חיית הבר

אם מישהו מצליח לעבור את גיל ההתבגרות של הילדים שלו בלי שהשיער ילבין לגמרי אחכ, אני מקנאה.

הגדולה שלי רק נכנסת לגיל ההתבגרות והיא מתנהגת כמו אדם עם פיצול אישיות! שניה אחת מקסימה ומדהימה ועוזרת, שניה אחכ צורחת עלינו שאנחנו לא מבינים אותה ולמה אנחנו תמיד נגדה ועוד שניה עברה והיא בוכה שהיא מצטערת על ההתנהגות שלה.

וכל מה שנותר לנו, ההורים, לעשות זה לשבת המומים כי זה לא ממש ברור איך היא קפצה ממצב למצב.

היא ילדה מדהימה, חכמה, וכשרונית. בבית הספר היא מלאך והמורה משבחת את הבגרות שלה כל הזמן. רק בבית יוצא לפעמים שטן קטן.

כשיש ילד חולה בבית זה קשה.

כשיש גבר חולה בבית, אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. הוא כזה אומלל ומסכן ולא מתפקד...

אין לי סבלנות אליו. ואני עוד עובדת מהבית אז אני תקועה עם היללות שלו כל היום וכשהוא לא מילל הוא חייב עכשיו לדבר איתי על משהו כשאני בדיוק באמצע ניתוח סטטיסטי דחוף.

בעבר כתבתי על אחי שסובל מדיכאון עמוק.

אז הוא פגש בחורה מדהימה לפני שנה, המצב הנפשי שלו השתפר משמעותית (זה אף פעם לא עובר אבל יש רמות) והם הודיעו שהם מתכננים להתחתן.

כולם רוצים להעלות את הביטחון העצמי.

שלנו, של הילדים.

רק אני חושבת שביטחון עצמי זה overrated?

מעולם לא פגשתי בן אדם עם ביטחון עצמי באופן מלא. כולנו מכירים את החולשות שלנו יותר טוב מהסביבה ואם מישהו נוגע בחולשות האלו, זה כואב לנו.

אז כמה אפשר להעלות את הביטחון העצמי באמת? והאם זה מה שיעשה אותנו מאושרים?

כל פעם שאני מדברת עם אנשים על הקשיים ונקודות החולשה שלי מנסים לומר לי, אל תדברי ככה, שלא ייפגע לך הביטחון העצמי.

החולשות שלי לא יעלמו אם אני לא אחשוב עליהן. הימנעות מקשיים לא תהפוך אותי למאושרת.

אני לא חושבת שאושר מתבסס על ביטחון עצמי. אני חושבת שאושר מתבסס על משמעות בחיים. התמודדות עם קשיים אישיים נותנת משמעות. עזרה לאחרים נותנת משמעות. להיות הורה נותן משמעות.

הקטנה התעוררה. אז גם אני התעוררתי. אין סיכוי להעיר את בעלי, צריך להפעיל אלימות כדי שהוא ייתעורר.

לא יודעת מה עבר עליה היום הקטנה שלי כבר גדולה, שנה הבאה כיתה א, ובדרך כלל לא מתעוררת. אבל היה משהו בגן, היא לא חייכה כרגיל כשאספתי אותה. לא הצלחתי להבין מה הטריד אותה.

הבעיה מתחילה כשהיא חוזרת לישון בלי בעיה. ואני לא.

תמיד היה קשה לי להירדם אז גם הלילה אני ערה.

ודווקא בלילה שאני צריכה לישון טוב כי מחר אני יוצאת עם חברות ושוב לא אשן בלילה.

מחפשת עבודה. אבל סדר העדיפות שלי הוא לא פיתוח קריירה. אני מחפשת משרה שתאפשר לי להיות עם הבנות כשהן מסיימות בית ספר.

אני לא מבינה למה קריירה חשובה למישהו. עוד 50 שנה אני לא אתחרט אם לא לקחתי תפקיד יוקרתי, אני כן אתחרט אם לא אראה את הבנות שלי גדלות.

והן גדלות כל כך מהר. רק אתמול הגדולה שלי היתה תינוקת קטנה ועכשיו היא בגיל ההתבגרות.

הקטנה עולה לכיתה א.

יש לי בנות מדהימות. כל אחת עם אופי כל כך שונה מהאחיות שלה. הן המשמעות לחיים שלי.

לפעמים אני כל כך כועסת על בעלי שאני חושבת שאולי לא היינו צריכים להיות ביחד. לפעמים בא לי פשוט ללכת. אלו מחשבות חולפות. מההתמודדות עם היומיום השוחק.

ואז כשקשה לי באמת, הוא תמיד שם. מחבק, תומך, מעודד. 

כשאני צריכה אותו הוא מראה את אהבתו, למרות שקשה לו להביע רגשות.

מחשבות

דאגות

לחץ

מחפשת עבודה, כי פיטרו אותי מזאת שהיתה.

לפחות מזאת שהיתה לה את המשכורת היותר גדולה.

ואיך לעזאזל מסבירים מה אני עושה, התחום שלי באמצע בין תחומים, היכולות והידע שלי לא מוגדרים בצורה סטנדרטית וזה נראה שכל מודעות הדרושים לא בשבילי. 

ותוסיפו את החרדות שהתחילו לצוץ לבנות שלי, על כל מטוס בשמיים, "מה זה אמא?" ואני מסבירה שזה מטוס שלנו עם חיילים גיבורים. ואז שוב מטוס ושוב שאלה. ושיחות על מוות מהילדות, ועל סכנות. נראה שכל הילדים בארץ איבדו לפחות חלק מהתמימות שלהם.

ולא מצליחה לישון וכבר בוקר.

הכרתי בעבר אנשים עם לב זהב. יצאתי עם גברים עם לב זהב ונשמה מדהימה.

בתיאוריה, כל אחד היה רוצה בן/בת זוג כאלו. אבל זה לא התאים.

בעלי, אדם מקסים וטוב, הוא לא עם לב זהב. יש בו לא מעט אנוכיות שכנראה הייתי צריכה בזוגיות כדי שיהיה לי קונטרה. לא הסתדרתי עם בני זוג עם לב זהב כי יש בי משהו שמנסה להשתלט על בן הזוג ואת אלו עם לב זהב תמרנתי יותר מידי והשתעממתי.

וזה עובד לנו, לפעמים האנוכיות שלו מפריעה לי, אבל זה נותן עניין ואתגר. כבר 17 שנה יחד וזה האדם שאני אהיה איתו עד הסוף.

לפעמים אני בטוחה שגיל ההתבגרות נועד לגרום להורים לרצות לזרוק את הילד מהבית.

עצבים על כלום

פרצוף חמוץ כאילו עשו לה משהו

טריקת דלתות

צעקות

נגמר לי הכוח ויש לי עוד שתיים שטרם הגיעו לשלב הזה.

ואז היא מתהפכת, בלי אפקט חיצוני נראה לעין, מבקשת סליחה וחיבוק ומתחילה, מיוזמתה, לעזור בבית.