גם לאמא מותר ליהנות

השלמנו. 

כמובן שהשלמנו. 

הרי אין לנו זמן לבזבז על ריבים מטומטמים והאמת, יצאו מלא דברים חשובים. קשה לשנינו הפרידה הזו, מאוד מאוד.  

היום אני פישלתי בענק ויצא שלא התראינו כל היום והוא יחזור רק בלילה. מתבאסת על עצמי על הזמן יחד שבזבזתי לנו אבל כתבתי לו את המכתב לטיסה, בדמעות וגרון חנוק. 

מכינה את עצמי כבר שנה וחצי במאחורה של הראש ובחודשיים האחרונים בפרט, לימים האלה אבל שום הכנה לא עוזרת. זה פאקינג קשה להיפרד מאהבה כזו. גם אם זה למטרות טובות וראויות. 

קשה לי. 

לא רוצה לדמיין בכלל באיזה מצב אהיה מחר. 

מחר הפרידה. 

היה ברור שזה יגיע מתישהו. המתח הזה של העזיבה שלו הרי נבנה כבר שבוע. 

אם זיונים היה ענף באולימפיאדה, היינו זוכים בזהב אתמול בלילה. באמת שזה היה זיון שלא היה כמוהו. זיון של המאה. זיון ששווה זהב. 

אבל אני הרי כבר די באה בימים ויודעת היטב שלא כל הנוצץ זהב. התאמה מינית זו לא הבעיה שלנו. אף פעם לא הייתה וסביר להניח שלעולם לא תהיה. לעומת זאת, יש שדה מוקשים שלם סביבנו שאני, ורוב הזמן גם הוא, מנסים מאוד לדלג מעל ולהימנע ממנו. פוליטיקה זה אחד מהם. אני מתחמקת מזה כמו מאש איתו, כמו מאש. יודעת היטב את התוצאות של ״שיחה״ כזו, שמוציאה משנינו אמוציות שלא ידעתי אפילו שקיימות בי. 

אבל הערב הוא ממש ניסה לריב. אחרי לילה ויום מדהימים יחד, שהגיעו אחרי ארבעה ימים בנפרד, חזרנו מאיזה סידור יחד והוא פתח נושא נפיץ. התחמקתי מהנושא כמה שיכולתי. שתקתי המון, נתתי לו להוציא את כל מה שיש לו ואמרתי לו שאני לא רוצה לענות כי זה סתם יגרור ריב. 

איזה ריב, מדברים

הוא אומר לי.

וניסיתי וניסיתי וניסיתי להתחמק ולהתאפק עד שהוא אמר שזה מעליב ומעצבן אותו שאני לא מדברת איתו על דברים שחשובים לו. 

אז התפוצצתי. 

אמרתי בדיוק את מה שיש לי בראש, בצעקות, בכעס אדיר, כנראה כעס שהצטבר כבר כמה זמן. כנראה כעס מוגזם.

ואז. הו וואו, all hell breaks loss. 

הוא פשוט לקח את עצמו, לא לפני שיצא עליי במאתיים קמ״ש על זה שאני שונאת כל כך ציבור שלם (ואני באמת שלא. סתם כועסת על חלק) ויצא מהבית. 

כל כך רציתי לכתוב על הערב המושלם שתכננתי לנו, כשהבנות ישנות אצל סבתא וזה רק אני והוא, על הליטופים והאהבה והקירבה. 

עוד יומיים לפרידה. 

הניצנים ירדו, המצעים הוחלפו, עשיתי פדיקור מושלם, ענדתי את הצמיד שהוא קנה לי ונשכבתי במיטה. 

מאמי, רק תבוא. אני מוכנה לך. 

עוד שלושה ימים לפרידה. 

באמת שלא צריך להיות גאון כדי לקרוא ולהבין שאני לא מעוניינת כרגע שיתחילו איתי משהו. 

