לא מספיק?

אתן יכולות לקרוא, או/ו אתם יכולים לחכות. ולראות.

#שיציץ

"מה אתה רוצה? למה אתה עושה את זה?

למה ככה? מה אתה עוד רוצה? למה אתה עוד כאן?

מה אתה רוצה ממני? מה אני יכולה לתת לך? איך אתה נשאר...?

למה אתה לא עוזב כמו כלום.

איך לא נמאס לך..."

את הכול את לוחשת לעצמך... עם העיניים מביטה אליי... עם קולך מחפשת אותי... 

עייפה מעצמך ומאחרים, בוכה ומאוכזבת מהכול... 

אני רוצה שתשתי מים. שתאכלי כמו שצריך. שלא תהיי קצרה בכסף. 

שתבלי עם החברות שלך. שתצאי ותראי גברים. שיחזרו אחרייך. שילטפו אותך וינשקו אותך. אבל לא כמוני. 

שכל זין שייכנס אלייך, לכל חור, יגרום לך לחשוב עליי, ולהיות רטובה בגללי, בזמן שהוא מעלייך. 

החיים שלך יהיו במסלול שאת רוצה, גם אם יש התלבטויות. גם אם זה לא היכן שאת רוצה כרגע.

אני רוצה שתהיי מאוזנת. פיזית. רגשית. נפשית. קוגניטיבית,

ואם צריך, אני אאזן אותך לשם. 

אני רוצה שהכול יהיה בסדר אצלך. 

שתוכלי לעשות בחירה מודעת להגיע הנה. 

להיות תחתיי. 

עירומה. 

רגשית ופיזית. 

שתבחרי את זה כי את רוצה. ומרגישה חייבת. 

כי בא לך. 

כי זה מרגיש נכון. 

כי הבנת דברים.

ויש לך אופציה לבחור בחייך.

שהחיים שלך מסודרים, ושאת בוחרת להיות בבאלגן. איתי. יחד.  

כי איתי את תהיי עירומה, כאובה, מלוכלכלת, מטונפת. 

מתוך בחירה. ולא בגלל שהחיים הביאו אותך לזה. 

כי רואים את האדום והשחור הכי טוב על צבע לבן חלק.

אני רוצה אותך מודעת. בעלת בחירה.

כי להגיע לכאן ללא בחירה, זה קל.

אבל אם יש לך בחירה ואת נותנת לי אותה, זה יותר משתלם.

בנסיעה חזרה, שיחקתי בה עוד.

דרשתי ממנה לנהוג הלוך חזור ולאסוף אותי. בכל זאת, זה היה יום חיפושים בשבילה. 

היא לא האמינה ולא חשבה שזה מה שנעשה, וכך זה יצר את הרטיבות הגועשת.

צעצוע קטן. 

אז בדרך חזרה החלטתי להפשיט אותה עוד קצת... 

אחרי כמה אמירות ריקות של "רגע יש פה רוכב אופניים, רגע רכבים עוקפים, רגע יכולים לראות" שהתבטלו ברגע, יצאה לי תמונה קסומה. 

בזמן שהיא נוהגת, לכבודי ובשבילי, עם השדיים מחוץ לחזייה והחולצה.

במקרה גם יצאה תמונה אומנותית, אין בעד מה, לייקים ותגובות מרימות אליי ועליי. זורקים כסף? לא מטבעות, שטרות. 

רוצים גם? התקשרו ל: 

את עם פרצוף של למצוץ את הזין שלי ולהירגע כשהוא בתוך הפה שלך, בזמן שאני משחק מיינקראפט, כשאת עם עין וחצי על הזין מוצצת ומלקקת בתאווה וחצי עין על מה שאני עושה במחשב. 

ולך...

לך יש פרצוף של להסתכל עלינו בזמן הזה... ולהתלהב שמצאתי זאב. לקפוץ על הברכיים שלך כשהשדיים הגדולים שלך נעים לכל עבר. ועם העיניים שלך לבקש לקרוא לזאב בשמך.

כל זה בזמן שאתן מאוננות כאשר הOCD שלכן מסתדר, בבנייה לא איכותית אבל לפחות מאוזנת. 

אני רואה כאן באופן חלקי, את הבדסמ הישראלי.

מרגיש לי שחור. חסר מעצורים. (קורה. גם אצלי הראש שלה נדפק בקיר בזמן שאני מזיין אותה, וזה לא מעניין. הכוס שלה דימם מרוב האצבעות שהכנסתי. גם הציפורניים שלי היו עם עור ובשר מהגב שלה.)

