מתבוננת

לא באת אליי

סיננת אותי

מדוע לרגע אחד אני מבורכת בהשלמה ומרוגע עם הבחירות שלי ולרגע אחריי אני שוב נזכרת כואבת כועסת ורוצה כל כך שתבוא ותכיל ותחבק ותראה שאכפת ושיש לך מקום בזרועותיך אליי

אבל אתה לא תבוא ואני רוצה להפסיק לא לבוא יותר כשאני מרגישה לא רצויה 

כשאני יודעת.

אני אוהבת אותך? אני לא יודעת אבל אני רוצה לאהוב את עצמי עכשיו ואם זו המתנה שנתת לי, היא הגדולה מכולן.

ואני אומרת לעצמי

הבחור הזה הוא אהוב ליבי

הבחור הזה אהוב שהיווה עבורי עוגן

רעוע

מקום ללמוד גם את עצמי

לראות איפה אני טועה וגם כמה אני כמהה לאהבה מהסוג שהוא לא יכול ולא רוצה לתת 

הזוגיות הזו הראתה לי כמה אני לבד בתוך תהומות הנפש ואולי גם את הדרך פנימה

קשר לצמוח בו

מקום להפגש עם מקומות כואבים

באופן שהיה עבור שנינו לא מספיק שמור ולא רואה 

מקום שהמיניות בו לא מחוברת, לא קשובה, נעשית מתוך ריצוי או חוסר לעיתים קרובות.

מקום שבו מרגיש שאף אחד לא מקבל את השני 

מקום שאין בו כל כך מקום בשביל שנינו...

מקום שיש בו חיוך מתוק וקרבה והמהומים של חום והמון המון יופי ואכפתיות

מקום שיש בו אהבה גדולה וניתוק וריחוק ונכר

אני אוהבת את האיש הזה

אני מקווה 

אני חושבת שיש לי מקום לאהוב 

אני רוצה שיהיה לי מקום לאהוב ואני לא בטוחה שיש 

אני רוצה לעשות את הפרידה הזו עבור עצמי, אבל כל כך הרבה יותר קל לעשות אותה עבורו

תכלס כל עוד רק אני הייתי זו שסובלת לא הלכתי

רק כשהוא הראה רוך של פגיעות ופגיעה וכאב מולי ובגללי

אז אני הולכת מפה במחשבה על הקול המתוק שלו כשהוא שוכב במיטה מסרב להביט בי ורוצה לישון

הגעתי הבוקר לרגעים

הורדתי את הפתק הקודם ששמתי על המראה אמש והבוקר שמתי במקומו אחד אחר - אני אוהבת אותך, נתראה בחלום 💜

לקחתי את חוברת השירים והתליון שהשארתי בטעות,

השארתי את הכריות, אני לא צריכה אותן כעת ואני לא עושה לך דווקא.

נכנסתי למיטה שלו לתת לו חיבוק

פרידה

באהבה

ליטפתי ונישקתי את גבו ברכות

אמרתי לו שאני אוהבת אותו

שהיתי בתוך הרגע

ראיתי את החיוך וקטן והיפה שלו עליו

כמה מתוקה ויפה היא כשהיא עונדת אותו כך

ביקשתי במילה אחת מתוך הלב שלי, כפית,  כדיי שאוכל לחבק אותו קרוב וצמוד, בחום...  וללטף ולנשק את הגב שלו, ולהתנחם בנוחות הפיזית והמנוחה עוד רגע אחד. בתחושה הגופנית הנעימה של החיבוק שלנו קרוב קרוב

הוא סירב בתנועת ראש הקלה ביותר

אז המשכתי ללטף אותו רכות על הגב 

נותנת לו חיבוק אחרון קצת עקום, זה לא היה לי נעים גופנית ולא נוח אבל היה לי חשוב לא ללכת ביחס מר, כאילו הוא חייב לי משהו, כאילו סירוב שלו אסור או פוגעני, זה מותר.  ותודה על התקשורת והלימוד.

