לא מספיק?

אני יודע.

אני יודע שאת נוגעת בעצמך.

אני יודע שאת נוגעת בעצמך, כאשר את קוראת את הפוסטים שלי.

אני יודע שאת נוגעת בעצמך, כאשר את קוראת את הפוסטים שלי, וחושבת...

את עושה את זה.

את עושה את זה, בחושך.

את עושה את זה, בחושך, כי את יודע מה עשית.

את יודעת.

את יודעת שאת לא בסדר.

את יודעת שאת לא בסדר, אבל החרמנות הורגת אותך.

את יודעת שאת לא בסדר, אבל החרמנות הורגת אותך, והכוס שלך פועם, והתחתון שלך נרטב.

את יודעת שאת לא בסדר, אבל החרמנות הורגת אותך, והכוס שלך פועם, והתחתון שלך נרטב, כשאת קוראת, חושבת, ומדמיינת אותי.

אני גם יכול להגיד מה את עושה. ואיך את עושה את זה.

אבל כל מה שאכתוב כנראה יהיה קרוב למציאות ורק יחרמן אותך יותר ותצטרכי להחליף את התחתון.

הרגשה של "פאק, יש לו כאן מצלמה." בחדר שלך.

אני רואה, אני מרגיש אותך. אני יודע מה את עושה. אני מכיר אותך.

אני יודע שהאצבעות שלך מטיילות על הגוף שלך.

אני יודע שהאצבעות שלך מטיילות על הגוף שלך, ועוברות על החולצה ללא החזייה, מרגישה את הפטמות שלך מזדקרות.

מהשדיים שלך... הפטמות הזקורות... האצבעות והיד שלך עוברת לבטן החשופה, לכוס הפועם. עוברות רעידות בגופך, וכאילו המחשבות יורדות איבר איבר שגורם לך לרטט.

אני יודע שהאצבעות נכנסות... מתחת לגומי של התחתון... בעדינות... מרגישות את העור...

מתקרבות לשפתיים של הכוס שלך.

שאת נושכת את השפתיים... מדמיינת אותי צמוד אלייך.

שהאצבעות על השפתיים הרכות שלך, את מתחילה להרגיש את הרטיבות.

חושבת לעצמך "המילים שלו" בעיניים עצומות חזק.

את קוראת... וקוראת... ומדמיינת את הלחישות באוזנייך.

"תמשיך" את לוחשת.

"עוד, תמשיך עוד" את אומרת.

כשאת עם היד השנייה ממשיכה לגלול את העמוד של הכלוב מהטלפון. לקרוא את המילים שלי. שלפני רגע, המילים שלי היו באוזנייך.

אפשר כבר לשמוע את הרטיבות שלך.

אפשר כבר לשמוע את הרטיבות שלך, ושהאצבעות שלך כבר לא מספיקות על שפתי הכוס, ואת מכניס אצבע, ועוד אחת לתוכך.

"עוד קצת, תמשיך" את כבר לא לוחשת.

את מגיעה לסוף העמוד.

עוצמת חזק את העיניים. מדמיינת. נרטבת. דוחפת את האצבעות.

"למה. מה הבעיה בעוד." מתוסכלת.

ממשיכה לדמיין, מנסה לשמוע אותי כשאת רוצה להגיע לגמירה שלך.

את מורידה את הטלפון לצד גופך העירום חלקי. מפנטזת שאני מחזיק את יד שמאל שלך, כשיד ימין שלך מתעסקת בתוך עצמך, הרעש של הנוזלים שלך לא משאירים מקום לספק מה את עושה ולאן את מכוונת את זה. מדמיינת שהראש שלי צמוד לך לאוזן, מנשק, מלקק, לוחש לך. מעודד אותך.

את לא יודעת מה לעשות.

להישאר ככה? לחזור לתחילת העמוד ולקרוא שוב? פעם, פעמיים, שלוש עד שתגיעי לרתיחה מלאה. אולי איזה פורנו זמין? עדיף איזה סקסטינג נחמד?

