לא מספיק?

מהרגע שנכנסו לספרייה של האוניברסיטה, ידעתי מה היא רוצה. 

ידעתי עוד לפני שהיא ידעה, ידעתי מהרגע שדיברנו על לעשות את היום חיפוש הזה. 

לוקח לה את הטלפון, מצלם. ומצלם. ככה שיצאו כמה תמונות טובות וסרטונים מעניינים. 

תופס, לוחץ, צובט. מנשק. חושף אותה בקרב סטודנטים וסטודנטיות מנומנמים, שקטים...

מפשיט אותה. מרטיב אותה. מקשיח אותי. 

בזמן שאני מתעסק בגוף שלה, בבגדים שלה, בהלבשה התחתונה שעליה...

כמו ילדה טובה וצעצוע שהיא.

אני אומר לה "תיגעי בו." 

היא פועלת אוטומטית. היא רגילה כבר, וכי היא רוצה כל כך. 

היא אמרה לי בעצבות, בייאוש, בבאסה... היה כעס ותסכול. בכי.

שהיא לא מצליחה במשהו... "בעוד משהו".

ואני מסתכל עליה ועל הדרך שהיא עושה. 

בזכותי, בגללי, בעזרתי. זה לא משנה. 

היא הולכת בדרך, עם הכוחות שיש לה. שהיא ידעה עליהם ועל כוחות שהתגלו לה מתוכה.  

לכל אחד יש משאב משלו. 

במקרה אני משאבה. 

מה. אין הורים עם כסף ופרוטקציות? מה. אין פריפריה ומרכז? מה. אין זכייה אקראית בלוטו? אין חברים וחברות שמלמדים ותומכים?

גם עם קושי, ומכשולים. 

גם כשהיא לא מצליחה. 

גם כשהיא בוכה ולא יודעת אם היא יכולה להמשיך. 

גם כשלפעמים היא חושבת שהיא מוותרת. 

היא משתפרת. מאתגרת את עצמה. עושה דברים שלא האמינה שהיא תעשה בחייה. 

היא מתגברת על קשיים. מחדדת את החושים שלה. 

היא נופלת. 

אבל היא גם קמה. 

היא נפצעת. 

אבל היא גם מתאוששת. 

היא בוכה. 

אבל היא גם מסתכלת קדימה. 

גם בבדסמ וגם בחייה הוניליים.

היא לא רואה את זה.

כבני אדם אנחנו לא רואים את עצמינו. בטח לא בתוך תהליך... 

אז אני מזכיר לה. ואז היא מסתכלת על המרחק, שנראה כה רחוק, בין מי ומה שהייתה ועשתה לפני כמה חודשים.

אז אמרתי לה.

"כרגע. 

את לא מצליחה כרגע."

נ.ב

לפעמים יש דברים, שאפשר לא להצליח בהם, בסופו של דבר, זה לא כל כך נורא. 

משהו שצריכים ללמד בצעירותנו... 

יש ילדים שלוקחים קשה דברים. וגם מבוגרים. 

עם כל הקושי בדבר, מהכישלונות והדחיות, למדתי. 

זה היה חוסך לי שנים, כסף, זמן ומשאבים נפשיים... אבל אני עושה את הדרך, והיא הדרך שלי. 

עם הכאב ועם הדמעות. 

דיברתי ונפגשתי פעם עם בחורה. אישה. 

אישה נשואה. בעל. שתי ילדות. כל העסק. 

היא אמרה לי... 

שגם אם בעלה יבגוד בה עם אחותה, היא לא תרצה להתגרש, וכנראה תמשיך לאהוב אותו. ותרצה להמשיך את חייהם המשותפים. 

אני לא חושב שזה היה בכלל שיח ביניהם. זה פשוט משהו שהיא אמרה לי. אולי פלטה את זה. 

מצב היפותטי קיצוני מאוד...

הם זוג שחשבו לפתוח את הזוגיות, ויצא לנו לדבר ולהיפגש. 

אני חושב שיש בזה משהו מדהים ומיוחד.

האהבה. הנאמנות, הקירבה הנפשית ביניהם (כרגע) וההקרבה שלהם אחד לשנייה, ההבנה והחיים המשותפים שהם בנו ומתכננים. המודעות. האתגר וההישארות גם כאשר קשה (ואין מה להגיד, זו חתיכת סיטואציה.).

זו הייתה נקודת מבט מעניינת... כי מצד אחד כל הקירבה והביחד שהיא מרגישה כרגע, אולי לא תרגיש אחר כך. או אם הוא יבגוד לא משנה אם אחותה או לא, האם הוא בכלל ירצה להישאר?