יצאתי ברכות מהמיטה ושמתי בשקט נעליי

הלכתי משם.

משאירה את המפתח תלוי על הוו המיועד לייד הדלת.

זהו, מעכשיו.

שוב אמרת לי מילים של פרידה

שאין אותי בלעדיך

שאתה לא צריך אותי בכלל ושאני צריכה אותך כל הזמן

חודרת למרחב שלך וכולאת אותך בתוך הכלא שלי.

לקחתי מהבית שלך את רוב הדברים שלי,

החלטתי לא לבוא יותר.

הלכתי לישון שש שעות אחרי הזמן שרציתי, מעכלת.

הבוקר התעוררתי לרגע של שמחה והתרגשות

שבת בבוקר

רציתי לזחול אל מיטתך ולנשק אותך בחיבוקים ואהבות

ואז נזכרתי

האם לכבד את החלטתי מהלילה ולהתרחק?

אמרת לי מילים קשות מאוד.

שאני תמיד פוגעת בי ובאחרים

שאני בריונית

שתפישת המציאות שלי מעוותת

לא היה נראה שאתה רוצה בכלל בנוכחות שלי.

אבל עדיין, מוקדם יותר שאלת אם נראה סרט ביחד ואמרת שאתה אוהב אותי.

וזה היה אמצע הלילה, אני יודעת שהיית עייף.

לא דיברת איתי, התעלמת מנוכחותי עד שעשיתי מניפולציה

למרות שקבענו וחיכיתי לך 

הייתי צריכה לבקש ממך להביט בי ולא הצלחתי לעשות את זה.

דיברת בפאסיב אגרסיב ואמרת שאתה מגיב לי בשפתי,

לא יכולתי שלא להסכים שזו השפה שעליה חונכתי,

אבל גם למדתי שפות אחרות.

וגם אתה לא למדת את השפה הזו רק מאצלי, סירבתי להאמין לזה אבל כעת גם שואלת אם נכון הדבר.

אני מבולבלת.

חשבתי על הפיצול אישיות שלי,

שחלקים שונים רוצים, חושבים ומתנהגים אחרת.

האם כל מה שאמר רלוונטי רק לחלק מסויים? כמו שבהתחלה אמר שהוא רוצה להיות רק עם אחד ולא עם אחרים? 

ואז אני אוכל ללכת אליו עכשיו ולחבק ולנשק...

אבל גם חשבתי על זה שהוא החליף לשון פנייה באמצע

ודיבר בקול של חצי בכי

הוא סובל איתי 

הוא לא מרגיש בטוח איתי

הוא מרגיש שיש לו מקום.

בוקר טוב אחד לא ישנה את זה

אבל בוקר טוב אחד של חסד

ואוכיח לו שאני לא יכולה בלעדיו

בוקר אחד של קרבה ואהבה

אני לא צריכה להוכיח לו את זה, הוא כבר בטוח בכך.

אני צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה ושאפילו טוב לי איתי

אני צריכה לעשות שיהיה לי טוב שלי עם עצמי

להוכיח שמגיע לי לקבל את כל האהבה ותשומת הלב והקשיבות שיש לי

זה גם מה שהוא אומר והוא אוהב אותי ורוצה בטובתי ו

זה שהוא אוהב אותי לא אומר שזה טוב שנשאר קרוב.

הוא בעצמו אמר; ''מגיע לך יותר טוב מזה, אז למה את ממשיכה לחזור?''

בוקר אחד של ביחד בתוך כל ים הכאוס והכאב המטורף הזה

אבל

אבל

אבל...

😔

אני רוצה להאמין שזו פרידה

שאפשר שנדבר

אבל...