תהיי ילדה טובה, ותגללי למעלה, תתחילי מחדש.

אני יודע שאת יכולה, ורוצה.

עוד קריאה אחת, ואת כבר תגמרי.

אני? אני. 

הוא? שולט...?

הוא. מתחיל את השיחה. 

*הפרטים שמורים במערכת. 

הוא: היי

אני: שלום

הוא: מה עושה

אני: לא משהו מיוחד. ואתה?

הוא: בא לי לגמור

אני: מצוין. "שולט". בהצלחה.

הוא: זה לא שולט אמיתי?

אני: אתה כותב שאתה שולט. אבל לא שולט על עצמך. פונה אל אדם זר. שאתה לא יודע אם הוא סטרייט או בי או גיי, ואומר "בא לי לגמור". מה אתה חושב שזה אומר?

אם היית קורא אפילו חלק מהפרופיל שלי, היית מבין שאני שולט. 

מה שני שולטים שאחד מהם: "רוצה לגמור". יכולים לעשות? 

הוא: מה זב אומר?

אני: תנסה לגמור ואז לחזור לקרוא את מה שכתבתי.

מידי פעם. 

אני מוצא רוק-מטאל ששווה את זה. 

היא זונה.

היא זונת צומי.

היא בובה.

אני מלביש אותה. כמו שאני רוצה. כמו שאני רואה לנכון.

היא עושה זאת.

כמעט בלי שאלות. ילדונת טיפשונת.

אני רואה אותה. אני מביט בה.

עושה כרצוני.

בבית. בבסיס. אצל ההורים. בשירותים. במקלחת. בסלון. ליד חברות. ליד אנשים. במיטה.

באירועים, בעבודה, בזמן חופשי.

נשכבת. נעמדת. מצלמת. מתפשטת. לובשת. משנה תנוחה. משנה תמונה.

מראה לי את התהליך שלה.

כלבה מחונכת שאת.

עושה לי סרטון. לא ביקשתי, טיפשה. מגדילה ראש, ילדה טובה...

מראה לי איך היא מצליחה לעשות את המוטל עליה.

איך היא עושה תמונה, ועוד תמונה, ועוד תמונה, ועוד סרטון.

זונת צומי טובה שאת.

אני רואה שאת נהנית, נרטבת, שאת אוהבת, שזה מחרמן אותך.

שאני רואה. שאת עושה.

במיוחד שזה לא נוח לך. לא מתאים. לא כדאי.

בוקר. צהרים. ערב. לילה.

את רוצה להראות את עצמך.

היא רוצה להראות את עצמה לי.

בשבילי.

לכבודי.

היא רוצה.

הרצון שלה. 

העניין שלה.

זה ממנה.

זה שלה.

כל הרטיבות. כל החרמנות. כל האנחות. כל התחתון הספוג. כל העירום. 

לי.

הסדר לא קשור לרמת העצבים, אכזבה ואי הבנה שלי.

1.בחורות שמעלות תמונה כשהן שרופות אחרי ים, ואומרת "אופס" וצוחקת.

בואי נהיה כנים. בחרת ללכת לים. בחרת לא לשים קרם הגנה או להסתפק במריחה קטנה ואחת. בחרת להישאר בשמש. אין כאן שום אופס.

היותר גרועות, שמני שיזוף/גזר. זה לא מגן אלא בדיוק ההפך. את נראית כמו צ'יפס שרוף, והבריאות שלך מדרדרת.

2.גברים שהזקן שלהם מסודר מידי. 

 זה נראה לא טבעי. ואני מדמיין אותך הולך לספר ועושה את זה עם מכשיר עבודה של בניין, פלס לייזר. 

3.בחורות שמעלות תמונה עם ג'ינס וכפתור פתוח.

אני לא חושב שהבנת את הקונספט של מכנס. 

4.נשים שמציירות נמשים בפנים. 

