווה ענקית, כל פעם שאני שם על עצמי את המדים, אני מזדקף, החיוך יישר עולה לי על הפנים ואני הראשון שרץ קדימה.
אבל המילואים עכשיו שהם תחת הגדרה מלחמה, זה לא אותו הדבר. אני בתור חובש קרבי ראיתי לא מעט, הצלתי הרבה, נהרגו בידיים שלי לא מעט, כבר הפסקתי לספור את כמות ההלוויות שהייתי בהם.
אבל אלה החיים, ואני עושה את זה באמת מכל הלב. ולא מתחרט על שום רגע.
מה שבאמת קשה לי אבל, זה להמשיך להיות כזה חזק ואמיץ. הרגשות המוערבות האלה שבחוץ אני כזה אמיץ, ובבית בא לי ליפול לרגליים של השולטת, להבין שכרגע גם הגוף וגם הנפש שייכים לה, והיא זאת שמחליטה מה יהיה ואיך יהיה. אחת שפשוט תחבק ותלטף את הראש שלי ואני אדע שאני לא לבד..

אבל לצערי עדיין אין כזאת.. ואני עדיין שקוע עמוק בתוך המחשבות שלי..