אוסף שטויות

קוראים לזה 'לילה של אלבומים', וזה קורה כל לילה מאחת עד חמש או שש בבוקר.
במהלך השעות האלה, אני מוצאת את עצמי מקשיבה בדבקות, ופתוחה לכמעט כל דבר שיבוא.
ריקי גל? סבבה. אריק קלפטון? עוד יותר סבבה.החלונות הגבוהים? נו טוב.
ככה זה, כל לילה, האנשים הקטנים שבתוך הרדיו מחליטים מה אני אשמע, ואני תמיד נותנת לזה צ'אנס, גם אם זה איזה אלבום ישראלי שכוח אל משנות השבעים המוקדמות.
מצד אחד, גיליתי ככה כמה אלבומים מדהימים, שלא הייתי מגיעה אליהם אחרת, ומצד שני, אני זוכרת לילה אחד גרוע במיוחד שכל מה שרציתי היה משהו לשקוע בו, אבל הרדיו התעקש ללכת דווקא על 'טרבלינקה' של יהודה פוליקר.
כמו בסשן, גם כאן יש מילת ביטחון, וקוראים לה 'לכבות את הרדיו וללכת לישון'.

אוף, כבר המון זמן לא שמעתי את החברים של נטשה, הספקתי לשכוח כמה הם מדכאים אותי.
תודה לכם, 'לילה של אלבומים'.
😄

...או כאן. ומכיוון שאין לי פסיכולוג, וצריך להוציא את זה איפשהו, כאן זו בחירה טובה- או גרועה- ככל השאר.

שלושה חודשים עברו.
שלושה חודשים וכאילו נצח, או לחילופין שניה.לפעמים אני בקושי יכולה לזכור את הימים שהיית כאן, ולפעמים אני בטוחה שראיתי אותך בזוית העין, אבל לא.
הייתי חושבת שזה יעבור עד עכשיו, אבל עדיין, בכל לילה, כשאני מנסה להרדם, את מתגנבת לתוך מחשבותיי, ויותר מהכל פשוט עצוב לי נורא.מצד אחד אני קצת מסתכלת על עצמי בזלזול, וחושבת לעצמי שאני סתם ילדה טיפשה, אבל מצד שני- פאק איט- אני עדיין בוכה כל פעם שאני חושבת עליך.
יש אנשים- או יצורים- או פשוט נשמות, שנכנסים לחיינו לזמן מסויים- קצר או ארוך- וכשהם הולכים, כמו שכולם חייבים ללכת בשלב מסויים, הם לוקחים איתם חתיכה מהלב שלנו. ואני מעדיפה לחשוב, גם ממרומי הציניות והסרקזם שלי, שאלה שלוקחים איתם את החתיכה הזו מליבנו, לא רק שתמיד יהיו שם במובן מסויים, אלא שיום אחד, בזמן אחר ובחיים אחרים (השטן הציני בראש שלי צוחק עלי כרגע בטענה שנהייתי יותר מדי ניו-אייג' בבת אחת)- עוד ניפגש.
וזה איכשהו מנחם, או לפחות מונע את תחושות החמצה, או יותר גרוע- חרטות.

And I Love Her / The Beatles

I give her all my love
That's all I do
And if you saw my love
You'd love her too
I love her

She gives me ev'rything
And tenderly
The kiss my lover brings
She brings to me
And I love her

A love like ours
Could never die
As long as I
Have you near me

Bright are the stars that shine
Dark is the sky
I know this love of mine
Will never die
And I love her

Bright are the stars that shine
Dark is the sky
I know this love of mine
Will never die
And I love her

בולשיט פלצני
אבל רגשות.

הבהרה צינית ונטולת יומרות: החתולה שלי מתה. אני עדיין מאד מתגעגעת אליה.
תגובות ציניות יזכו את שולחיהן בשאריות מניתוח הסירוס של החתול החדש.

(לפחות לא שלי...)

Friendship... is not something you learn in school. But if you haven't learned the meaning of friendship, you really haven't learned anything.
Muhammad Ali

חג שמח.