זה כמו שאני אצייר שפם/זקן. 

5. א.נשים ששמים בביו באינסטגרם שמות של מוסדות או אנשים מפורסמים.

כן מתוקה, אני בטוח שקנדריק, רביד פלוטניק ואת יושבים לחומוס בשישי.

כן גבר, אני בטוח שבית"ר ו/או ברצלונה משלמים לך על הפרסום הזה.

6.בחורות שרוב התמונות שהן מעלות לאינסטגרם/טינדר, אלו תמונות עם הטלפון על הפרצוף.

(כאשר אין סיבה להסתיר את הזהות)

כן, אני רואה את זה כחוסר בטחון. אני לא מדבר ו/או יוצא עם מכשיר סלולרי. 

7.א.נשים שעושים טיקטוק/רילס/סרטון עם שיר, ובקושי מזיזים את השפתיים.

כן אני רואה שאת/ה לא יודע את השיר ורק רצית להראות לנו את עצמך.

8.מנטורים, מנחים ומנחות, משפיענים, "מטפלים ב...", מלווים/מלות עסקיים, רגשיים, התפתחותיים, ספורטיביים... מלווה רוחנית, יוצרי מרחב ריפוי למיניהן. אנשים שפותחים עמוד אינסטגרם או פייסבוק אחרי דקה שהם "פיתחו" שיטה ל: טיפול, העצמה, קנייה ומכירה, מיניות, כושר. אנשים שעשו שני קורסים בנושא מסוים וחושבים שהם יכולים ללמד ולעשות קופה על אחרים. מייסדי מועדונים, חברות, יזמים.

לא. לא. לא. לא. 

זה שעשית קורס יוגה או מדיטציה בהודו לא אומר שאתה יכול ליצור מרחב ריפוי לאנשים שסובלים.

זה שהתגברת לבד על חרדה או דיכאון, לא אומר שאתה המושיע ויכול לפתח שיטה ולעזור לכולם כי כל שאר המטפלים והרופאים לא מבינים. 

*מעבר לטיפול עצמו, למטפלים שלמדו שנים ורופאים יש ידע רחב, והם גם יודעים להשתמש באנשי מקצוע אחרים. הם יודעים את הגבולות שלהם ויש להם אתיקה וחוקים. לא להתבלבל בין ילד בן 25 או בחורה שמדברת יפה מול מיקרופון בסטודיו מושכר וריק. 

9.שׁוּפוּנִי/אַבּוּ עָלִי/בריונות/רעש וצלצולים/שוויצרים/ אנשים שלא אכפת להם מאחרים בשום צורה.

אם זה בבגדים, ברכבים, רעשים של אופנועים/רכבים. בשפה שהם משתמשים-הקטנה/התנשאות, התנהגות.

ה-BWM הנמוכה שלך, לא מלהיבה, אני מכיר את הכבישים בישראל. אתה שורט אותה. 

התיק פראדה שלך או מזויף או שלא קנית אוכל לשבועיים הקרובים. 

*אם את/ה כן מסוגלים לקנות את הדברים ולא להיכנס למינוס או לקחת הלוואה או לשכור את הדברים, ועדיין מתנהגים ככה. אז זה עצוב.

להתנהג בצורה מסוימת רק כי יש לך משהו, לא הופך אותך ליותר גדול, להפך, זה מקטין אותך. 

בפינתנו הבאה?

1. אנשים שלא נכנסים להודעות בוואצפ/אינסטגרם (אוספי הצאטים [14+ הודעות]).

2.מכוני שיזוף ומיטות שיזוף.

3.א.נשים שלא אכפת להם מהגוף שלהם (פיזי, נפשי).

4.פילטרים מוגזים. 

5.נשים שמעלות תמונה עם החוטיני משוך מעל האגן, והמכנס קצת למטה. לפלטפורמות כמו אינסטגרם.

כמה ש-מבוכה, היא כלי.