שזה בסדר, זה טוב.

אבל לפעמים לא רואה מעבר כאן. בגלל מעטה האנונימיות ואידיאולוגיות דפוקות של מיניות ו/או בדסמ. 

משפטים ו-וייבים שמגיעים משולטים גם משולטות, ואת האמת גם מנשלטות:

אם אתה לא שולט בכל התחומים אתה לא שולט.

אני רוצה/צריכה את זה בכל הכוח, ללא מעצורים, לא רוצה את המשחקים וכו וכו.

אי אפשר ללמד בדס"מ, יודעים ומרגישים את זה מהרגע הראשון. בגיל צעיר. תמיד. נולדים עם זה. 

אני אעשה מה שאני צריך/ה ורוצה, ואת/ה תקומ/י לבדך.

רק אם הוא גבוה/חזק/מבוגר ממני הוא באמת יכול לשלוט עליי.

אם את/ה מתחלף, זה לא יעבוד, אתם משקרים לעצמכם/ן. 

אין לי גבולות. 

אתה צריך להיות שולט במיטה וגם מחוצה לה. 

דרישה לעבודה/הכנסה מסוימת (שלרגע לא יהיה שכיר בטעות), כי מישהו צריך לפנק נשלטת בכל טוב.

או שאי אפשר להיות שולט וגם שיהיה לך בוס בעבודה.

כל בנות ובני 30/35/40 שלא נראות כמו הגיל שלהן. שמבטיחות ונשבעות שזה נכון, אבל אין ולו סימן או תמונה אחת להוכחה הכה קלה הזו. 

אני לא מדבר על פוסט בבלוג שמדבר לרגע על הצורך/חובה/פנטזיה שמרגישים ברגעים מסוימים.

אני מדבר על אידיאולוגיה, תפיסה של בדסמ.

יש שחור ולבן. אין אפור, אין אמצע. אין גם וגם. אין מכלול של דברים. 

יש שולט/ת, שהוא ייקרע אותך, ישים אותך על הרצפה, הוא יעשה את העבודה והוא ילך.

יש נשלטות שצריכות ומגיעה להן הכול, והן חייבות לקבל הכול על מגש של כסף (יחס, כסף, הסעות, שולט שהוא מספק) אבל גם להיות על הרצפה ושהשולט יהיה מספיק חזק כדי לא לתת. אבל כן לתת.

השולט צריך לספק הכול וגם להיות מכיל ואוהב לכל הטנטרומים שמגיעים.  "הוא אוהב אותי ונשאר איתי למרות שאנחנו רבים שלוש פעמים בשבוע"

מישהו עצר פעם וחשב האם מה שאנחנו רוצים זה בעצם מה שמגיע לנו?

האם אני נותן פיזית ונפשית לנשלטת את מה שהיא נותנת לי? כבני אדם נמצא את אלו שדומים לנו. האם את מאפשרת ונותנת כמו שאת מבקשת? (וזה לאו דווקא על לתת ולקבל שווה בשווה. אלא בתוך ההיררכיה.)

האם את. ברמה של מה שאת מבקשת ורוצה? 

.נאה דורש נאה מקיים.

לעומת בדסמ שאני מרגיש ורואה בחו"ל

שרואים את ההכנות, את האחרי. 

רואים את האיפור המרוח, והחור תחת בחוץ, הדם, והבכי, והקיא, והניסיון בריחה.

ורואים גם את הדאגה, את הצחוק, ההתרגשות, את ההכלה.

כאלו שמראים BTS או פאשלות. דברים שלא תוכננו בסשן, בסרטון וכו...

האנושיות. 

רואים את ההכנות, ההשקעה ,החשיבה. רואים את זה שהשולט עושה מסאז ברגליים לנשלטת (אוי א-ברוך... שולט שמראה רגש חוץ משליטה אכזרית??), או שולטות שמחבקות נשלטים ונשלטות. שני בני אדם, סתם, פשוטים משהו. שיתופי פעולה בין שולטים גברים (מי היה מאמין שבמערכת היררכית תמצא אפשרות לשני בעלי כוח לעשות משהו יחדיו...).

לא כמו כאן, צוק בים ומציצה.

זה שאמרת לו לעשות לך מנוי, לא הופך אותך לשולטת.

שולטות (או אפילו נשלטות, ששש...) שמבקשות נהג/מנקה/מבשל/מעמיס דירות (ולא נכנסות למערכת היחסים הבדסמית הזו), אתן נהנות מהשליטה בו או פשוט שמחות מזה שהוא עושה משהו? שקיבלת משהו. 