לא יודעת אם כולם ככה, אבל מאז ומתמיד לימי השבוע היה אופי בעיני. כל יום והמיוחד בו, כל יום והדברים האופייניים לו. אני מניחה שזה התחיל מחוויות שצברתי כילדה, שגרמו לי לבסס את ההחלטה איזה יום הוא טוב ואיזה לא, והמשיך באותה צורה מאז.
אבל ימי רביעי... תמיד היו בעייתיים. בתקופות מסוימות בחיי הם היו מצויינים, ואז, בתקופות אחרות, הם היו נוראיים. זה ממש מוזר עכשיו שאני חושבת על זה, כי באמת לאורך השנים דברים שונים, טובים ורעים, מצאו להם שגרה לדבוק בה דווקא בימי רביעי.
בתקופה האחרונה ימי רביעי היו הימים בהם (לרוב) נפגשנו, וככאלה הם היו לא רק מצויינים, אלא גם מיוחדים.
כבר מהבוקר, גם אם קמתי בשש להגיע מוקדם לאוניברסיטה (אם, לא כש-), התמלאתי בציפייה.
עכשיו, באופן מפתיע, יום רביעי החליט לחשוף ברבים את פרצופו המכוער, ולרדת מדרגה ל'סתם יום שבא לפני יום חמישי' במקרה הטוב.

אז אני שמחה להכריז שיום רביעי של השבוע הזה תם ונשלם (ולא בלי דם יזע ודמעות. או שלא בעצם), מה שלא רק אומר שמחר יהיה טוב, אלא גם שהסופשבוע ממש כאן עוד רגע.
ואם יש משהו שאני מממששש צריכה, זה לצאת.
לבלות, לשתות, להקשיב למוסיקה. או בעצם: להנות.

סבלנות, עוד שניה יום שישי 😄

מוסיקה לטרום סופ"ש: משהו רגוע, אבל חושני ומעורר:
Santana / Santana III
שנת 1971

גרררררר של אלבום.

פעם הייתי כותבת לו את מחשבות הזימה שלי. הייתי משתדלת להעביר לכתב את כל מה שדמיינתי עליו וחשקתי בו, ושולחת לו, כדי שידע.
ידע כמה אני רוצה אותו- להיות שלו, להרגיש אותו.
ועכשיו מאד קשה לי.
כרגע, רוב הזמן, אין לי מחשבות זימה ממשיות, למרות שקריאה באתר ובאתרים אחרים אכן עוזרת לעורר קצת את המוח. אבל עדיין, יש בעיה. אני לא מהאנשים שמפנטזים על דמויות לא מוכרות, או רחוקות (כמו שחקנים ודומיהם). אני מפנטזת על זה שאני רוצה, או, אם אני יוצאת עם מישהו, עליו.
ועכשיו, הוא עדיין שם, בראש שלי, ואני יודעת שעדיף שלא, כרגע.
זה עדיין מכאיב מדי.

יודעת שעם הזמן זה יעבור, ואוכל לחזור להיות הסוטה שלמדתי (ועדיין לומדת) להכיר ולאהוב.

צובט אבל מדהים:
The Rolling Stones / Let It Bleed
1969 (כן כן)

מאחלת לכולם להרגיש קצת שמש על הפנים. מעלה פלאים את מצב הרוח 😄

החלטתי לפתוח בפרוייקט חדש ומסעיר.

הפרוייקט ידרוש את מעורבותם של גנטיקאים, מנתחי מוח, מומחי התנהגות, ובכלל מומחים בעלי שם מן השורה הראשונה, אשר יתרמו מזמנם לטובת הפרוייקט ה-אולי הכי חשוב- שאי פעם פותח.
הפרוייקט בשמו הקצר נקרא 'סנכרון מוח-לב', ובשמו המפורט יותר 'מערכת פילטרים מתקדמת לשליטה מיידית בחייך!' (הנה, כבר יש לי את השורה שתשמש כפרסומת ברדיו ובערוץ הקניות).

