D

מזמן לא אמרו לי שאני שיא המתיקות.

ואני רוצה להאמין לזה באמת,

שהתכוונת אליי.

אבל התכוונת לתמונות שלי שנמצאות באתר ההוא.

המייקאפ כיסה אותי טוב.

ויש טיפה פילטר למצלמה בפון. 

כמו בכל אנדרואיד.

ואני יודעת שזאת אני מצולמת,

אבל זאת כאילו לא אני.

כי אני האמיתית של היום יום,

מסתובבת בלי מייקאפ.

ובלי חיוך רחב.

ולא יודעת אם אני כזו בחורה טובה כמו החיוך בתמונה.

הכל אפשר לזייף היום.

קצת מייקאפ.

קצת פילטר.

והכל טוב.

ואני שיא המתיקות.

הוא לא שמע אותי צורחת על התלמידים ב-8 בבוקר.

הוא לא יודע שאני לפעמים שואגת כדי שיהיה שקט בכיתה.

הוא לא יודע שיש תלמידים שרק מגלגלים עליי עיניים ומקווים שלא אגיע.

שיא המתיקות שלו עשה לי לדמוע.

ואז הוא אמר שאני גבוהה לו מידי.

ושוב ירדתי מהפרק.

אנשים עוד מורידים על גובה כשאני מחפשת סך הכל שיחה.

מישהו לדבר איתו,

לראות אם יש בכלל על מה לדבר.

אבל הוא כבר נעלם מהשיחה,

למרות שהוא עדיין אונליין.

שיא המתיקות נעלם מהאופק.

אני שונאת אתרי היכרויות.

צריך לשנות להם את השם לאתר ההתעלמויות.

כי כולם מופיעים ו-פוף.

נעלמים.

מתעלמים.

ואז חוזרים כאילו כלום,

ושוב נעלמים.

כרגיל.

הלוואי והייתי אמיצה.

והייתי מכירה אותך כבר.

הרי כל הקטע של להסתובב רווקה בגילי זה תסמין הבצל.

מלא שכבות.

ולמי יש כח לקלף ולדמוע.

חומות שבניתי ואני משמרת.

שכבות שמכסות ומסתירות אותי.

הן גם מסתירות לי את הדרך.

אני כל הזמן עסוקה במרדף הזה של 

לו"ז עמוס.

ואם הוא פנוי גם אז אני אעשה שהוא יהיה צפוף.

ודחוק.

העיקר לא להתמודד.

ואני רצה ממשימה למשימה עם כל החומות הכבדות האלו. 

עם כל השכבות בצל.

צל ענק על הפנים.

צלקת לא מטופלת מבפנים,

ויובש רציני בשפתיים.

וכולם איכשהו כבר הספיקו להגיע ליעדים שבגיל ממש קטן הייתי בטוחה שכבר אגיע מזמן.

אבל החומות האלה,

השכבות בצל.

אין לי אומץ להכיר אותך.

האכזבות מנהלות הכל.

הביקורת הנוקבת מפריעה לי להתרכז.

אני עדיין לא מספיק.

עוד לא שברתי את המחסום הזה,

זה שהייתי צריכה לשבור ממש מזמן כדי להיות היום במקום אחר.

אבל אני עם שכבות,

וחומות,

ומחסום מברזל.

ואני לא יודעת איך לפרוץ את זה.

אין לי אומץ

פעם אחת ולתמיד,

להאמין קצת בי.

הילדה הקטנה שבי יושבת ומחזיקה את הברכיים חזק בפינה.

היא בעונש.

בפינה חשוכה.

עם דמעות.

והיא רק רוצה להיעלם.

או לקום, 

ולהיות היא

מבלי לחטוף סטירה על זה,

מבלי לקבל הערה.

מבלי לקבל עקיצה.

שתחזיר אותה שוב

להתחלה.

קריאת מגילה.

התלבשתי יפה ושמתי אודם.

ורציתי שהוא יראה אותי,

ויחשוב שאולי הוא לא היה צריך להוריד אותי מהפרק.

לא יודעת אם הוא ראה.

ולא בטוחה שזה היה הוא ליד השליח ציבור.

אבל ניסיתי.

וחזרתי הביתה לקפה ועוגה.

ויש מלא כלים בכיור.