כמה מביך זה שמישהו אחר יודע מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את רוצה באמת. 

כמה מביך כאשר אומרים לך לעשות משהו, שבתוכך את נרטבת, אבל לא אומרת את זה בקול רם. 

כמה מביך שמישהו שולט עלייך. יודע אותך. מכיר. 

גורם לך לעשות דברים.

שאת רוצה. אבל לא אומרת. 

שאת חרמנית, אבל לא בזמן הנכון. 

אי הנוחות גורמת לך לנוע עם הרגליים. הירכיים. בחוסר רצון. שהופך לחרמנות נוזלת.

יודעת שאת כבר לא מקשיבה לאחרים. רק למילים ולהודעות שיוצאות מפי. 

מסתובבת בין האנשים, כשאת מרגישה את פעימות הכוס שלך. 

את הראש שמסתובב מהדרישה שלי, ומהרצון שלך לעשות את זה. בצורה. הטובה. ביותר.

כמה שיותר מחרמן, כמה שיותר רטוב, כמה שיותר פועם ומציק. 

"זה מביך אותי, אני בכלל לא אוהבת את זה, בכלל לא רוצה את זה" אבל בתוכך הסערה כבר גועשת. מציפה אותך. 

שאת צריכה לעשות את המשימות, לפעמים וניליות ופשוטות, ליד אנשים, מול אנשים, חברים. בסתר. בגלוי. 

הלחיים האדומות, הכוס הרטוב, הראש המסוחרר. 

הבלבול שבך. "לעשות את זה? כאן? מה? למה? עכשיו?"

ואחרי כמה דקות, כמו גלים שהתנפצו על החוף ומשאירים סימנים. 

"אני. כל. כך. חרמנית." 

"יופי, תסגרי בינתיים את הרגליים שהתחתון לא יוצף."

כמה מבוכה היא כלי עוצמתי. מחרמן. מרטיב.

מַפְעִים, את הראש, הלב, הבטן, את הכוס.

את האמת, זה מצחיק. 

מהצד, לראות אותי יושב על המחשב ומתקתק, זו שגרה כבר.

אחרי שנים של לימודים ועבודה, שתמיד מערבת את המחשב, זה מה שרואים ושומעים.

האמת?

שמעבר ללימודים ולעבודה שלי. (שאני מנסה להשקיע כמה שיותר למרות הדחיינות).

אני כאן. אני בפטלייף. 

יושב וכותב. 

מעלה תמונות. סשנים. פנטזיות. חוויות.

חושב, רוקם, כותב, את הטקסטים ומה שעברתי. 

בשבילי.

ואחר כך,

בשבילכם/ן.

יושב וכותב. 

עירום.

סקס. 

מכות. 

נוזלים.

אדג'ינג.

הִתְגַּפְּפוּת.

השפלות.

כוח.

החפצות.

שליטה.

ועוד ועוד...

אז עוברים לידי ורואים אותי. 

ואני שומע לחישות:

"לא להפריע לו".

"הוא לומד".

"הוא עסוק".

להכין ארוחות, קינוחים.

ששמרתי באינסטגרם. 

ועד שהדברים מוכנים. 

לעשות אותך. לזיין אותך, לסשן אותך, לצלם אותך.

כמו הפוסטים ששמרתי בפטלייף.

מגוון שאני.  

דיברנו כמה ימים לפני, שמעתי את הקול שלו, את הרצון להיות מושפל וכאוב, שזה מחרמן אותו.

להרגיש על הרצפה ולהיות על הרצפה. אין לו בעיה איך כמה ולמה. 

תכננתי שאגיע אליו, לזמן קצר. ממש על הדרך של היום שלי. במילא אני צריך לצאת מהבית, והסדיזם שבי מדגדג לי. 

הרעיון שזה יהיה קצר וקולע, "על הדרך", כאילו לא חשבתי עליו בכלל, פשוט קרה מקרה ואני אצלו לכמה דקות, חירמן אותו. 