אני צריכה את עצמי

אני צריכה גם אנשים אחרים

אני צריכה מבט

אני רוצה ללמוד לבקש

אני רוצה ללמוד איך זה לקבל 

אני רוצה ללמוד להיות ביחד עם עצמי

אני רוצה שיחמלו עליי

אני רוצה שיהיה לי מקום

אני רוצה שיהיה לי מקום לתת

אני רוצה לעשות מתוך מלאות 

אני רוצה למלא את החוסר

אני יכולה לשתוק

אני יכולה לא לזוז

אני יכולה לכאוב

ולרָצות הרבה

אני יכולה להמשיך לנסות

אני לא בטוחה שאני יודעת לעזוב

אני לא בטוחה שאני יודעת לזוז

אני לא בטוחה שאני יודעת לתקשר

אני לא בטוחה 

אני לא בטוחה שאני בטוחה

אני לא בטוחה שאני יכולה להיות בטוחה

אני דיי סגורה על זה שאני לא אדם בטוח

לעצמי ולאחרים בעצמי ועם אחרים

אני לא

לא אני

מה אני?

מי

אדון קטן שלי

אולי תרקוד איתי

אדון קטן חביב 

תראה הוא פה אביב

אולי תרקוד אותי

לכתוב. להסביר. לדבר. לעצמי. אלינו. לאחרים. מותר לכתוב מותר גם להגיב. מותר גם להיות מותר גם לעצור ולהתעלם. מותר לשמור לעצמך.

מותר לשמור על עצמך.

מותר להציב גבולות. 

מותר לגלות מה החוסר שעומד מאחוריי.

מותר לבדוק.

מותר לראות.

מותר להכיר.

מותר להכביר.

מותר לכאוב.

מותר לזוז.

מותר לא לזוז.

מותר להשאר.

מותר לשחרר.

מותר לוותר.

מותר לבקש.

מותר להפסיק להלחם.

מותר להשאר

מותר להגיש יד לחבר

מותר להיות

מותר להתכלות 

להתגלות

לוותר לעצמי

מותר לאהוב אותי היום

איך?

הלוואי שהייתה שונה

הלוואי שהיינו מקדשים זכר שבתות בשבט על גדות הנחל

הלוואי שהיינו מקדשים ישיבות נעימות לדממת החום בצהרי יום אביב מלבלב במדבר יהודה

הלוואי שהיינו מקדשים את התנועה והשינוי שבאים עלינו לטובה 

הלוואי והיינו נותנים מקום לרגשות להיות בהם ביחד ואז הולכים לתעשייה בלב נחמל

במקום זה אנחנו מקדשים זיכרון של פשע, רצח, אומללות

כאילו לא מספיק שנצרבנו ללא שוב בבשר החי

כאילו האומנות החוזרת בטראומה מזינה את החי

לא, היא משחזרת מסמאת פוגעת בעצמנו, בילדים, בכל מי שסביב ובתקווה שלנו להתקיים.

אני חיה עם פוסט טראומה מורכבת

הנפש שלי מפוצלת ומחולקת לרסיסים של זיכרון

בוא זמנית אני לא זוכרת ולא שוחכת לעולם את הזוועות ההן ושכמותן

את טראומות הקיום במציאות עוני, שכול, טרור והתעללות קיבלתי בירושה חגיגית מהוריי

אני יודעת איך זה

העניין עם זיכרון טראומה שהוא חי בתוכנו כל הזמן

לסרב לשכוח זה לסרב להחלים.

הייתי רוצה תקווה עבורי ועבור כל מי שמסביב 

הייתי רוצה שלדברים יהיה מקום אוהב רואה ומקבל 

שנוכל לנשום ביחד

שנוכל לבכות ולעצור ולחבק ולברר איך נמשיך מזה

נמאס לי מ''לא נשכח ולא נסלח''

והלוואי שבחיי האישיים אוכל להביא אחרת.

בכיתי המון.

כאב לי בגוף

רציתי לזוז ורציתי ללכת למיטה ואתה -

היית מתוסכל ממני.

אבל נשארת, ונתת לי מקום, להיות...

אחרי זה כן הלכנו למיטה.

היה בנינו מגע נעים, מחשמל, רציתי שתמשיך

רצית לזיין אותי

רציתי להקשר

כמה אני רוצה להיקשר ושתיגע בי ככה, שתעשה בי כרצונך,

כי כשהרצונות שלנו מסתנכרנים זה נפלא.