איפה הימים שכבר סיימתי בקבוק יין בשעות האלה בבני ברק.

היו ימים.

 

 

עייפות של צהריים.

מלא משלוחי מנות.

תחפושות של ילדים.

עברתי את הגיל.

ריקנות שפועמת כל כך חזק.

רק חיכיתי ל-12:45 כדי לצאת.

ויצאתי.

ונסעתי מהר כאילו מה קרה כבר.

חוסר סבלנות משווע.

מסתכלת על עצמי במראה.

פנים נפולות.

סחוטות מעייפות.

מלאות בריקנות.

אני רוצה לישון.

וזהו.

פורים שמח.

רודפי כבוד.

כולנו רודפי כבוד.

אנחנו רוצים שיכבדו אותנו,

ויאהבו אותנו,

ויתנו לנו.

ויראו אותנו.

אבל אנחנו,

אין לנו כח לראות.

אין לנו כח להעריך.

אין לנו כח לפרגן.

מרדף יומיומי.

מנסים לתפוס את הזנב של עצמנו.

מנסים להספיק.

ונשארים לא מסופקים.

מנסים לרצות.

אבל לא מרגישים רצויים.

מנסים להיות נאהבים,

אבל אנחנו שונאים את כולם.

לא באמת.

לא שינאה דרסטית.

שונאים אנשים.

שונאים המולה.

שונאים רעש.

רוצים שקט.

אבל שקט יש רק בבית העלמין.

רוצים שלום,

אבל נלחמים.

רוצים לקבל,

רוצים גם לתת.

אבל איפה הגבול?

וכל שקל חשוב.

העיקר לא לצאת פראיירים.

ישראלים בכל זאת.

אנחנו עושים כי עושים,

לא כדי שימחאו לנו כפיים.

אבל קצת כפיים, מה יש?

קצת מילה טובה לא תזיק.

אבל בלי הערות.

בלי הארות.

בלי ביקורת בונה.

ואין לנו כח כבר,

אבל אנחנו סוחבים.

סוחבים את השיגרה הזו על הגב.

סוחבים עד שאנחנו נשברים.

ומגיעים ליום הבא,

כדי להתחיל שוב הכל,

מהתחלה.

מדינה מפותחת.

עכברים במעבדה.

 

..רציתי להגיד היום קריאת שמע.

..אני באפיסת כוחות.

פדלאה.

הקדוש ברוך הוא עושה להם ונהפוכו.

הם נכנסים בפשיטות ואיכשהו מצליחים להתגבר על ההמון העזתי.

איכשהו הם מתגברים על כל הרוע שם.

זה הקב"ה שעושה את זה.

דואג לחיילים שלנו.

אחרת איזה היגיון יסביר הצלחה של פשיטות של חיילים בודדים כמעט?

אתה הראש, אתה השם.

לוגו מעולה בעיניי.

תודה אנרכיסטים.

יצא ממכם משהו טוב.

הקב"ה עשה גם ללוגו שלכם ונהפוכו.

בכל זאת..

חודש אדר וזה.

פורים.

ואני.

אני מתגעגעת לימים שלא היה לי רכב.

הייתי חוזרת ברגל או באוטובוסים עם אוזניות.

הייתי שומעת הרבה יותר מוזיקה.

היום אני בקושי שומעת את המחשבות של עצמי.

אני מתגעגעת לימים שהיו לי רגשות.

טובים, רעים, קשים, כואבים.

מלנכוליים.

בלתי נסבלים.

שורטים.

אבל לפחות היו רגשות.

היום אני רובוט חסר רגשות.

טייס-אוטומטי.

מה אני מרגישה?

כלום.

אני מצטערת.

כלום לא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית.

שום דבר לא חודר את גדר התיל שלי.

כולם מתחשמלים בדרך.

אין לי סבלנות להכיל.

אין לי סבלנות להקשיב.

השמיעה סלקטיבית.

תוקפת כדי להגן על עצמי.

צורחת כדי לא להיבלע.

מאיימת כדי להיות רלוונטית.

מתעייפת ומעייפת.

זה הטרנד החדש.

'איזו עייפות'.

חדש-ישן.

להסתכל על השלילי.

אני מנסה להיות אופטימית.

לראות את הטוב.

להפסיק להתלונן.