כאילו, אם קראת את הבלוג שלי, אפילו פוסט אחד בשבוע האחרון, שלא לדבר על החודשיים האחרונים, אתה הרי מבין שאני עם מישהו, שאני עוברת משהו, שפניות רגשית זה לא הצד החזק שלי כרגע אז על אחת כמה וכמה להכיר מישהו חדש. 

אז אני תוהה, למה לבזבז את הזמן שלך בהודעת קופי פייסט אלי, כשזה ברור כשמש שאין טיפה של סיכוי שיצא מזה משהו? 

נגמרה לי הסבלנות, בחיי. 

וגם, תזכורת.

חשבתי שהוא יחזור היום. בינתיים הוא לא. כנראה שגם לא יחזור יותר מאוחר. מקווה שיגיע מחר. אולי גם זה לא.  

אני מניחה שככה זה מרגיש, הגעגוע למישהו שלא חוזר. אולי זה תירגול טוב להמשך. אולי זה פשוט חרא בלבן ומאכזב לאללה. כנראה ששניהם. 

מה שמדהים באמת הוא שאני לא מתפרקת. איכשהו, אני מצליחה לנהל הדחקה פעילה מול העזיבה שלו, כמעט באותה הצלחה שאני מנהלת את ההדחקה הפעילה שלי אל מול המצב הביטחוני בארץ. פשוט חוסמת כל מחשבה על כל מי שרוצה להשמיד אותנו. זה יעיל. זה עוזר במיידי. זה בטוח יפגוש אותי בסיבוב אחושרמוטה כשהסיר לחץ הזה שנקרא המוח שלי, יגלוש. 

אבל עכשיו זה עכשיו ואחר כך זה אחר כך ופרה פרה ונתמודד עם כל מה שיגיע בזמנו ובלה בלה בלה. 

אני מאוכזבת ומתוסכלת ועצובה. 

עוד ארבעה ימים לפרידה. 

נכנסתי לחדר שינה, נעלתי את הדלת, נשכבתי במיטה, פתחתי רגליים ודחפתי את האצבע שלי לכוס. הדגדגן היה יבש כמעט לגמרי אז הורדתי את האצבע לאט לכיוון החור ודחפתי אותה פנימה. שתי כניסות ויציאות של האצבע מבפנים החוצה וכבר כולי הייתי מוצפת. עליתי עם האצבע חזרה לדגדגן ועיסיתי אותו בעדינות. 

המוח שלי זרק אותי לכל הכיוונים, לא נתן לי להתרכז בתחושה הנעימה אך הלא מרגשת של האצבע שמנסה באסרטיביות לגרום לדגדגן שלי לאיזו תגובה מעבר לנעימי. חשבתי על המדליות האולימפיות שזכו בהן הרגע, חשבתי על מה עוד יש לי לעשות בבית, חשבתי על זה שהבטחתי לארח הערב כמה נשים וזה שבאמת אין כוח לזה.

מדי פעם הוא הבליח לתוך המחשבות שלי. הראש שלו מציץ מבעד לדלת כשהוא נכנס הביתה. הפנים שלו קרובות קרובות כשהוא משרבב שפתיים ומנשק לי את קצה האף. הריח של הצוואר שלו. האצבעות שלו כשהוא פורש אותן ומותח אותן כדי שאלטף אותו. הפנים שלו כשהוא ישן שלושה סנטימטרים ממני. 

למרות הכל לא הייתי אפילו קרובה להתגרות. לא הייתה ברירה והוצאתי את סטיספייר אהובי. הדלקתי, הצמדתי לדגדגן וחיכיתי. נעים אבל לא מספיק. הגברתי את העוצמה. אוקיי, משהו מתחיל לזוז אבל לא מספיק. הגברתי לעוצמה הכמעט הכי גבוהה והרגשתי את הדגדגן מתנפח. סוף סוף. 

פקחתי עיניים והן נחתו על המזוודה שלו, החדשה שהוא קנה, עומדת ומחכה לו במרכז החדר. 