ובינתיים, שהם רק התחילו קצת לפתוח את הזוגיות שלהם, היא זו שיצאה לדייטים ופחות בעלה. ואני זה שהייתי איתה בחלק מהדרך החדשה הזו.

היה פה פוסט לפני כמה ימים של מישהי שרוצה לראות אווטאר אבל לא הכחולים.

זה הזכיר לי משהו שחשבתי עוד לפני שנים... אחרי הסרט הראשון של אוואטר של גיימס קמרון. 

הסרט הראשון היה יוצא דופן, יצא בפורמט תלת-ממד, וגרם לאלפים לרוץ לצפות בו. עם אפקטים מטורפים לשנת 2009 וצילום מדהים.

אז מה שאגיד כרגע, כנראה דעה לא פופולארית. 

הסרט הראשון, ואולי כל הסרטים הנוספים (לא יודע כבר לא ראיתי אותם), כולל זה שיגיע עכשיו?

הם אוברייטד. 

הסרט הראשון ארוך, לא שווה את התלת ממד שגרם להמון לרוץ לראות (אם אני לא טועה זה עוד לפני שהיו משקפי תלת ממד שחורות כמו עכשיו, אלא משקפי אדום-כחול), והעלילה לא כל כך מיוחדת.

(מזכיר את כדור הארץ, גזענות ברמה כלשהי, שליטה על משאבים, התאהבות בשונה ממך.)

אני מאוד מעריך את גיימס קמרון יש לו ראיה קולנועית מיוחדת, והוא במאי בין הטובים שיש. 

אבל זה לגמרי הsell out שלו...

אז אם אומרים אווטאר אז מתכוונים לכשף האוויר האחרון.

ואם כבר אומרים ומדברים אז על הסדרה המצוירת, ולא על הדבר הזה שנטפליקס הוציאה.

To use it, not abuse it

בתור שולט,

יש הבדל דק בין להשתמש ל-לנצל (ו/או להתעלל). 

בכל פטיש או קינק (פיזי או מנטלי. אימפקט/כספי/משחקי תפקידים/קשירות/החפצה/השפלה וכו וכו...).

בכל התייחסות לנשלט/ת (כנועה או ילדה ואם בראטית).

בכל תקשורת (פרונטלי, וירטואלי, גם וגם).

בכל מספר משתתפים (מונוגמיים וא-מונוגמיים. צירופים, שלישיות רביעיות וחילופי זוגות. אורגיות ופליי משותפים).

היא, הוא, הם, הן, תמיד באחריותי ולשירותי.

חפץ. חור. משאב.

אך

האם אני מיטיב עם הנמצא/ת תחתיי? האם אני מאתגר אותה? האם אני מלמד אותה? מחנך ו/או מעניש? בודק אותה?

האם השימוש שלי בה ו/או השימוש של אחרים בה, מיטיבה? מה זה גורם לה או לו. (גם כאשר השימוש הוא בכאב, פחד, דמעות, כספי, מנטלי).

גם אם יש רק כאב וסימנים בקשר הזה, היא/הוא מקבלים משהו? (משהו פיזי/קוגניטיבי/נפשי). האם אני מראה לה שהיא מסוגלת ליותר ממה שהיא חושבת?

במה זה נוגע. 

איפה זה יושב.

אצלה/אצלו/אצלי.

איך מערכת היחסים הזו, משפיעה עליה? מה מערכת היחסים הזו עושה לי?

לכן, הצעת הגשה, לשולטים. שולטות. וגם לנשלטים/ות. 

להבין את עצמנו לפני שאנחנו מגיעים למערכת יחסים בדסמית, מורכבת, מסובכת. שאולי נוגעת בדברים עמוקים בחיינו וילדותנו. 

אם במקרה מוצאים מישהו/י לעשות את הדבר הזו איתו, ויש סבלנות וחקירה, דברים שנבנים ומתגלים. בקצב הנכון... 

זה נהדר.

כי ההבדל בין שימוש לבין ניצול, כשאנחנו פועלים בלי מודעות (זאת אומרת גם: בלי שליטה), הוא חבל דק שמתהלכים עליו. 

אני לא יודע ממה היא יותר התחרמנה. 

מלענוד אוזני פרה ואת הקולר המרשרש הזה?

מלהשתרך על הברכיים שלה הלוך חזור לדלת כאשר היא עירומה מלבד תחתון שחור?

השדיים שמתעופפים בכל תנועה שלה ואני למעלה, יושב על המיטה, מסתכל וקורא להם עטינים?

לדבר רק ב"מוו"?

כל התשובות נכונות?

