אני אינני כלבה.
אבל פנים רבות יש לי. ואת רובן, אפילו אני אינני מסוגלת לראות בבירור.
לעיתים נשארת אני עם פרצופי האחד, המסוייג, הזקן, הלבן, הגבר.
ואתה, שאולי נחשפת לרגע הבלחה של הפרצוף המתוק ההוא של הנערה ההיא ואתה הולך אחריה עד שתגיע לכאן.
וכאן תמצא אותי ותתאכזב. כאן תמצא אותי ותחשוב שהכל אצלה היה שקר ואתה יודע, מי אני בכלל שאתנגד כי אני עצמי התייחסתי לזה ככה.
חשבתי שכל המחשבות והרגשות שלי הם שקרים או הסתייגתי מהם. אני בוחר לא להסתייג מעצמי וזה מפחיד רצח
מפחיד כל כך שעצמי כאילו לא נראית קיימת בכלל.
ואז אולי תחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.
ואולי רגשות האשמה והנסיון שלי לענות לאותו הצורך שהבעת אחזיק אותה נערה בכוח ואז אולי זה באמת יהיה שקר כי היא העדיפה להמנע.
לאחרונה אני בתחושה שאני קורא וקורא לה עוד ועוד והיא נעלמת כאילו לא הייתה כלל ואני מבולבל ומעליב אולי.
כמו כל אותן זונות נרקומניות בסרטים שבאיזשהו שלב אני מאבד את האחיזה בקסם.
ואולי לתרגיל הזה כבר אין מקום כזה מיטיב ובחיי ואיך אני אתן לעצמי להתקיים מחוץ להגדרות המילים הקשות האלו שכולן דוחפים ודוחקים לתוכן כל רגע וכל עת חייב להיות ברור
דורש או נכנע, חזק או חלש
האם אני נותן או מעניק?
לא רוצה לתת מעצמי יותר דבר. אבל אתם יכולים לקחת את החפצים שהם אינם אני עצמי.
ואולי דווקא התקרבתי לבחירה באמת בי לשם השינוי.
השינוי הזה, כן, המדמם והכואב
זה שבכלל לא נראה שונה אלא מוכר ועצוב
כשאני יוצא את ביתה של המורה שלי או כשאני יושבת לי לבד בבית המבולגן הזה אני תוהה אלא האם באמת נוצר הבדל?
ומה יהיה הצעד הנכון באמת?
ישנם המון צעדים נכונים, כמו שבריקוד או באוכל יש המון אופציות שיכולות להיטיב
רק תמשיך ללכת, גיבור!
אבל רגע, מי אני?
אוקיי הבנו אתה רוצה ללמוד ולעבוד ולייצר קשר אכן, קברת דרך ובסיס ככל האדם ו- מה הלאה? מה אתה בוחר?
אדמה?
רוח?