אמרתי לו לפני: "כשאכנס, תהיה ללא מכנס, עם חולצה ותשאיר שטר על השולחן במטבח."

זה לא עניין הכסף, לכאורה. מה אפשר לעשות עם שטר היום בישראל...

זה העניין של השליטה.

לדעת שעכשיו חסר לו משהו, שלא יגיע אליו חזרה. זו לא החלמה מאימפקט שנעלמת. 

לדעת שהוא נתן לי משהו, ואני משתמש בו, אשתמש בו, במהלך היום, השבוע. הוא לא יודע.

לדעת שאני ממשיך לעשות אתו (הבן-אדם) משהו, גם אחרי שאני יוצא מהדירה. 

משהו שהוא עבד בשבילו, לא משנה אם הוא עובד קשה או לא, נלקח ממנו, ולא יחזור.

חניתי ושלחתי לו הודעה.

עליתי כמה מדרגות והדלת מולי. 

חיכיתי כ-דקה.

אני יודע שהוא ראה את ההודעה, ואני יודע שהוא שמע את הצעדים שלי לכיוון הדירה. 

הדופק שלו עולה, המחשבות רצות, הזין מתקשה. 

נכנסתי.

הוא היה על הרצפה, עם הפרצוף לכיוון הדלת.

הוא הסתכל עליי מהרצפה, וראיתי על פניו חיוך קטן, סוג של אנחת רווחה, אני פה. 

התקרבתי אליו, התכופפתי קצת, והסתכלתי על הפנים שלו.

סטרתי קלות כמה פעמים על הלחי שלו בצורת "כלב טוב שאתה". אני יודע כמה הוא חרמן ליחס ולמחמאות. כשהוא מחונך וטוב, מגיע.

"תסתובב" אמרתי, וראיתי אותו זז עם הברכיים בשביל לסובב את עצמו.

התחת שלו מולי, הבוקסר משוך כמו חוטיני, ואני יושב על הספה. 

מסתכל עליו. מחכה. 

כמה דקות הסתכלתי עליו, הוא סובל מהציפייה אבל לא זז.

העיניים שלי בוחנות את הגוף שלנו, את הסביבה, הדירה שלו.

אני מוריד את החגורה מהמכנס ושם אותה על הספה לידי. 

אני סוטר לו על לחי ימין קלות, והוא קופץ. 

הוא לא היה מוכן, אבל עכשיו הוא יודע. 

הרמתי את שתי הידיים שלי והנחתתי עליו באותו הזמן, על שני הפלחים שלו, בעוצמה יותר חזקה. 

הוא כמעט לא זז. הוא יכול לספוג הרבה, והוא רוצה הרבה.

חיממתי את התחת שלו עם עוד כמה מכות. הוא כבר התחיל להוציא אנחות והגוף שנזרק מעט קדימה אחרי כל מכה.

התחת נהיה קצת אדום, מסמן לי שהוא מוכן לעוד. 

זזתי אחורנית כדי לקחת את החגורה וראיתי אותו זז אחורנית עם התחת, להתקרב, לקבל, להתחיל. 

נתתי לו הלקאה אחת עם החגורה ואמרתי "זוז קדימה, ידיים על הרצפה, מתוחות." 

וכך עשה. הזדחל קדימה.

המשכתי חמש דקות לסטור לו עם החגורה והסימנים התחילו להיווצר. 

האנחות שלו, הזיעה, האדום והסימנים, השיער הסמור. אפילו הזין שלו שהתקשה מעט נראה בתוך הבוקסר המתוח. 

משהו נבנה.

החרמנות, הסימנים, האודם על גופו.

אני קם, שם את החגורה, כשהוא עוד על הרצפה, כמו חילזון. טוסיק למעלה וידיים מושטות קדימה.

אני מחזיר את החגורה למותן שלי, וממשיך להסתכל עליו. 