בטוחה שאתה

רוצה אותי במיטה שלך

אבל מאמי אני בכלל לא במידה שלך

לא בעדה שלך, לא הילדה שלך

אבל אם תבקש אהיה אשתך

אולי דמיינתי הכל

רק תגיד לי שאתה יכול

לדמיין קצת איתי

אפילו אם זה אף פעם לא יהיה אמיתי

שולטת

"אוהב" בחורות, ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני. 

שאם לא עושים משהו לפי מה שהן רוצות הן שוברות את הכלים ואפילו עושות קצת גזלייטינג.

שמנסות להכניס אותך לכאוס. שלה. למערבולות. רגשיות/פיזיות/מנטליות/קוגניטיביות.

אחרי שבוע, חודש, שנה. הן מבינות מה הן עשו, מה הן פספסו.

אבל האגו שלהן גדול, צדקת הדרך שלה נכונה, היא לא יכולה להסתכל ימינה שמאלה, להבין ראש של בן אדם אחר.

היא לא יכולה לעצור, לחשוב, להבין. ופה הבעיה.

אפשר, מותר וצריך לטעות. זה בסדר. זה אנושי. גם לנשלטים/ות. וגם לשולטים/ות (מי היה מאמין). 

 אבל לפחות שיהיה אפשר לדבר על הדברים, להיות נוכחים, מודעים, אינטליגנטיים. מעלות שלא מצאתי כאן הרבה. 

בסופו של דבר, אנחנו זרים. לוקח זמן להתחבר. ללמוד אחד את השנייה. להבין. ליצור את המרחב הנכון והמדויק.

אפשר למצוא נקודות אמצע, או אפילו נקודות שאחד/ת מושכים לכיוון מסוים. הכול תלוי במה יותר חשוב לכל אחד. 

כן. גם שולטים/ות, במצבים הנכונים, בטח בהתחלה, יכולים ואולי צריכים לבוא לקראת...

בסופו של דבר זה משרת מטרה משותפת. 

ובסופו סופו של דבר, זה משתלם. 

חזרה לאגו המנופח.

הן לא יֵרְדוּ על הברכיים, עם זנב בין הרגליים, תבקש סליחה... היא לא תפנה. היא לא תשלח הודעה. היא לא תתקשר. 

לומר ש...

היא לא התכוונה... לא רצתה לעשות מזה ככה... זה בכלל משהו אחר... שזה ישב לה על נקודות אחרות אבל היא התפרצה/נאלמה.

נעלמה/התנדפה/פחדה/הרגישה דברים/מחקה.

אם משחקים וסצנות מגיעות יחד עם הגבולות והתפקידים So be it and that's ok.

אבל אני צריך הרבה פחות מכל המשחק והסצנה הלא בוגר. אני רוצה וצריך שיחה טובה, אמיתית, מובנת, גם אם זה לא ממשיך למשהו. גם אם זו היכרות קצרה. 

אז הן לא חוזרות. זו גם דרך :)

ורואים אותן מתנתקות מהאתר. ורואים אותן עם הבחור התורן. ורואים אותן מתפתלות בבלוג. ורואים ורואים... את הבשר. את ההצגה.

החשיפה. את הפילאטיס והגוף. את הטייצים הממותגים. את הכפתורים שנפתחים עד הפופיק אבל לא עד הסוף, השדיים שנמחצים. 

"...ואני ואני ואני..." "...רוצה רוצה רוצה..." "...אוף אוף אוף..."

ותכלס, זה סינון נפלא. 

בהתחלה זה נראה ומרגיש אישי. מכאיב, לא מובן, מדאיג, מוזר, משגע. מעליב. מעצבן. מבלבל. 

אבל זו ברכה.

אם אנחנו לא שני אנשים שיכולים לנהל שיחה תקשורתית, כנה, בוגרת, אחראית, אז זה לא זה.

כל אחד בורח לפעמים למקומות אחרים ולDefault שלו/ה.

אבל שניים צריכים לעבוד כאן.

נ.ב

אחרי שכתבתי וערכתי, ערכתי וכתבתי. חיכיתי. כתבתי עוד. פגשתי עוד. למדתי. ערכתי. ערכתי וכתבתי שוב. בדקתי. חודשים אם לא שנים. 

עכשיו אני רואה משהו, אולי נכון, אולי לא. אולי זה רק אני. 

"ילדות, עם אגו מנופח, מלוכלך, לא הגיוני. "- זה בעצם אגו שברירי. חלש, סדוק, כאוב. טראומות/קשיים רגשיים. 

אבל כמו שכתבתי לפני, "אני לא".

אל תנסי להכניס אותי לכאוס שלך. WE ARE NOT THE SAME.