עוברת עליי תקופה מעט מאתגרת, אז החלטתי לקחת את העצה של עצמי למצבים כאלו.
תעשה משהו שעושה לך טוב ותראה איך הכל משתפר.
ובכן, מפה לשם, הכנתי כמה ממים לסאגה האדירה הזאת (חדי העין ישימו לב שיש כאן גם כמה מההוביט, אבל זה לא נכנס טוב בכותרת)
אל תשכחו לעקוב לעוד ממים :)
תהנו!
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
13.
14.
כן אני יודע שזה הפוסט השני היום אבל היה יום ארוך...
חוץ מזה שלא היגיוני שלא היה ספיישל Star Wars עד עכשיו.
תהנו 🤓
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
שבוע טוב לכולם :)
אז אולי ואולי לא עשיתי מרתון של סרטי Avengers אתמול, ונזכרתי כמה ממים יצאו מהסאגה הזאת...
כמו תמיד: דירוגים, תיוגים, "זה בול אני חחחח" ובקשות בפרטי יתקבלו בברכה.
קבלו ספיישל Avengers 🤓🥳
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
13.
השנה צמתי בכיפור.
האמת שמאז גיל 13 לא צמתי, לא כוס התה שלי.
השנה הזאת הייתה קצת מיוחדת, כי לא תכננתי לצום.
אפילו לא אכלתי ארוחה מפסקת, סתם עוד יום רגיל ארוחת צהריים בנוהל....
אחרי כמה שעות החלטתי שאני צם בשבילם, החטופים שלנו, הם חווים את הצום הזה באקסטרים יום יום שעה שעה בתנאי קיצון בלתי אפשריים.
הם לא אכלו ארוחה מפסקת, לא התכוננו לאירוע הטראומטי הזה, לא הספיקו להיפרד מאהוביהם.
ברור לי שהצום שלי הוא כנראה לא מה שיחזיר אותם הביתה.
אבל זאת הדרך הצנועה שלי להגיד להם,
לא שכחנו אתכם.
ונעשה הכל כדי שתחזרו הביתה.
❤️🩹
הרבה זמן שלא העליתי ממים אז החלטתי לקחת יוזמה ולהכין כמה.
בנוסף הופעת אורח של uforme בסוף הפוסט, תרימו לה!
Enjoy 😉
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
הופעת אורח של uforme האחת והיחידה:
13.
14.
15.
16.
17.
למחוק פוסטים?
אני רואה לא מעט אנשים שמוחקים פוסטים מהבלוג באופן קבוע.
לא מדבר על מקרים בהם דברים יצאו משליטה בתגובות או משהו בסגנון ועדיף למחוק.
אני תוהה למה למחוק באופן שיטתי פוסטים מהבלוג. לפעמים מדובר בחלקים נכבדים, לפעמים פוסטים נמחקים אחרי כמה שעות.
האם לא חשבת על זה לפני שהעלת?
האם התחרטת? (ואם כן וזה קורה בתדירות גבוהה, ראה סעיף קודם)
האם קיווית לכמות לייקים מסויימת שלא קרתה?
באמת תוהה מה מניע אותם...
יש משהו בקונספט של nemesis
שמעביר אותי למוד הישרדותי, חד, מדויק.
האינפורמציה זורמת מהר יותר
מעובדת מהר יותר
הגוף נדרך
תרחישים נזרקים לאוויר
המוח הופך למכונה לקבלת החלטות
עלות תועלת, רווח הפסד
מודלים פסיכולוגים
מודלים חברתיים
איפכא מיסתברא
והרשימה עוד ארוכה, הכל מתנקז אליו.
למען האמת, אין לי הרבה כאלו, אפשר כנראה לספור אותם על יד אחת תוך כדי החזקת מספריים.
צריך להיות מאוד שונה ממני כדי להיכנס לקטגוריה הזו...
כמה שונה?
קומוניזם וקפיטליזם
שמן ומים
שמיים וארץ
האנטיתזה לכל מה שאני מייצג.
The antichrist.
The Joker to my Batman.
כשהדבר היחיד שיש לנו במשותף היא העובדה שלשנינו יש שתי ידיים ושתי רגליים, המצב חמור.
ולמה ההקדמה הארוכה הזאת?
כי אני לא איש מדון, לרוב אבחר לראות את המשותף ואחפש (אקטיבית) על מה אפשר לבנות, גם אם זה הדבר הכי קטנטן שיש.
אבל איתו אני לא יכול להשלים, הפער גדול מדי.
אני מעדיף לשכב עם האפיפיור ולא להיות איתו באותו החדר.