המשפט הזה... "אם את/ה מתחלף, זה לא יעבוד, אתם משקרים לעצמכם/ן."

כאילו אין גוונים לבני ובנות אדם. שאי אפשר להנות גם ממלוח וגם ממתוק. גם מים וגם מבריכה. 

גבר שהוא בוס בכיר והוא גם נשלט. דווקא יש שאוהבות את זה. מרגש אתכן להפיל אותו ולדעת שהוא מנהל אנשים. שיש לו את הכסף. שהוא מגיע הבייתה והוא שטיח רצפה באמבטיה. 

או נשלטת שרושמת את מה שהיא רוצה, אבל היא אישה חזקה שמטפסת בסולם העבודה שלך?

אז אין גם וגם? 

*בודדים הגברים והנשים, בכלוב, שעושים את הדברים כמו שאני רואה במקומות אחרים. שמספרים על כישלונות, תהיות ומחשבות, קשיים (גם שולטים ושולטות). שמראים אחרי סשן קשירה את החיבוק וההכלה. שמראים רגשות אחרים חוץ משליטה או כניעה. זה מעניין, זה מדהים, זה מראה מכלול רחב של האדם שמולנו/מעלינו. זה חשוב.*

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עצם הבדסמ, זו הניגודיות, היציאה מהכללים. הבנה של הסודות העמוקים ושל הדברים שאנחנו אוהבים. 

איניטמיות חסרת מעצורים. 

אני רואה בניגוד הזה, בבדסמ, אנושיות. כן. איך אני רואה מכות לאדם אחר או שליטה בו/ה, כאב או שלילת חושים אנושי?

כי אני רואה שני אנשים שזקוקים ורוצים משהו, ומוכנים להגיע למקום שמאפשר את זה. הנשלטת והשולט.

שני א.נשים שמגיעים למקום מסוים ומורידים את התפקידים, היררכיות, מנהגים, נורמות. שנותנים אחד לשנייה ומאפשרים את הצרכים המיניים, החייתיים ביותר. 

מקום שבו הנשלטת צריכה ביטחון בכדי לשחרר והשולט צריך שחרור כדי להרגיש ביטחון.

שתי קצוות של התנהגות אנושית, שמיועדות זו לזו. 

סימביוזה הדדית.

אולי אולי, ולפעמים, קוֹמֶנְסָלִיזְם. (גם אני הייתי צריך לחפש את זה.)

איך עוד לא קמו ועשו כאן טרנד של כל שישי.

שיציץ.

שישי שהוא ציצי.

#שיציץ

My POV:

Her POV:

מדהים איך שכל אחד ואחת עוברים משהו. 

בנוגע לגוף שלה/שלו

הנפש שלנו

פיזית, מנטלית, קוגניטיבית.

טראומות... 

כמה אנחנו עוברים, לומדים, מתרחקים, שמים חומות... 

אבל בתקווה שבסופו של דבר למדנו והמשכנו מעבר למה שקרה, וזה לא מכתיב ואומר מי אנחנו. 

שאנחנו עוברים משהו, או פוגשים מישהו/י שמעצים אותנו להתגבר על חלק מהדברים.

לראות באור קצת שונה...

היה לנו סוג של קשר.

משהו של שליטה. עוד בנינו אותו.

את, בוגרת ומבוגרת ממני. כבר עברת את המשחקים ואת הבחינה של עצמך. לבדך עכשיו פלוס אחד, עם הסדרי ראייה, אז ביתך ריק לעיתים.

לבנה ונעימה... נקייה ורכה... חלקה ברוב גופך... למעט פעמים כאשר אין לך כוח להוריד את ערוותך השחורה. העור שלך מפיץ ומחזיר אור בלילות ממנורות קטנות בבית... קטנה אך לא נמוכה, עם שדיים עסיסיים שמתגרים מבעד לחולצות בלי החזייה שאת מסתובבת בביתך, שיער עם גוונים, כמעט שטני, לא ממש מתולתל אבל לא חלק.

אני, בוגר, נראה צעיר, עם בסיס משלי. בודק ובוחן עוד ועוד. הסדיסט, השליטה המנטלית, האדגינג. זקן צרפתי לא עבה עם זיפים בשאר הפנים, וזיפים נעימים על אזור חלציי. מסודר ונקי אך גם משאיר מראה גברי לא חלק לגמרי. ידיים שתופסות ואוחזות חזק. פה שנהנה לאכול כוס. 

