היה ברור שזה יגיע מתישהו. המתח הזה של העזיבה שלו הרי נבנה כבר שבוע.
אם זיונים היה ענף באולימפיאדה, היינו זוכים בזהב אתמול בלילה. באמת שזה היה זיון שלא היה כמוהו. זיון של המאה. זיון ששווה זהב.
אבל אני הרי כבר די באה בימים ויודעת היטב שלא כל הנוצץ זהב. התאמה מינית זו לא הבעיה שלנו. אף פעם לא הייתה וסביר להניח שלעולם לא תהיה. לעומת זאת, יש שדה מוקשים שלם סביבנו שאני, ורוב הזמן גם הוא, מנסים מאוד לדלג מעל ולהימנע ממנו. פוליטיקה זה אחד מהם. אני מתחמקת מזה כמו מאש איתו, כמו מאש. יודעת היטב את התוצאות של ״שיחה״ כזו, שמוציאה משנינו אמוציות שלא ידעתי אפילו שקיימות בי.
אבל הערב הוא ממש ניסה לריב. אחרי לילה ויום מדהימים יחד, שהגיעו אחרי ארבעה ימים בנפרד, חזרנו מאיזה סידור יחד והוא פתח נושא נפיץ. התחמקתי מהנושא כמה שיכולתי. שתקתי המון, נתתי לו להוציא את כל מה שיש לו ואמרתי לו שאני לא רוצה לענות כי זה סתם יגרור ריב.
איזה ריב, מדברים
הוא אומר לי.
וניסיתי וניסיתי וניסיתי להתחמק ולהתאפק עד שהוא אמר שזה מעליב ומעצבן אותו שאני לא מדברת איתו על דברים שחשובים לו.
אז התפוצצתי.
אמרתי בדיוק את מה שיש לי בראש, בצעקות, בכעס אדיר, כנראה כעס שהצטבר כבר כמה זמן. כנראה כעס מוגזם.
ואז. הו וואו, all hell breaks loss.
הוא פשוט לקח את עצמו, לא לפני שיצא עליי במאתיים קמ״ש על זה שאני שונאת כל כך ציבור שלם (ואני באמת שלא. סתם כועסת על חלק) ויצא מהבית.
כל כך רציתי לכתוב על הערב המושלם שתכננתי לנו, כשהבנות ישנות אצל סבתא וזה רק אני והוא, על הליטופים והאהבה והקירבה.
עוד יומיים לפרידה.
