יש לי יומיים מורכבים.
מלאים בחוסר בטחון, בספק, בחששות.
המחשבות שלי רצות לכל כיוון, מתנגשות בקירות ההגיון ומתנפצות ברעש אדיר. וכל הזמן יש לי רעש בראש. ואני לא מסוגלת לחשוב בכלל או אולי אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב.
הדיבור העצמי הופך קונפליקטואלי, ספקן, חלש. כמו לחזור 25 שנה אחורה. ולא בקטע טוב.
הפנטזיות שלי כרגע הן באמת פשוטות.
לשכב במיטה ולכבות את המחשבות.
להפסיק לדמוע.
לקבל חיבוק ענק כזה שלא עוזב ולא מרפה.
וגם,
להוציא את הסטרפאון דוצ המפואר שלי מהתיק היפה שלו, לנעוץ אותו בתוכי, לפשק את הישבנים העגולים שמופנים אלי, לשפוך כמות אדירה של חומר סיכה כדי שאוכל להכניס אצבע ולסובב, שתיים ולזיין, שלוש ולדחוף ואז לנעוץ את הדילדו המופלא הזה בתוך החור המוכן לקראתי ולזיין אותו עד שהברכיים שלי כבר לא יעמדו בזה ושרירי הירך יכאבו מרוב מאמץ. ואז, להשכב לידו, להוציא את סטיספייר אהובי ולגמור בקולות תרועה אדירים שמלוות במנגינה הנפלאה של הרטט המכני.
אולי אז ורק אז, המחשבות שלי יעצרו רגע והסרטים יגמרו.