אנחנו אוהבים את מה שיש לכל אחד מאיתנו ומה שיש בינינו. למרות ההבדל בגיל שלנו ובסטטוס. החיבור שלנו היה טוב. הוא התחיל מעניין, וכל אחד מעיסוקיו שלו ושלה גרם לנו להעמיק וללמוד אחד מהשנייה.

לא חיפשתי קשר אימהי כמובן, גם בגלל השליטה שלי, ואת ממש לא חיפשת ילד נוסף, המתבגר שמתהלך בין שני בתים מספיק לך. אבל צחקנו מידי פעם על עניין השוגרמאמי.

הבנו אחד את השנייה מההתחלה... לכל אחד יש את הזמן שלו... והחיבור היה נעים ומעניין. כל אחד במקום קצת אחר, עם העבודות שלנו ועם המשפחה שלך, הלימודים שלי והעיסוק בתחום, דברים שיוצרים חוסר זמן ולחץ. אבל הצלחנו למצוא את הזמנים שלנו... את התמונות שלנו. את הסרטונים שלך בשירותים בעבודה... את הכללים שלי.

אחרי כמה שבועות שדיברנו והזדיינו וירטואלית, הזמנת אותי לביתך. בלי אגו ובלי משחקים. אישה כמוך שיודעת מה היא רוצה ומעוניינת. מבינה, מרגישה ורואה מי עומד מולה עוד לפני שדיברתי, ואני מרגיש ורואה דברים אחרת מגיל צעיר.

אחרי זה כבר מצאנו מידי פעם להיפגש, להסתשן, ההצלחות הקטנות שלנו. לא לך ולא לי היה את הלחץ הזה, לסמן וי (העיקר להגיד שיש סשן או פגישה פעמיים בשבוע). רצינו להיפגש וכשיכולנו זה הרגיש הצלחה. כשהיה את הזמן ואת המקום.

נגענו בגוף אחד של השנייה... הכנסתי כאב בגוונים שונים. באיטיות. לא מיהרנו, לא היה צורך.

הסקס... השחרור שלך. הרטיבות שלך. וואו. הכנות והחרמנות. החקירה שלי אותך והבדיקה של כל חור וכל דבר אצלך. כל אצבע ביד וכל רגל. הנשיכות שלי עלייך באגן, בירכיים, בתחת ובגב, ברגליים. החורים שצועקים להיכנס ולבעול אותם. חוסר ההתפשרות שלך לרטיבות כלשהי וגמירות (שלי ושלך). התנועות שלך עליי... הרכיבה והידיים על החזה שלי בשביל קונטרה לכוס המחליק והרטוב שלך, התחת שלך והרצון למקסימום הנאה מהכאב שבאנאלי. יודעת מה את אוהבת מה את רוצה איפה הדברים נמצאים. השפתיים שלך שמתכווצות וננשכות כאשר אני מחזיק את השדיים שלך בידיים שלי ומשחק בך ובהם, מנסה לעטוף את הכול ועובר על הפטמות שלך...

ובעיקר היה מעניין הפעמים שלא קורים דברים, בזמן ובמקום שאת רוצה, כי ככה זה כשאת מלאת חרמנות, אבל אין אישור ואפשרות. "אני עם הרוקט פוקט!" אומרת לי בקול רם בסיום של שיחות, יודע שלא תגעי ולא תעזי לעשות זאת. 

ואני מסתכל עלייך. מלאת תשוקה וחרמנות, רגש. פתיחות. נותנת ונותנת. פותחת את עצמך. וכנראה שזה מה שהכי חירמן אותך.

שאני רואה את זה. שאני לוקח את זה בשתי ידיים ואוחז, תופס נושך את זה. מחזיר לך. ומגיע פעם הבאה לעוד. כמו ארוחה. שאני מסתכל עלייך ורואה אותך. החרמנות והרצון לחקור וגם הרצון להיות במקום מכיל ורגוע שמקבל אותך ןלא לוקח אותך. לא כמו הגרושים והפרודים. לא כמו הילדים שמנסים להעמיס קוגרית או מילפית. 

וזה מה שחירמן אותי. התקשורת והפתיחות. הרצון ללמוד ולחקור עוד, למרות שאת עמוסה בידע וניסיון. שאנחנו ביחד לוקחים אחד את השנייה במסע נפשי-מיני. שכל אחד מקבל מה שהוא צריך וצריכה, בלי משחקים, בלי וילון שמסתיר דרישה או חשש או רצון.

