גם לאמא מותר ליהנות

שבוע שאני מתעוררת לבד במיטה. שבוע שהוא בקצה השני של העולם. שבוע שתקשורת הולכת ומתמעטת. שבוע של הסנפות של החולצה שלו. שבוע של חישובי שעות ומינוניי הודעות כדי לא להציק. שבוע של מוח חסר חשק מיני לחלוטין וכוס בוגדני ונוטף. שבוע שאני מדמיינת אותו לידי והוא איננו. שבוע של געגוע. 

אני מתרגלת למצב לאט לאט. נראה לי שהוא קצת יותר מהר. האמת שזה משמח אותי. 

בת ה6:

אמא, זה נכון שחותכים לבנים חצי מהבולבול?

אמא מופתעת:

מה…?

בת ה6:

אמא, אני יודעת כמה דברים על בנים. הם אוהבים מכוניות, הם אוהבים תחרויות וחותכים להם חצי מהבולבול. 

אמא מתאפקת מאוד לא לצחוק:

את יודעת, יש עוד כמה דברים על בנים..

בת ה6:

כן כן, אני יודעת הם יכולים לאהוב כל צבע שרוצים, גם ורוד וסגול, הם יכולים לעשות בדיוק את אותם הדברים כמו בנות אבל רק להם חותכים חצי מהבולבול. 

מה לעשות, הילדה צודקת. 

אני מתגעגעת לסקס איתו. לא רק בגלל שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים, בפער, אלא בגלל הקירבה, האינטימיות שרק גוף שמכיר כל תא בגוף השני יכולה ליצור. אני מתגעגעת לנונשלנט שבו הוא היה שולח את היד שלו לכוס שלי ואיך בדרך כלל היה מוצא תוך מאית השניה את הנקודה שגרמה לי לגנוח. אני מתגעגעת לדרך שהוא היה פתאום עוצר ומסתכל עלי ואומר לי 

אני אוהב אותך

ומנשק לי את קצה האף לפני שהוא היה מזיין לי את הצורה. אני מתגעגעת לגניחות שלו באוזן שלי, לדרך שבה הוא היה צועק 

פאק פאק וואו

מה זה היה

ותופס אותי חזק בשיער, בצוואר, בתחת, בשומנים כשהוא היה גומר ורועד בכל הגוף. אני מתגעגעת לתחושה של הכובד שלו עליי כשאני עושה לו נעימי אחרי או הנשיקות הקטנות שהוא נותן לי בגב, בעורף ובכתפיים תוך כדי שהוא עושה לי נעימי בתחת ובירכיים. אני מתגעגעת לגמור לו באוזן (מסכן, זה ווליום לא הגיוני, סליחה מאמי..) ולשרוט ולתפוס אותו בלי שליטה כשאני רועדת כולי. אני מתגעגעת לקבור את הראש שלי בשקע הצוואר שלו אחרי כשאני מסדירה נשימה ולהירדם איתו ככה. אני מתגעגעת לתחושה של הזרע שלו נוזל ממני, מרטיב סדינים ותחתונים ולריח הזה שלו שהיה עולה כל פעם שהייתי פותחת רגליים או עושה פיפי.

אבל הכי הכי הכי אני מתגעגעת למבט שלו, מביט בי ולהרגשה כשהוא קרוב קרוב קרוב. 

כשהגעגוע הזה ירגע, אולי גם החרמנות תחזור. כנראה צריכה להתרגל גם לזה. 

תאונני בשבילי

תדמייני שאני איתך

אין לי חשק. 

כל לילה אני מדמיינת שאני איתך

(כאן אני כמובן פורצת בבכי)

תהיה לך חוויה טובה הפעם

טוב. 

כי בתכלס, מה זה מרחק. 

שטויות. 

אם את מחוברת למישהו

זה בפנים. 