משולבים.

איכשהו המגע בנינו תדיר כל כך נוגע, כל כך נעים, כל כך ממלא וטוען

גם בתנועה ונעלמות אבל גם בתשוקה ועוררות ו-רעב כזה-

הלוואי שהיית קושר ומזיין אותי אז

אני שמחה שלא זיינת.

אמרת שזה מהר לך מידיי, עוד לא הזדיינו שוב מאז הפעם ההיא וכבר אני רוצה להקשר.

אמרתי לך שאני מעדיפה - קשירה קודם, שזה מרגיש לי יותר נכון ובטוח מאשר ישר לקפוץ לחדירה.

דיברנו על הפער שיש בין התפיסות שלנו אולי

בין תפישה אולי נורמטיבית יותר שקשירות זה הקיצון

ובין התחושה שלי שבשבילי זה קרוב, מאוד. משהו שאני רוצה ומבקשת בשביל להרגיש בטוחה אהובה מוחזקת. משהו שמתחשר לי במיניות איתך.

שמתי לב. אתה הבן אדם שאני רוצה שיקשור אותי.

כי עכשיו אני בוטחת בך, באמונה עמוקה, בקרבה באמון ותשומת לב.

לא עם אף אחד אחר.

גיליתי שאחי באמת נמשך אליי

שלא דמיינתי את זה רק

זה מילא אותי בהקלה ושמחה.

הוא חזר לארץ לביקור 

הייתי אמורה ללכת לבקר אותו שם, אבל מעולם לא הגעתי.

לעומת זאת, הוא יצר איתי קשר שהוא כבר בארץ כמה זמן וישמח להפגש..

בוודאי שהזמנתי אותו

כשנכנס לבית בדיוק נמנמתי

הדלת הייתה פתוחה והוא בא לחבק אותי במיטה.

כמו שאהבתי, כמה שאהבתי ואיך הוא יודע?

כמה שמחתי להתעורר לחיבוק הזה

נצמדתי נרגשות הרגשתי את התחת שלי גומע את המגע בנינו מתכרבל ומנסה להתכרבל בתוך החיבוק

הרגשתי את הזין שלו עומד ונתקע כנגד התנועה המקפצת של הישבן שלי מבעד לבגדים.

היה זה רגע נעים ומתוק 

כל כך רציתי שילחץ ויצמיד את הזקפה שלו כנגד הגוף הצעיר, הערג והמשתוקק שלי

הנעימות והשמחה מילאו אותי.

אבל הוא - נלחץ והתרחק.

קמנו. והוא אמר לי כמה מילים שהרגישו הכי מכוונות ואישיות. שרק מי שהיה איתי לכל אורך העבר המסובך שלנו יכול לדעת ולזהות מי אני ומי אנחנו.

זה היה לי חשוב.

את השאר אני לא אספר כי נהייתי עייפה מידיי להעלאת זכרונות מעבר וגם זה נהיה מפחיד בגלל סודות של המשפחה המאיימים במציאות בחוץ ואמא שלי שנמצאת שם.

אבל ההתרגשות הזכה הכנה הזו שהייתה ברגע שגיליתי שגם הוא נמשך אליי וזכיתי להרגיש אותו מתרגש ומתנשם קרוב רק לרגע

זה שווה את הכל

שחזור של נטישה 

עוד טריגר

שוב פעם באת לי בכוס ו-

ניתוק.

ביקשתי שתעבור לתחת, ולא הסכמת.

הייתי צריכה לבקש שתעצור. אבל

כבר לא הייתי מחוברת בכלל

שם... שוב פעם במשחק

ואז גמרת ואני עם

עוד בקשה לתקשורת רואה

עוד אי הבנה

אני לא זזה מהמקום ונאבקת לדבר

אתה לא מבין. מתנשם קלות, לרגע נח ואז קם ללכת.

