רגעים מושלמים וגם לא…

יש בך אווירה של רוגע 

האמת שזה משהו שאמרו לי …  

וזה ממש מצא חן בעיני 

ושלח אותי אל המקום הזה 

שבאמת מול כל החפירות 

נעים לי עם עצמי ויש בי אווירה של רוגע. 

לפחות ברגע הזה

כנראה שהירוק בעיניים ולחתוך משהו מרגיעים אותי 😈

הפריווילגיה של הזמן שבו הכל פרוס לפניי 

ויש לי רגע של נחת

ויש לי רגע להתבונן 

ויש לי רגע ליצור

ויש לי רגע להתבלבל 

ו ווואוווו להתבלבל איזה כיף זה 

כשהקרקע כל כך יציבה 

מוזר כשאני כותבת יציבה זה כל כך סובייקטיבי 

( חטופים, מלחמה, קפלן, צעקות, אלימות ) 

ואני בעולם הקטן, המניאטורי שלי מרגישה שעם כל הבלבול יש אדמה יציבה. 

תמיד חשבתי שכל כך קל ללכת לאיבוד כשיש בית לחזור אליו. 

הבית שלי 

הבית שבניתי

החבר הכי טוב שלי שדחפתי אותו לפרוש כנפיים 

הילדים שלי שרואים בי בית של אהבה

אני, שמתעופפת לעולמות קסומים וחוזרת הביתה. 

כן אני יודעת, יש אנשים שאין להם בית לחזור אליו

לא הבית בפנים, ולא הבית שבחוץ. 

ואני צוחקת עם עצמי ולפעמים גם בוכה, כי אני יודעת שזה תמיד הבית פנימה, הבית שאני בונה אותו בפנים החוצה. 

רק מתוכי פנימה הנתינה מתאפשרת,

רק מתוכי פנימה השפע מתקיים ומתאפשר

רק מתוכי פנימה אני יודעת מה זאת אהבה 

רק מתוכי פנימה אני טועה ולומדת מחדש

רק מתוכי פנימה אני אגע ברגעים קטנים של אושר 

ואדע שאהבה תמיד אבל תמיד מנצחת. 

תודה על הפריווילגיה של ללכת לאיבוד

ולחזור הביתה 

אני בסדנת כתיבה

בדיוק סיימנו לאכול ארוחת צהריים.

החשיפה קשה לי.

סביב השולחן תשע נשים מהממות

כל אחת ומסע חייה.

יש לי התקף חרדה, הדופק מואץ, לחץ הדם יורד למטה, כאילו זרקתי אבן לתוך קרקעית הבריכה, אני צוללת עמוק לתוך הנשימה שלי, מה לא בסדר אני שואלת את עצמי? מה הבעיה שלך? הקיבהמעכלת את האוכל שנכנס לתוכה, ואני כמעט היסטרית, אם הייתי יכולה הייתי פורצת המונולוגשל ילדה שהלכה לאיבוד ולא מוצאת את הדרך חזרה הביתה, וואט דה פאק!!!!! רוצי!!!! אבל לא? לאן יש לי לרוץ? ואיך? הרי אני תקועה בקרקעית של הבריכה, נושמת עוד נשימה, מנסה להתרכז בה, כמעט רואה אותה יוצאת ונכנסת. הלמות ליבי עדיין זועקות קריאה בלתי נשמעת, הלב דופק, אני מבינה את ההתקף, אני מנסה לא להתנגד, אני קמה ומחפשת את הטלפון שלי, חולצת נעליים, מעיפה את כל מה שיש על המיטה ונכנסת מתחת לפוך ומתחילה לכתוב. עוטפתאת עצמי בשקט מדומה, כאילו עכשיו אני באמת צוללת לתוך הבריכה וקולות הרקע עמומיםמסביבי. התקף חרדה תלך למקום אחר, צא ממני, משחררת אותו במילים ואותיות, בורחת לתוךהתחושות של עצמי ונותנת להם מקום ממשי, לשחות, להרגיש את המים סביבי, אולי עוד רגעהכל ירגע ואני אוכל לשחות את דרכי חזרה ולהוציא את ראשי אל תוך משב רוח קריר שנמצא ביןמים ליבשה.

מסיימת

ומכסה את כולי בשמיכה

כי עכשיו כל מה שאני צריכה זה לעצום את העיניים ולהתכרבל על כנפי סיפור קטן ומתוקשהדמיון שלי יצבע בצבעים של רוך ואהבה ואז בתוך החושך אחטוף תנומה קלה שתעביר אותיבמנהרה אל מצב צבירה של שלווה והקלה.

מגירה

כמה מגירות

כמה מחברות

כמה בחוץ

כמה בפנים

המגירה שלי מלאה.

מלאה בעצמי ובמחשבות.

מלאה בכלום לעשות.

הכלום לעשות מזכיר לי אסוציאטיבית

הריון, 9 חודשים שבהם צומח זרע חדש בלתי נראה ומרגיש כמו העולם כולו.

מתישהו כשהבנתי שלא אוכל להיכנס להריון שוב, לא כי לא יכולתי, פשוט הבנתי שזהו, זה כברלא יקרה יותר, סיימתי להיות בהריון ולא תהיה הזדמנות נוספת. ההרגשה היתה תחושה שלפרידה.

פרידה מיכולת נשית ואינטימית שהיתה שייכת לי ולמשמעות שלי כאישה, כיוצרת חיים.

הריון זה דבר נפלא, להתעבר, להתחבר עם זרע קטן ומתוק שצולל לתוך הביצית הקטנה שלי, חודר לתוכה ונעלם ומשנה צורה.