העקרון יהיה די פשוט- כל החלטה, מעשה, מחשבה, יעברו שני שלבי סינון: הראשון יהיה רגשי, ושם יוחלט אם מה שזה לא יהיה טוב לנו רגשית. אם לא, הוא יפסל על הסף, ואם כן הוא יעבור לשלב הבא. השלב הבא הוא סינון הגיוני, מחשבתי. שם יוחלט אם מה שזה לא יהיה טוב לנו מבחינה רציונלית.
רק לאחר מעבר שני השלבים יאושר ה-מה שזה לא יהיה המדובר.
אני חושבת שזה די חכם בפשטותו: מה שטוב לך- תעשה, מה שלא- לא. יתכן ולזה האבולוציה בעצם שאפה כל הזמן הזה, ואנחנו פשוט לא ידענו.

הבעיה העיקרית היא לא מציאת הפילטרים, אלא האיחוד שלהם מן הסתם. אני מניחה שבשלב התכנון הראשוני נצטרך לפתוח כמה מוחות לראות איך עובד כל העסק, אבל היי, מה לא עושים בשביל המדע? ובכלל, יש מספיק אנשים בעולם שלא ירגישו בחסרונם....

את הפרוייקט תלווה מוסיקה מושית כלשהי (לא מצליחה לחשוב על דיסק שכזה כרגע), ולא בגלל שזו תהיה מוסיקה טובה, אלא בגלל ההנחה שברגע שהמערכת תפעל כמצופה, הפילטר הרגשי אמנם יעביר את הפסקול הנבחר, אבל הפילטר ההגיוני ידע לדחות אותו כחרא.
אולי דיסק של ABBA?
טוב, כנראה שהיום כבר לא תהיה המלצה,
כל מי שנחשף בעברו למוסיקה של ABBA, צר לי.
כל מי שלא- אני לא ממליצה, מה שפוטר אותי מאחריות עתידית כלשהי (מה שמזכיר לי שצריך גם סוללה של כמה עורכי דין לטובת הפרוייקט, אני צופה כמה תביעות עתידיות של אנשים שפתאום לא יעשו שומדבר כי הפילטר ההגיוני יחדש להם הרבה).

*******

לפעמים זיוני השכל שלי מעייפים אפילו אותי.
(היייי אולי המערכת החדשה סופסוף תשתיק אותי?)


*****

יום שלישי מהמם לכולם
ותנחומי מקרב לב לאמיצים ששרדו עד השורה האחרונה (בנינו, אף אחד לא הכריח אתכם, אבל מה לעשות, התקווה היא אכן תכונה אנושית. אני אישית ממשיכה לקוות- אולי יום אחד הבלוג שלי יתמלא באורח פלא בסיפורי זימה מחרמנים להפליא שיצוצו יש מאין. מותר לקוות).

מכירים את השיר "כמה פעמים ספרת עד עשר, ושום דבר לא קרה?"?
לי זה קרה לפחות מליון פעמים.
תמיד כשאני מצפה שמשהו יקרה, אני מוצאת את עצמי קובעת דד-ליינים, ואז דוחה אותם.

זה מזכיר לי את הסיפור (שכחתי אותו מזמן אז הוא יהיה מאד ערטילאי ובלי הפרטים הקטנים) על איש אחד, שהחיים שלו היו במצב רע, שעמד מול עץ וזרק לעברו אבן. הוא הבטיח לעצמו שאם יפגע בעץ, החיים שלו עתידים להשתפר. והוא זרק, ופספס. ואז הוא התקרב בצעד לעץ, ואמר שהפעם אם יפגע חייו ישתפרו. בקיצור, הוא פספס שוב, וכל התהליך חזר על עצמו, עד שכשהיה קרוב מאד אל העץ פגע בו לבסוף. הוא מיד פרץ בקריאות שמחה שכן עתה מובטח שחייו ישתפרו.
אני חושבת שזה סיפור של פילוסוף או פסיכולוג כלשהו.
בכל מקרה, המון פעמים זה פשוט ככה.

פתטי, לא?

... בלה בלה ההמשך ידוע.