כשהסטיספייר מוצמד לדגדגן, רוטט בעוצמה אדירה והעיניים שלי על המזוודה שעוד מעט תתמלא ותיסע מפה יחד איתו, גמרתי גמירה כואבת, חזקה ועצובה. 

אני מחכה שהוא יחזור מחר כדי להתחיל להיפרד ולנצל את הימים האחרונים שלנו יחד. 

עוד חמישה ימים לפרידה. 

הוא אומר וכותב לי בכל הזדמנות שהוא אוהב אותי. משמעותית יותר ממה שאני אומרת לו.

אני חושבת שהוא מתרגש מאוד מאוד אבל גם מרגיש את הסוף הקרב. 

לא מסוגלת לדמיין אותו רחוק. 

הוא הזמין כרטיס באמצע הלילה ולמחרת נסע לשלושה ימים לראות חברים ומשפחה לפני הטיסה. 

אני מבינה את הצורך אבל אני כועסת עליו שהוא לקח לנו ימים של להיות יחד לפני שהוא עוזב. ועוד בימים שאני לא צריכה לשים שעון בבוקר! אבל ברצינות, זה חשוב וטוב שהוא הלך להיפרד כמו שצריך, אפילו אם זה צורב לי בלב מרוב שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה שהיא הכי אוהבת. 

אז אתמול בערב עישנתי מלא (שהוא שונא, אז לא מעשנת כשהוא פה) אוננתי וגמרתי פעמיים, קצת בכוח קצת לעשות דווקא (למי? לעצמי? לו? לא יודעת. אין פה הגיון, לא צריך גם לחפש אותו) וישנתי באלכסון בפרנציפ כי אני יכולה. קמתי הבוקר אחרי שינה ארוכה וטובה אבל עם בחילה קלה. אולי מהסיגריות? אולי כי הוא לא היה לידי להיצמד אלי כל הלילה. 

אולי בכלל הימים האלה הם הכנה לעזיבה שלו, הדרך של העולם להגיד לי ״תתרגלי להעדר שלו״. 

אבל אני חושבת עליו כמעט כל הזמן. מתגעגעת פיזית בגוף לנוכחות שלו. עוצרת את הדמעות על בסיס שעתי כדי לשדר עסקים כרגיל לילדות. ויודעת שגם הוא חושב עלי. אני חושבת שאני אפילו מרגישה את זה. 

לא משנה כמה זמן הכנתי את עצמי לזמן הזה, זה קשה לי. ורק הולך ונהיה קשה יותר ויותר. 

עוד שישה ימים לפרידה. 

שעון החול התהפך והספירה לאחור התחילה. 

אני נושמת עמוק לתוך הזמן שהולך ואוזל לנו וממשיכה לכתוב בראש את המכתב אליו, זה שהתחלתי לכתוב בראש לפני חודש וחצי. 

עוד שבוע לפרידה. 

כשהזדיינו לפני יומיים, הוא לחש לי פתאום באמצע

אני אוהב אותך

ובמקום להגיד לו שגם אני, קברתי את הפנים שלי בשקע הצוואר שלו ודמעתי. הוא לא ראה או הרגיש אבל אני לא יכלתי שלא לחשוב על כמה המצב הזה שלנו זמני ולתהות אם אי פעם אמצא עוד אהבה כזו. 

היום במקלחת הוא נכנס, הצביע על הסימנים שכבר הפכו צהובים ירקרקים ואמר

אני אוהב את זה

גם אני

אמרתי לו וחשבתי על זה שכנראה אף אחד בחיים לא יסמן אותי ככה יותר. כי רק מישהו שאוהב אותי בצורה כזו יכול לספק לי את הביטחון הזה מבלי שאתפרק לחתיכות. 

עכשיו צריך רק לא להתפרק לחתיכות. 

אחרית דבר:

צלמי את זה, שתהיה לנו מזכרת

אני מצלמת את זה כל הזמן 

ותכננתי לשים פה את התמונה הזו, של הסימנים המשתנים אבל זה שלנו. מנסה בכוח להאחז במה ששלנו עד שלא יהיה יותר.