הייתי רוצה שתגיד שאתה הולך אבל תחזור

שתביא צבעים לציור, כמו שאמרת בעבר שאתה מבין אותי דרך הציורים ושלו יכולתי לצייר לך ברגעי הקושי אזי -

עניתי אז ש'אני לא מצייר' אלא אם אני במצבים אחרים, דמויות אחרות עשו את הציורים שראית.

והפעם, אני שוב אחרת ויש דמות שנוכחת ומבקשת ממך לצייר ביחד.

אתה אומר שאתה לא מבין ומתרחק

אתה יכול להציע לי 'בינתיים, את יכולה לעשות כך וכך' 

אתה יכול לעזור לי לצאת

אני בטוחה שלו ידעת היית מנסה

אבל בינתיים אתה הולך, ונועל את הדלת.

או אז אני נשארת - במיטה עם הזרע שלך 

נשארת וממררת, ממררת ומבכה 

יעברו שעות ארוכות עד שאצליח לקום להשתין.

בינתיים בוכה, צועקת ומרביצה לעצמי

המעבר מאינפנטיליות שפתית לבכי תינוקי ואז לאלימות המוכרת מפעוטות שגדלו ההזנחה רגשית מקלף כל שכבה של כוח, מרגוע ותחושת מסוגלות עצמית.

איך הצלחתי להגיע למצב הזה? אני ליטרלי השכנה המשוגעת. אני יודעת ששומעים כולם. אף אחד לא יבוא.

התסכול והכאב מכתיבים את הקצב ואני כלואה בתוך הנפש בתוך הגוף המבחיל בתוך הכרוניקה של ההרס העצמי בתוך הדווקא שממשיכה להתעלל בי.

בשברון אישי עמוק אני שוב מנערת מעליי את משיחות האמון והביטחון הדקות והארעיות שמתדלדלות ונופלות ממני כאילו לא נבנו בכלל. ואין שום דבר שמחזיק אותן שם. בכל תנועה הן מרחפות כמו נוצה ונעלמות באוויר כמו סלסלי האבק המרצדים בצהוב לקרני השמש בבית ילדותי.

עם כל תנועה הכי דקה, הם מתערבלים ונוגעים

עם נשימתי, הם שרים דרכם במרחב בורחים ממבט העיניים.

כמה אהבתי להתבונן בהן, בשיערות הזהב המרקדות באוויר גורמות לו לזהור.

כמה נחמה מצאתי בתנועתן האופפת אותי בחיבוק רפאים אוהד.

עמלתי רבות כדיי לשוות לעצמי מידה מינימלית שלהן ובאיבחה עדינה הן נעלמו. שלא כמו האבק בבית ילדותי, שתמיד נשאר שם, נסיונותיי לאמץ קול חומל בתוך מרחב הדמים אוצר החורבן זכו להדהד רק אמרות פגע בחיצי רעל ממורקים.

עתה, כל תנועה קפה חושפת את ליבת התיעוב והעלבון עליה נבניתי מהיסוד והיא הופכת לאבנים הפוגעות בצידי הגולגולת

את המצוקה ותחושת היעדר הבית שלי בגופי שלי אני פוגשת שוב מחדש, שלום שלום כמו להכיר שוב בוסתן של רקב, וסת, בשיער הצומח מנקודת החן שבלחי שמאל, ציפורן ברגל שצומחת שוב אחרי עקירה.

פוגשת שוב את הרפש, השחיקה ההזניה, ההזנחה הפושעת ומרקם החומר המתבוסס בזפת גלם עצמו המתפרק

את האלימות הקשה והבלתי מתפשרת שחוסמת אותי

אני מפוררת את פיסות האמון והביטחון הפריכות לאבק דק ומחנק

הן מעולם לא נועדו להישאר, נדחות כמו קרום יבש של מים מעל בלון משומן היטב ומתפזרות סביב כמו חרוזי זכוכית שאובדים לעד בנקודת המפגש עם הרצפה הקרה

אתה ממשיך בחייך. ואני, ממשיכה להשחית את עצמי כמגרע המסורת.

לבד.