כיוון שעד עכשיו כשהמלצתי ציינתי שנה, אני אמשיך באותו קו.

האלבום Blind Faith הוא משנת 1969.

השנה החביבה עלי, למעשה.

Blind Faith, האלבום היחיד של הלהקה שגם נושא את שמה, הוא דיסק מצויין לי לאחרונה. יש בו מין מונוטוניות פסיכדלית, או פסיכדליה מונוטונית, אם תרצו.
במיוחד בשעות המאוחרות, בשבועיים האחרונים, כשהחדר מלא בעשן ואי אפשר לישון.
לפני כמה לילות ניסיתי להרדם, ואיכשהו תוך כדי מחשבות הגעתי למסקנה הישנה שהחיים הם גל.
בדרך כלל, זו לא מסקנה שאני נוטה להגיע אליה. אני לא מגדירה את עצמי כאחד מהאנשים ה'זורמים'. צר לי, אבל אני לא ממש ספונטנית, אוהבת לדעת מה אני עושה כמה זמן לפני שזה באמת קורה, ובאופן כללי, משהו בקונוטציה של המילה הזו פשוט חורה לי.
אבל התפשרתי עם עצמי במחשבה שאם החיים הם גל אז לא חייבים לזרום, אפשר גם לגלוש.
אז זהו, השלמתי עם המסקנה, החיים יכולים להיות גל. וזה באמת נכון- אני חושבת שלא משנה אם טוב או רע, שום מצב שנמצאים בו הוא לא תמידי. הכל משתנה, כל הזמן, ובין שינוי לשינוי יש את השיאים, לטוב ולרע.

מכירים את זה שאתם מנסים לכתוב את המחשבות שלכם, אבל שניה אחרי שכתבתם משהו שנשמע לכם חכם, או שנון, או נכון, זה פשוט נשמע פלצני?
לי זה קורה די הרבה.
והנה, זה קורה לי שוב.
אבל.. במקום למחוק ולהתעצבן, אני פשוט אהיה בוגרת ואפרסם.

החיים הם גל.
מי האדיוט שאמר את זה??

אגב- עדיין מסכימה עם המלצת הדיסק. זה אף פעם לא יישמע לי פלצני.

החלטתי להישאר בבית ולהקדיש את היום ללימודים. ההחלטה הגיעה אחרי מקרה מביך שקרה אתמול, בו אני והחבר הכי טוב שלי נכנסנו לשיעור הלא נכון. לא סתם נכנסנו, אלא התיישבנו, שלפנו עטים ודפדפות, ואפילו תהינו מי זה המרצה החדש. אחרי כמה דקות הבנו את גודל הטעות וברחנו, מתפוצצים מצחוק, מהכיתה.
אז הגיע זמן ההתאפסות.
את הלימודים מלווה דיסק של Koop, הנקרא Waltz for Koop, משנת 2001. זה אחד מהדיסקים הבודדים שעבר את מחסום שנות השבעים אצלי בספרייה. למרות שהוא משרה אוירה מאד מסטולית כשממש מקשיבים לו בתשומת לב, הוא מעולה כמוסיקת רקע גרובית אך מונוטונית.

****

יש לי לק בצבע בורדו כהה (יש שיגידו 'צבע דם') על הציפורניים של הרגליים.
אף אחד לא יודע, כי בחורף אני גורבת גרביים מהרגע שהתייבשתי (אחרי המקלחת), עד הפעם הבאה. ככה זה כשיש קוביות קרח במקום כפות רגליים.
אבל- אני יודעת שהוא שם, ועכשיו גם כל מי שקורא את השטות הזו יודע.

*******

אני עדיין מתלבטת כמה אפשר לכתוב, מבחינת פרטיות. כמו שאפשר לראות, כרגע המדד עומד על אפס אחוזי חשיפה (רגע, בעצם הלק הוא תגלית די מסיבית. או שלא).

לא יודעת כמה מזה ישתנה.

*******
אולי כדאי שאקרא לבלוג: אוסף שטויות והמלצות לדיסקים?