חיית הבר

לפעמים אני כל כך כועסת על בעלי שאני חושבת שאולי לא היינו צריכים להיות ביחד. לפעמים בא לי פשוט ללכת. אלו מחשבות חולפות. מההתמודדות עם היומיום השוחק.

ואז כשקשה לי באמת, הוא תמיד שם. מחבק, תומך, מעודד. 

כשאני צריכה אותו הוא מראה את אהבתו, למרות שקשה לו להביע רגשות.

מחשבות

דאגות

לחץ

מחפשת עבודה, כי פיטרו אותי מזאת שהיתה.

לפחות מזאת שהיתה לה את המשכורת היותר גדולה.

ואיך לעזאזל מסבירים מה אני עושה, התחום שלי באמצע בין תחומים, היכולות והידע שלי לא מוגדרים בצורה סטנדרטית וזה נראה שכל מודעות הדרושים לא בשבילי. 

ותוסיפו את החרדות שהתחילו לצוץ לבנות שלי, על כל מטוס בשמיים, "מה זה אמא?" ואני מסבירה שזה מטוס שלנו עם חיילים גיבורים. ואז שוב מטוס ושוב שאלה. ושיחות על מוות מהילדות, ועל סכנות. נראה שכל הילדים בארץ איבדו לפחות חלק מהתמימות שלהם.

ולא מצליחה לישון וכבר בוקר.

הכרתי בעבר אנשים עם לב זהב. יצאתי עם גברים עם לב זהב ונשמה מדהימה.

בתיאוריה, כל אחד היה רוצה בן/בת זוג כאלו. אבל זה לא התאים.

בעלי, אדם מקסים וטוב, הוא לא עם לב זהב. יש בו לא מעט אנוכיות שכנראה הייתי צריכה בזוגיות כדי שיהיה לי קונטרה. לא הסתדרתי עם בני זוג עם לב זהב כי יש בי משהו שמנסה להשתלט על בן הזוג ואת אלו עם לב זהב תמרנתי יותר מידי והשתעממתי.

וזה עובד לנו, לפעמים האנוכיות שלו מפריעה לי, אבל זה נותן עניין ואתגר. כבר 17 שנה יחד וזה האדם שאני אהיה איתו עד הסוף.

לפעמים אני בטוחה שגיל ההתבגרות נועד לגרום להורים לרצות לזרוק את הילד מהבית.

עצבים על כלום

פרצוף חמוץ כאילו עשו לה משהו

טריקת דלתות

צעקות

נגמר לי הכוח ויש לי עוד שתיים שטרם הגיעו לשלב הזה.

ואז היא מתהפכת, בלי אפקט חיצוני נראה לעין, מבקשת סליחה וחיבוק ומתחילה, מיוזמתה, לעזור בבית.

נראה לי שכהורה, התקופה לפני פורים זאת אחת התקופות הכי מתישות שיש בשנה. (כמובן בלי להתייחס לקשיים במצב הנוכחי)

לדאוג לתחפושות, אביזרים, משלוחי מנות, כל מסגרת מחליטה לחגוג את החג ביום אחר וכל מסגרת מותחת אירועי קדם פורים לפני החג (יום כובעים, יום פיגמות, גמד/ענק, ועוד ועוד).

מה רע בלחגוג את החג יום אחד! והשנה כל מסגרת החליטה לחגוג ביום אחר בשבוע ...

התחלתי לעבוד עם מישהו חדש. גבוה, שרירי, מצליח, ולגמרי נשלט. אם הייתי רווקה, ואיזה 10-20 שנה יותר צעירה הייתי לגמרי מתחילה איתו.

אני לא עובדת ישירות עם הרבה אנשים, את רוב האנשים שיש לי קשר מקצועי איתם, מעולם לא פגשתי. כבר שכחתי איזה נחמד זה לעבוד עם אדם שמגיב אלי כנשלט.

אני קוראת הרבה ארוטיקה.

אז המלצה על ספר: The Naughty List: A Spicy Christmas Novel של Jade West. 

יש שם מגוון סטיות רחב כיוון שהסיפור מגיע מנקודת מבטה של הדמות שמתחילה לעבוד בזנות בסוכנות יוקרתית ומוכנה כמעט להכל.

זה לא ספר חכם, רק מאוד לוהט.

גדלתי בבועה.

הבית שגדלתי בו היה מגונן ועוטף וחם ואוהב. מגביל, חונק ותלותי.

יצאנו לעולם הגדול, אני ואחים שלי, בלי יכולת בסיסית להתמודד.

עם המצב עכשיו, ההתלבטות של למה אפשר לחשוף את הילדים, כמה זה יותר מידי, כמה מעט מידי.

איך אני אגדל בנות שידעו לצאת לעולם עם יכולת להתמודד עם הרוע שיש בו, עם הטיפשות, האכזריות ועדיין לדעת למצוא את הטוב?

מה עושים עם תחושת חוסר האונים?

אני מסתכלת על הילדות שלי, שאם כל המצב מצליחות להיות ילדות ותוהה איך אני אשמור עליהן. פיזית, נפשית, תוהה במה אני יכולה לעזור למפונים, לחיילים, וחוץ מבישולים לא מוצאת כלום. גם אין לי עבודה כרגע כי הסמסטר לא התחיל. בוכה כל יום כשהילדות הולכות לישון.

מצד שני, ההתגייסות של כולם מעוררת השראה. הקימו חמל באיזור הקטן שלי שמוציא אלפי ארוחות ביום לחיילים ושאר ציוד שנדרש כי כשכל אחד נותן קצת, זה מצטבר.

רגע אחד בת החמש שלי אומרת כמה היא אוהבת אותי וכמה אני מתוקה ונשיקות וחיבוקים.

רגע אחר כך, אחרי שהיא החליטה להרביץ לאחות שלה ונשלחת לחדר, היא צורחת "אני שונאת אותך" "אני רוצה שתמותי" במשך חצי שעה ברצף.

ואז היא נרגעת מבקשת סליחה ו"אני הכי אוהבת אותך בעולם"

מי צריך לונה פארק כשיש ילדים?