גם לאמא מותר ליהנות

לפעמים אני מרגישה שהחרמנות שלי מובילה את מהלך היום שלי. משתלטת על המעשים שלי, על מתי אני עומדת, מתי אני יושבת, מתי אני הולכת לשירותים. המחשבה על לשון מלקקת בסיבובים את הדגדגן שלי, מוצצת אותו, נדחפת בחוצפה לחור או יד משפשפת אותו, בהתחלה לאט ובעדינות ואז מהר וחזק, בשיפשוף לכל הכיוונים,  יוצרת נזליה איטית, חמימה ונעימה לתוך התחתונים שלי. אני מרגישה את הנוזלים נשפכים ממני, מלטפים בדרך את השפתיים הפנימיות ואחר כך את החיצוניות בליטוף איטי,עדין ונעים. לפעמים, אני ממש יכולה להריח את החרמנות שלי באמצע יום העבודה. 

אני חוזרת מימים כאלה עם כתם גדול במרכז התחתונים. כתם שבנוי ממרכז דביק ורטוב ומסביבו אדוות של נוזל לבנבן בדרגות יובש שונות, בעיגולים הולכים וגדלים סביבו. 

התחתונים שלי יוצרים ציור של החרמנות שלי, כמו שאמר המתאדה. ציור יפיפה.