אני מתפשטת ונכנסת למיטה, מניחה את החולצה עם הריח שלו (שכבר כמעט נעלם) על הפנים שלי, פותחת את הרגליים ומניחה שתי אצבעות על הדגדגן. הוא יבש כמעט לגמרי. אני מחליקה את האצבעות למטה ומחדירה אותן לעצמי. מכניסה ומוציאה, מזיינת את עצמי בעדינות ומתחילה להרגיש את הרטיבות מגיעה. אני מריחה אותו דרך החולצה, מדמיינת שאלו האצבעות שלו והרטיבות מתגברת. אני מעלה את שתי האצבעות לדגדגן ומתחילה לשפשף במעגלים בעדינות. זה נעים לי. לוקח לי כמה דקות טובות עד שתחושת הגירוי שאני כל כך מחכה לה מגיעה. היא מתפתחת לאט לאט לאט ואני מגבירה קצב ולוחצת יותר חזק. עם החולצה שלו על הפנים והריח העדין שנותר ממנה ממלא את האף והריאות והנשמה שלי, אני מתחילה לשפשף חזק את הדגדגן עד שאני מוחצת אותו לגמרי, בתחושת תיסכול, כאב קל ועונג. עכשיו כבר מתחילה לכאוב לי היד אבל אני לא מוותרת. אני מדמיינת אותו לוחש לי

כן… כן… ככה… תגמרי בשבילי…

אני מפעילה עוד קצת כוח, משפשפת ממש מהר והאורגזמה המיוחלת מגיעה. חלשה, קצרה ועצובה. אני פורצת בבכי של געגוע.  

אוננתי בשבילך. הצלחתי לגמור איתך בראש ובלב שלי. 

אחר כך עשיתי חשבון שלא גמרתי כבר חמישה ימים שזה אולי שיא חדש עבורי. 

הוא התקשר היום בבוקר בוידאו להראות לי באיזה מקום מטורף הוא נמצא. לא הייתה קליטה אז זו הייתה שיחה של שלוש דקות שלאחריה הייתה שיחה בלי וידאו. 

לראות אותו מחייך ככה, כזה מהמם ושמח, בשוק ממה שקורה סביבו, חווה את כל החוויות שכל כך רציתי שיחווה, מילא אותי אושר אדיר וגעגוע עמוק. 

ניתקנו את השיחה והתכרבלתי עם החולצה שהוא השאיר לי עם הבושם שלו. הריח כבר כמעט ולא נשאר, מן זיכרון של ריח של אהבה אדירה. לקחתי כמה הסנפות טובות כאלה כדי למלא את הריאות שלי בו ובמה שנשאר לי ממנו וכמו שקורה כל פעם, בכי בלתי נשלט יצא ממני. שבע בבוקר ואני בוכה את נשמתי מגעגוע כל כך גדול, רואה לנגד עיניי את הפנים שלו עם העיניים הנוצצות מהתרגשות  והחיוך הגדול. 

מדהים איך שני רגשות כל כך חזקים יכולים להתקיים במקביל, אושר ענק בשבילו ועצב וגעגוע אדיר שלי. זה בדיוק מה שרציתי בשבילו, בשביל זה הוא נסע וזה מרגיע אצלי את העצב. 

הוא לא אומר לי שהוא מתגעגע אבל אני מכירה אותו ויודעת שגם הוא שם בקצה השני של העולם כואב את הפרידה שלנו, מתגעגע אלי נורא ואוהב אותי בדיוק אותו דבר. 

אני מחכה כבר לרגע שכל מחשבה עליו, כל הסנפה של החולצה שלו, לא תוביל למבול בלתי נשלט של דמעות געגוע. 

האם ברחתי מהבית לעשות קצת shopping therapy? כן.

האם קניתי כמה דברים קצת מיותרים? בהחלט. 

האם קוקילידה זה אחר הדבר המיותרים שקניתי? Hell no! 

קוקילידה זו התרופה לכל הבעיות. 

או לפחות לחלק מהן. 

אכילה רגשית זה כאן. 

הוא חזר אתמול אחר הצהריים והיה עסוק באירגונים אחרונים לטיסה. פרקנו מזוודה, ארזנו שוב, ביטוח, סידור תיק למטוס וכבר הייתה כמעט השעה לצאת. 

לא יהיה לנו זמן להזדיין לפני 

אני אומרת בעצב אבל בהשלמה

ברור שיהיה, אין מצב שלא

הוא מחייך אלי עם עיניים אוהבות ומשכיב אותי על המיטה. 

כל הבגדים האלה מאוד מיותרים

הוא אומר ומקלף מעליי את החולצה והחזייה אחרי שהורדתי בעצמי את המכנסיים והתחתונים. 

ומנשק אותי מיליון נשיקות קטנות וגדולות בפנים, בצוואר, בחזה, בבטן, מלטף אותי ומחבק אותי. אני מחבקת את כולו עם הידיים והרגליים וקוברת את הראש בשקע הצוואר שלו, נושמת אותו אלי, צורבת אותו בזיכרון שלי. 