אני מעדיף לאכול את הקקי של החיה ממנו עושים קפה, לפני שזה נהיה קפה. מהמקור.
הוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלי בשום צורה, לא משיק, לא ליד, לא בכאילו. כלום.
וזה לא כי אני לא רוצה, אני לא מסוגל.
ונחזור אחורה, לתחילת הפוסט...
אני לא חיי ככה.
ברוב המוחלט של חיי אני מפזר חיוכים, מעדיף לאהוב מאשר לשנוא.
תמיד אהיה המגשר, אנסה לאחד.
אבל כשהוא בסביבה מישהו צריך לזוז
הוא או אני
שחור או לבן
כאן נכנס המוח לפעולה, מנסה להיות זה שנשאר על הלוח.
האם לבצע מהלך כזה, או אחר?
מה ההשלכות של כל מהלך?
אבל לפעמים גם הוא מפסיד במשחק.
וכשזה קורה, אני צריך לזוז.
אני עדיין לא יודע מי ניצח פה.
אבל דבר אחד ברור לי.
אני לא יכול להשלים עם הנוכחות שלו, ונקודת ההכרעה מתקרבת.
יש איזה עניין שמאוד מפריע לי.
הוא לא חדש, אז אם נמנמתם בשנתיים האחרונות, לא קרה כלום וכנראה שנתקלתם בפרקטיקה הזאת.
שולטות שמחפשות נהג.
רק נהג.
כן, זהו.
באופן אישי אני משתדל שלא לעשות קינק שיימינג. באמת שאם דברים נעשים בהסכמה, בהבנה ובהסתכלות מפוקחת על המצב - הכל הולך.
אבל זאת פרקטיקה שקצת קשה לי להגן עליה ואני נתקל בה בעיקר באינטראקציה של שולטת-נשלט, אם כי אני בטוח שזה לא תמיד המקרה.
כשאני רואה פוסטים כאלו זה מרגיש ניצול, ואסביר גם למה אני רואה את זה כך, למען ההגינות.
נניח ששולטת מעוניינת בפרקטיקה של נהג, למה לנתק את הפרקטיקה ממכלול של שליטה?
אם מדובר בקשר קבוע (אפשר לדון על מה בדיוק נחשב קשר קבוע, אבל לצורך העניין נניח שההגדרה היא "לא מפגש מזדמן") אז הפרקטיקה לגיטימית לחלוטין ונמדדת ככל הפרקטיקות.
אם מדובר במפגש אקראי וללא היכרות מוקדמת, אזי שמדובר בניצול נקודתי של הנשלט, שכן אותה שולטת לא הייתה מזמינה את הנשלט למפגש אקראי העוסק בפרקטיקה אחרת נכון? (השמיים פה הם הגבול אז לא אתחיל למנות)
הנקודה היא, שבשום פרקטיקה אחרת לא קיים הניתוק הזה, ולכן עולה החשד לניצול טהור במסווה של שליטה.
אדגיש שבשום אופן אני לא נגד השימוש בנהג, כאשר זהו חלק ממכלול וקיים שם משהו מעבר.
אשמח אם תוכלו להאיר את עיניי, מי מכן שעוסקת בזה.
אני מודע לכך שנושא הפוסט עלול להיות נפיץ, מבקש לקיים שיח מכבד וענייני, תגובות תוקפניות ומזלזלות בי או במי מהמגיבים תמחקנה.
לא חייבים להסכים על הכל ❤️
בחודשים האחרונים אני סובל ממחסום כתיבה, לא מצליח לחבר יותר מכמה משפטים מבלי להיתקל בו.
האמת היא שזה כנראה מאז שהתחילה המלחמה.
הרבה מים עברו בנהר הזה, הנהר שלי.
כדי להתמודד עם המחסום, חשבתי לעשות את מה שאני עושה הכי טוב כשאני נתקל בבעיות.
לעצור, לחשוב, לנתח, ולעשות.
- אוקיי, יופי.
- עצרת?
- עצרתי.
- מה מפריע לך?
- ואללה לא יודע, לכאורה לא המון, נראה לי שהכל סבבה בסך הכל.
- אבל אתה עדיין לא כותב.
- נכון.
- אז?
-אין תגובה-
- טוב בוא נעשה את זה פשוט, פרה פרה כמו שאומרים... אני אגיד לך מה, תכתוב על משהו קטן שקרה לך ותראה איך זה מסתדר.
- (מוציא מלא אוויר) Fineee 😮💨🙄
- יאללה יאללה, את השיט הזה תעשה לאחרים, לא פה...