הרגיש לנו כל כך נכון ומה שעשינו היה טוב. הקשירות החובבניות, האדגינג, האימפקט והסימנים. החורים שלך שהתמלאו והזרע שלי שהשפריץ על כל חלקי גופך.

הצורך האימהי שבתוכך נגלה לאט לאט עם ההיכרות והפגישות שלנו, זה לא שינה או ערער כי הוא לא נגע בסשנים או בתקשורת בתוך הסקס. ההרגשה היא שאת עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות מההיכרות שלנו והכבוד כאן, ולא מתוך ניסיון להפוך תפקידים או את יחסי השליטה. בנוסף, לא אכפת לי שיש צלחת פירות ענקית, שהוזמנה עוד לפני שהגעתי, על השולחן בסלון בזמן שאני לוקח זמן מלפנגר אותך, הולך בזמן שאת על המיטה חצי קשורה, מתנשמת בכבדות, בזמן שאני מנשנש. או שאת אוספת אותי עם הגיפ מתחנת הרכבת, משלמת על מנוי צפייה כדי שאוכל לנוח מהלימודים (כי אף אחד לא מסתכל חוץ ממך, אז למה שלא אהנה מזה כבר).

את עם הצורך האימהי, ואני? מקבל את הצורך שאני לא מתאמץ כי זו היא זכותי, עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף, מקבל את הדברים.

דיברנו בתחילת שבוע על להיפגש, ובשלב מסוים נזכרתי שיש לי אירוע ואני צריך ללכת לקנות כמה דברים אז אולי יתבטלו דברים. המשכנו את השבוע, כל אחד בעיסוקיו, ויום לפני שהלכתי לקניון, התקשרת בוידאו ודיברנו. החולצה עם הוי העמוק, את רוצה משהו. השדיים עם חזייה, מפיקה את המיטב מהוידאו. אמרת לי, שחשבת על זה, ואת רוצה לבוא איתי, ולקנות את הדברים שלי.

שתקתי.

פה חולצה, פה איזה מכנס, מתנה כלשהי נוספת "לא צריכים את העזרה שלי בבחירת בגדים בבית, כל מה שאני אומרת מתקבל בזלזול ושאני לא מבינה" את אומרת לי חצי צוחקת חצי מיואשת.

"מבחינת כרטיס אין לי בעיה לעשות את זה, אתה יודע, יש מספיק..." את הסוף את כבר אומרת בחצי לחישה. "יש לי גם איזה חמישה כרטיסים מהעבודה".

עצרתי אותך.

אמרתי שאם אנחנו עושים את זה, את ממש לא משלמת עם כרטיס של איזה חג מהעבודה. את תוציאי ותשלמי את זה מהאשראי שלך.

"אם כבר, אני רוצה שתראי את זה בהמשך החודש יורד לך מהאשראי, את חושבת שאוותר על התענוג הזה?"

צחקת, הבנת שאת מתחילה לדבר ולעשות יותר מידי, ושהתוכנית שלך לא תעבוד ככה והפסקת לדבר מהמבוכה.

"נעשה את זה ככה..." אני מתחיל.
"תאספי אותי ונלך ל---- -----. אנחנו נסתובב ואת תהיי לידי. תלכי לידי ואחריי, תסתכלי איתי על דברים. לא תדברי כשנהיה בחנויות, כי אני יודע שכל מה שאשים את תהיי חיובית. לא בשביל זה את מגיעה, לא בשביל זה אני לוקח אותך איתי הפעם. לא למחמאות." הסתכלת עליי מקשיבה למילים, לא מחייכת, יודעת את מקומך שיהיה.

המשכתי "אנחנו נלך בשעה לא עמוסה, כי בחלק מהמקומות לא נותנים להיכנס שניים לתא, אבל אני לא חושב שזו תהיה בעיה, אנחנו לא נראים כמו זוג קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִי" צחקנו בקול. ההפרש בינינו עוזר שלא יחשדו בנו.

"ואני יודע שאת תהיי טובה, וכשאמדוד בתוך התא, ותסתכלי עליי מתפשט ומתלבש, בזמן שאת יושבת על ארגז או כיסא נמוך בתוך התא, את תיזכרי כמה את צעצוע קטן ומרגש." את נהיית קצת אדומה בפנים והעיניים שלך יורדות מהמסך לכיוון הברכיים שלך. אחרי כמה שניות אני שומע אותך מלחששת לעצמך "מה אתה עושה..."