את הנעל אני מניח באזור הגב בצד ימין, מניח את הרגל ודוחף אותו קלות. בודק אותו. את התזוזה שלו.

הוא לא נופל.

אני הולך לכיוון המטבח.

"אל תגמור היום." אני אומר לו בזמן שאני מכניס את השטר לכיס ומתקרב לדלת. 

יצאתי והוא נשאר עם המחשבות המטונפות שלו. 

בדיוק כמו שצריך להיות.

ההתממשות שלו, ההגשמה. 

מושפל, חרמן ומוכה.

כלבלב.

נכנסתי לרכב ונסעתי, 

הגעתי למחוז חפצי וכבר הייתה הודעה.

"תודה🐶".

"היית היום לא טובה." אני כותב לך בסוף היום.

את מיתממת "מה, מתי" כותבת לי חזרה, מהר מידי.

את רואה שאני כותב, ואת עוד מצליחה לדחוף כמה מילים לפני הפסקה שלי

"אולי לא אתקלח, תעניש אותי עכשיו ואלך לישון. אני גם עייפה... היה לי יום ארוך."

"היית צריכה לשתות? שלחת לי דברים כמו שקבענו? ניסית להתמקח על עונשים מאתמול?

אם זה לא נכון, ואני טועה, אז בבקשה, תכתבי מה שאת חושבת לנכון. אבל. אם זה נכון, תכתבי כן, תכנסי להתקלח ותחכי עירומה אחרי בחדר שלך."

דקה עברה. ראית. שתי דקות.

"כן" כתבת.

עשר דקות עברו, עד שכתבת עוד הודעה שאת כבר אחרי המקלחת.

*תמונה*

את עומדת בחדר, עירומה ורטובה בכתפיים, מחכה.

"תיקחי את המקל שלנו, עופי חזרה לחדר מקלחת. תראי לי ותחכי."

המקל שלנו זה חלק מצעצוע עץ, שעיטרנו בצבעים וצורות שאת אוהבת.

"למקלחת? עכשיו יצאתי, החדר קטן והוא רטוב מהמקלחת" את רושמת.

"אוקיי, ו?" אני עונה לך חזרה. כול מה שתגידי, לא יעזור לך כרגע.

את לא עונה. כעבור דקותיים שוב הודעה.

*תמונה*

"יופי. עכשיו תרדי לדוגי, תראי לי, ותמשיכי לחכות."

"במקלחת? אני יכולה להחליק, וגם העץ והטלפון יירטבו..."

"מדוגי? לאן את תחליקי?

אם את רוצה שהצעצוע והטלפון לא יירטבו, תשמרי עליהם כמו שצריך. תניחי את הטלפון בצורה טובה.

את יכולה גם להחזיק את הצעצוע בפה, עם השיניים. ככה הוא לא יירטב, מהמים של המקלחת לפחות.

את הרי כול כך נהנית ביום האחרון להשתמש בפה שלך, אז בבקשה, הנה את משתמש בו."

"כן מ." כתבת ושלחת את עצמך בדוגי על הרצפה הרטובה במקלחת הקטנה שלך, ועם העץ בפה שלך.

השדיים שלך לכיוון הרצפה, והתחת הלבן שלך מבצבץ מאחורה.

עם המקל עץ התחלת להכות באזורים שונים בגוף שלך לפני שבשלב מסוים התמקדנו בירך הפנימית.

נשלחה תמונה. סרטון, הקלטה.

לשמוע את העץ מכה את הגוף שלך. את האנחה והקפיצה בקול שלך כשהוא פוגש בבשרך. לראות, לשמוע ולהרגיש אותך.

הברכיים שלך כבר אדומות וברך אחת עם שקע.

את נחה בין עונש לעונש, בין תנוחה לתנוחה, בין צילום לצילום.

את ממשיכה "מה עם הטלפון? אם הוא ייפול לי? הכול רטוב, אין פה מקום לא רטוב"  שואלת או אומרת, לא שזה משנה.