אני אוהב אותך

הוא לוחש לי באוזן בתיאום מושלם עם האגן שלו שנדחף אלי והוא לתוכי. אפילו הזין שלו מדבר איתי אהבה. 

הוא גומר בתוכי ואני מצמידה אותו אלי הכי שרק אפשר ופורצת בבכי אדיר, בלתי נשלט, בהבנה גמורה שזו הפעם האחרונה שארגיש אותו ככה, לעוד הרבה מאוד זמן. הוא מנשק לי את הדמעות שזולגות מהעיניים ללחיים, נשיקות קטנות של הבנה ומרים אלי מבט עם דמעות. 

אני כל כך אתגעגע אליך. אני לא רוצה לעזוב אותך. טוב לי איתך. 

הוא אומר לי כשהוא מביט לי בעיניים והיד שלו כבר עושה את הדרך לכוס שלי. 

אני עוצרת אותו והוא שואל אותי למה. 

אני עצובה מידי בשביל לגמור. אני לא אצליח. 

הוא מחייך אליי וממשיך את הדרך, מוצא את הכפתור הפעלה שלי ומניח עלי את הראש. 

זרמים בכוס ודמעות ועצב ועונג מתערבבים לי בבלאגן אדיר. 

תגמרי בשבילי 

הוא לוחש לי באוזן ושתי דקות אחר כך מגיעה האורגזמה האדירה, זו שהוא כבר התמחה בה. הוא מרים את הראש ומביט בי ומחייך. 

בשדה תעופה ישבנו ואכלנו ודיברנו כאילו הוא לא נוסע לזמן בלתי מוגבל וכשהגיע הזמן ללכת הצלחתי כמעט באופן מושלם לא להתמוטט מבכי. 

את כבר איבר מהגוף שלי. קשה לי לעזוב אותך. 

הרמתי אליו את העיניים ולא הצלחתי לדבר, רק לנשק אותו ולחבק אותו. 

חיכיתי לו מחוץ לבידוק, ראיתי אותו שם את התיק, עובר את הבידוק, שולח לי מבטים ונשיקות מרחוק, עד שהוא נעלם במסדרון הארוך. 

באוטו סוף סוף התפרקתי בבכי מהסוג המכוער, זה עם הנזלת והקולות.

תפרתי לי את הימים הקרובים שיהיו מלאים בעשייה וחברות כדי שלא אשקע ואני מאוד גאה בעצמי שאני מצליחה להיות נורמלית כשאני בציבור ולבכות ככה רק כשאני לבד. גם זה משהו. 

נסע. 

אתמול הוא חזר מוקדם מהצפוי והפתיע אותי עם עציץ מהמם, שוקולדים ודייט ערב ספונטני וכל כך כיף. זה היה כל כך טבעי, נעים, אוהב. 

חזרנו הביתה וארזנו עד אמצע הלילה את המזוודה והתיק הקטן למטוס בנחת, באווירה טובה, ביעילות. אני מה זה גאה בעצמי על יכולות ההדחקה שלי של הסיטואציה. במצבים שאני מוצפת רגשית עד כדי איבוד היכולת להכיל, אני נכנסת למוד עשייה. אני פשוט נעשית פרקטית ויעילה. מצויינת במצבי קיצון רגשיים, תמיד הייתי וגם עכשיו, לא אכזבתי את עצמי. 

סיימנו לארוז ונכנסנו למיטה. התלטפנו, התנשקנו ועשינו סקס מלא אהבה, מהסוג הצמוד צמוד הזה ונרדמנו כשאני מחבקת אותו עם כל סנטימטר בגוף הגדול הזה שלי. 

כמו עם האיום האיראני, אני מדחיקה רגשית את מה שקורה ומתרכזת בדברים שאשכרה יש לי שליטה עליהם ואני יכולה לעזור בהם. 

אני דוחה רגשית עד הרגע האחרון את הקץ, הרגע שבו אראה אותו נעלם מעבר לביטחון, עולה על המדרגות הנעות ונעלם לי מהעיניים, החיבוק והבית לאין לדעת לכמה זמן. 

עדיין לא מסוגלת לדמיין אותי בלעדיו פה. עוד שבע שעות בערך אגלה איך זה מרגיש.   

היום הפרידה.