הבטן שמתהווה, היצור הקטן הזה שמתפתח בתוכי, חלק ממני וחלק מעצמו, כמה קסם ופליאהביצירה של עולם חדש שנקרא אני,

אני אני

הוא אני

היא אני

וכל אחד הוא אני של אני

ולידה, אוהו לידה, הגוף שבשל לשחרר פרי חדש החוצה אל עולם שלם, ענק, מורכב ומיוחד,

רציתי, רציתי כל כך אבל ההגיון והזמן אמרו שזה לא יקרה שוב.

משהו חדש גדל בתוכי, כבר לא עובר קטן, אולי רעיון, אולי דרך, נתיב,

ויש שם כלום במקום הזה, רביצה בתוך רחם שנקראת האמבטיה שלי, אני זאת שיושבת בתוךרחם הפעם.

ואני סקרנית, ולפעמים חסרת סבלנות מורטת עצבים, ולפעמים מפוצצת הורמונים ודמעותשזולגות על פניי, ומילים, ומחשבות, ודמיונות, וחלומות, ופחדים, ותהיות, ושמחה, וצחוק,

קיצר … משהו חדש מתחיל… ואני מרגישה את זה

שבת שלום 💛

האם יש דבר כזה טוב ורע?

מאיפה הם מגיעים

איכשהו תמיד יכולה להיוולד אגדה

אגדת חיים

היה היה פעם

בארץ לא נודעת גבר חסון ומיוחד

שרגשותיו היו סבוכים בדרכם של נשמות קסומות בתוך מעגלים של מיסתורין, תשוקה, מספרים, ומחשבות… את הדרך הוא בחר, רוב הזמן מהראש, איך צריך, איך נכון, מה חשוב, ואת מי זה מספק?

ויש בתוך הלהבה פנימה, שאם נסתכל על גייחלים בתוך להבתם, יזרחו אורות כתומים וצהובים וכחולים וסגולים… והחום שבוער בחוץ מלהיט את לילותיו האפלים בהם הוא מרגיש את האש ניצטת.

יום אחד הוא פגש עלמה שעשתה כמעט כל דבר שביקש

שובבה אמיתית … זה לא משהו שהוא או היא ביקשו, בטח לא בקשה מפורשת

והנה הוא ניגש בדרכו האצילית

והיא מתמגנטת לכוח שעומד מולה.

ועוברים להם הימים

והיא שותה את דמו, את צרכיו, הוא שותה את השקט והקבלה שהוא מייצר עבורה.

והיא כמו נחל מתחילה לזרום, הנחל גועש ושוצף, פותח ערוצים חדשים, מחלחל במקומות קטנים ונסתרים.

וכמו מים ואבן, המים מתחילים להחליק אט אט את הסלע, קשוח, איתן, יציב וחזק.

בזיעת אפין היא רוחשת רחשים קטנים שמוסיפים אש למדורה.

ואז שקט.

״אני מרגישה״

הגבר אומר: ״אני קשוב לרגשות שלך, מה את רוצה שהעשה?״

היא אומרת: ״אני רוצה את זה״

הגבר אומר: ״את רוצה את זה? בסדר, נהדר, אני אשיג לך את זה.״

ואז הוא יוצא ישירות להשיג זאת עבורה, בוטח לחלוטין שבתוך תשוקתה נמצאת חכמת היקום.

"אין כל קושי בכתיבה, כל מה שצריך לעשות זה לשבת ליד מכונת הכתיבה ולדמם."

כך אמר  ארנסט המינגווי

וכבר יומיים אני שואלת את עצמי מתי אני מדממת,?

והאם כשאני יושבת לכתוב זה,

״ לשבת ליד מכונת הכתיבה ולדמם״ ..

לדמם את הצורך כאן ועכשיו

לדמם את התשוקה שלי שמתעוררת בין רגליי

לדמם את המקום של להיות בהכל ולא כלום

לדמם אותו.

לדמם אותה.

לדמם על חולצה נעימה שאני לובשת.

לדמם את הרגע הזה שאני יורדת על ארבע ושולחת לו תמונה.

לדמם את השתיקות שבבחירה.

לדמם געגוע.

לדמם כאב של מדינה.

לדמם אובדן של משפחה.

לדמם צעקה של אמא שרוצה את בני דמה בחזרה לחיקה.

לדמם בין רגע של שמחה אישי מול כאב של אומה ותקופה.

לדמם הצלפה של חגורה.

לדמם סלט פירות שהכנתי.

לדמם נשיקה מלאת תשוקה, ולרצות עוד, רגע אחרי שהשפתיים נפרדות.

לדמם את הדם שלי ניגר בין רגליי.

לדמם דמעות מלוחות של עצב ושמחה זולגות על פניי.

לדמם את הרגע הזה שאני מדממת כאן בבית, על כיסא בפינת אוכל, אחרי אמבטיה ושיער מסורק, ושורט גינס קצר באמצע החורף כי בא לי להרגיש את הרגליים המשוכלות שלי מדממות תשוקה של רגע, ונינוחות בלתי מתפשרת, וחופש של תודעה, ורוח שמנפנפת פעמון בחצר בצליל שמזכיר תקופה אחרת.

ארנסט יקירי

אני עוד אמשיך לחשוב על הרגעים בהם אני מדממת

ואתה תמשיך לתת לי השראה איך למצוץ ולדמם כל טיפה מהחיים האלה כאן ועכשיו

כי אתמול היה

והמחר אינו לעולם

אז אני מדממת עכשיו

מדממת תשוקה.

שבת שלום הכי שבת מהלב ❤️

#אחדהטובים