"אם לא כיבדת את הכללים שלנו, וחשבת שאת יכולה להתמקח על דברים, או להתחצף, גם אני לא אכבד את הדברים שלך, טלפון, צעצוע או את גופך."

*תמונה*

"אני יכולה כבר לא להיות על 4? כואב לי, אני מחליקה"

"אני לא ברור? משהו שאני אומר משתמע לשני פנים?

תצליפי על הירך הפנימית שלך שבע פעמים, ותראי לי." אמרתי, דרשתי וקיבלת על עצמך.

*סרטון שאת מצליפה על הירך הפנימית שלך*

כבר יש סימן, ואנחנו מאדימים ומעמיקים אותו.

אני ממשיך ואומר

"אחרי כול ההתווכחות גם עכשיו את ממשיכה. אחרי כול השיח שלנו וההסברים."

עוד הקלטה שלך סופרת אחרי כל הלקאה על הירך. אני שומע ואת סופרת. 

"את מדברת הרבה למישהי שגמורה מעייפות" אני חצי צוחק חצי רציני. יודע שהחרמנות שלך עוררה אותך, במילא לא תלכי לישון.

"אני לא מאמינה שאני על 4 במקלחת, בקושי מצליחה להישאר בדוגי כשהידיים והברכיים בורחת בגלל הרטיבות של המקלחת. משפיל בטירוף.

אפילו בחדר כמו שצריך אני לא יכולה להיענש כמו שצריך." את שולחת הקלטה.

אני שומע אותך מתאמצת לשמור על שיווי משקל ולהישאר בתנוחה, כשמידי פעם אני דורש תמונה, כדי לראות שהכול מתנהל כמו שצריך.

"נכון. אחרי כול מה שעשית. זה מה שמגיע לך. להיות כלבה על רצפה רטובה, ולהיענש על הדברים שאת עשית ובחרת. אני רואה שיש לך זמן פנוי לעשות הקלטות שוברות לב, אני עוד אתחיל להזיל דמעה. טיפשה שאת."

"בבקשה כואב לי

ואני מחליקה מהמים"

"תתהפכי על הגב, במקלחת, אם ויש איזו מחשבה אחרת, תראי לי את כולך. השדיים שזזים, הבטן שלך, הכוס הנפוח והרטוב שלך, הירך הפנימית שמסומנת ואדומה. והברכיים האדומות עם השקעים."

*תמונה*

כמו מקק.

אני רואה את הטשטוש של התמונה בשדיים והבטן שזזת וניסית לעשות את התמונה הזו.

הברכיים עם שקעים, הירך הפנימית שלך מסומנת בעיקר באזור אחד, ניסית לעשות את ההצלפה לאותו המקום, לא כול כך הצליח לך, אבל את בהחלטת מסומנת, אדומה, ועם נפיחות דקה באזור שהצלחת להצליף עם הצעצוע שלנו שוב ושוב...

התקשרתי אלייך. נבהלת.

את עונה לי ב-'הלו' חלש ומבולבל.

"עופי למיטה שלך, תתארגני לשינה. את יכולה לגעת בעצמך, כשאת מרגישה שאת עומדת לגמור. תתקשרי אליי. את לא גומרת עד שאת לא מקבלת אישור מילולי ממני." אני אומר בקול נמוך ואני שומע את הנשימות שלך עמוקות מכול מה שהיה, וממשיכות ככל שאני מדבר אלייך.

"תכתבי לי שהכול מובן, ותתחילי" ניתקתי בסוף המשפט.

אני מניח שהיית המומה וחרמנית עוד דקה על הרצפה. הרצפה הרטובה מהמים שהתקלחת.

לא יודעת מה לעשות בכמה שניות אחרי הניתוק.

מסתכלת על התקרה, מרגישה את הכוס שלך פועם, נוזל.

את הירך הפנימית בוערת, והברכיים כואבות.

"מובן מ." כתבת אחרי דקה וחצי.