- טוב טוב בסדר בסדר וואי אתה כזה בוסי לפעמים.
אז אני רוצה לספר איזה סיפור קטן, לא מאוד משמעותי, אבל אולי בעצם קצת כן.
אבל לפני כן הקדמה...
את השביעי לאוקטובר פתחתי ער.
מה זה ער?
קמתי קצת לפני 6 בבוקר, מאוד לא אופייני לי ביום שבת...
ער כאילו 12 בצהריים.
ער כאילו אני בדיוק בדרך לצאת עכשיו לצוד איזו ממותה.
ער כאילו התקשרו מהעבודה וצריך להיות חד על הפרטים כי זה קריטי.
ער כאילו... נו טוב הבנתם את הפואנטה, ער.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, נפל לי טיל ליד הבית.
בפינת הרחוב ההיא שאני הולך כמעט כל בוקר, כן כן שם בדיוק.
ההורים שלי בפאניקה ואני מוצא את עצמי מקבל החלטה לנסוע לאילת. למה? כי שם אני הכי אפקטיבי.
Fast forward כמה ימים, אני מוקף בחבורה של אנשים מדהימים, עסוקים בלהרים מיזם של העיריה לטובת המפונים.
מה מי מו, לא קריטי העיקר שיעמוד ויתחיל לרוץ, נלמד ונשתפר תוך כדי תנועה - יש צורך אקוטי עכשיו וזה מה שצריך לעשות.
- זה החלק שבו אני נותן אזהרת טריגר עבור כל מי שמרגיש שזה עלול להיות טו מאץ' -
מפה לשם, אני יושב עם נערות ונערים, חמודים מצחיקים, מטומטמים לעיתים (נו טוב, גיל ההתבגרות) שבמבט ראשון אי אפשר לדעת שהם עברו טראומות.
אי אפשר לדעת שחלקם ישבו בממ"ד יומיים שלמים מבלי לדעת מה קורה בחוץ.
אי אפשר לדעת שחלקם ניצלו בנס.
אי אפשר לדעת שעבור חלקם, המושג הזה של 'חטוף' לא קיים כי מבחינתם זה 'חבר'.
שם יצאו הסיפורים הקשים, הבכי, הלבטים והחששות.
ואני? אני הקשבתי.
תמכתי.
שיחקתי וצחקתי.
"הם לא הטראומה שלהם" הייתי אומר לעצמי.
"הם בסך הכל ילדים".
הרבה זמן הייתי שם, קרוב ל5 חודשים.
בזמן הזה חיפשתי עבודה חדשה.
בין לבין מצאתי זמן ללמוד ולגשת לראיונות עבודה, להכין את עצמי להיות הגרסה הכי טובה שלי.
ומצאתי, מצאתי את משרת החלומות שלי, לרגע חשבתי שזה too good to be true.
חתמנו חוזה בשעה טובה והייתי על גג העולם.
היה לי קשה לעזוב אותם אז החלטתי שאני מספר להם רק כשממש ממש צריך לחזור לחיים שלי.
רצה הגורל והחוזה נפל, ואני איתו.
הייתי שבור. כל כך רציתי. זה היה בכף היד שלי. רציתי שתבלע אותי האדמה.
אבל אז, ברגע של הברקה, הלכתי בערב לשבת עם אותם נערות ונערים שאני יושב איתם כל ערב.
והבנתי.
אני גאה להגיד שלמדתי מהם שיעור.
למדתי פרופורציות.
הנה אני, יושב עם חבורה של נערים, חלקם פחות מחצי מהגיל שלי, שעברו את הדברים הכי קשים שאפשר לדמיין, והשמיים במקומם.
הרמתי את הראש ואמרתי "אם הם יכולים, גם אני".
אחרי האירוע הזה הייתי שם חודשיים עד שהתחלתי את העבודה שלי כיום ואני מודה להם בכל רגע על השיעור הזה.
לאחרונה יש הרבה קולות במרחב הציבורי שמנסים לפלג בינינו.
ברגעים כאלו אני נזכר בהם, שכל מה שעניין אותם זה להיות ביחד, להתחבק ולחשוב שיהיה בסדר.
תודה לכם אהובים שלי ❤️
לבקשת Little Miss Chaos (לשעבר מיס וונילה) קבלו את ספיישל המפץ הגדול!
עם או בלי קשר, לכו לראות את הבלוג שלה, היא כותבת נפלא.
מוזמנים לעקוב ולבקש ספיישלים, או סתם דברים שבא לכם לראות בממים :)
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