להפסיק לרכל.

להפסיק לרדוף.

אבל המרדף הזה של

להספיק כמה שיותר ביום אחד

לא נפסק.

ואני מספיקה,

לקנות מתנה.

ולהתארגן על משלוח.

ולקחת אוכל להיא שצריכה.

ולעשות קניות.

ולנסוע לפה,

ולשם.

ולשאול מה נשמע.

ולהביע דיעה.

אבל לא מגיעה לעצמי.

לא מגיעה לעצמי.

ומחר צום.

ועוד רגע פורים.

והחטופים בעזה.

והחיילים שלנו..

ויש לי מועקה מוזרה.

אז שמתי יוטיוב.

והנה בכי.

טוב שבאת.

כבר חשבתי שאני זומבי.

למרות שזה בכי סטטי כזה.

שלא נותן תשובות לכלום.

 

אתה הראש.

אתה השם.

ואחרי שחיכית שעתיים וחצי בערך שאכנס להודעה ולא נכנסתי שאלת-

"את מחזירה לי?"

הצלחת להצחיק אותי.

על מה להחזיר לך?

על זה ששוב הופעת ושוב נעלמת?

על זה ששלחתי הודעה ולא נכנסת אליה שבוע וחצי?

על זה שאתה כל חודשיים עושה את זה בערך? 

מופיע ומתווכח,

ומסביר לי כמה אני חשובה ומוכיח כל פעם מחדש כמה אני לא?

אשכרה חשבתי לענות עד שמחקת את ההודעות וחסמת.

בפעם המי יודע כמה.

 

לא מחזירה לך.

מחזירה אותי לעצמי.

ביצ'.

 

 

 

שיחה שלא נענתה.

מספר לא מוכר מחו"ל.

שוב אתה.

כתבת את השם שלי.

"כן?" 

הכי מתוחכם שלי.

"תוציאי מחסימה ותשלחי לי וואצפ למספר"

עוד לא סיימת לבקש.

הורדתי חסימה.

הרגע הזה שאתה מבקש משהו ואני מבצעת.

מבלי להתווכח.

כמו שוקר חשמלי שמחזיר אותי לחיים.

פרייסלס.

אם רק היית יודע כמה כיף לי להקשיב לך.

לעשות מה שאתה מבקש.

מבלי להתווכח.

מבלי להצטדק.

רק כי ביקשת.

כי בא לי לעשות מה שתבקש.

בלי דיבורים מיותרים.

לציית לך..

רוצה לרצות אותך.

להיות שלך.

תבוא כבר.

השיחה התגלגלה, 

הפעם לא לסקס.

למרות שאתה תמיד חרמן.

סיכמנו שאני מקום נוח.

ומקום נוח זה חתיכת דבר.

מילים שלך.

ובאיזשהו שלב העיניים שלך נעצמו.

ויום למחרת נעלמת.

והגיע היום.

ושוב לא כתבת.

וחסמתי.

והוצאתי מחסימה.

ועדיין לא כתבת.

ואני לא יודעת מה יהיה הסוף.

משיח בפתח,

ואני משחקת פינג פונג מיותר.

ורוצה אותך.

ורוצה שתרצה אותי גם.

כל כך.

אבל נרדמת.

אתה תמיד נרדם לי איכשהו.

ואחר כך לא כותב.

מתי אני אבין תרמז?

גוד נייט ביצ'.

להוציא אותך מחסימה,

רק כדי לשלוח לך שיר.

רק כדי לשלוח לך משהו שכתבתי.

רק כדי לספר לך על תובנה שחשבתי.

רק כדי לשתף אותך.

רק כדי לשאול מה איתך.

להגיד לך שאני בסדר.

או שלא.. לא יודעת.

לבדוק מה איתך.

רק כדי לשלוח לך תמונה.

כדי שתראה את התמונת פרופיל שלי בוואצפ.

לא שלי.

של איזה נוף של עצים ויער חשוך

כזה שהייתי רוצה להיות בו איתך.

כזה שנברח אליו ביחד.

לחיות בו איתך.

להוציא אותך מחסימה ולקוות שאולי תהיה שיחה.

זורמת.

טובה.

של משהו מעבר לסתם זין ביד בלי גמירה.

להוציא אותך מחסימה ולהגיד לך שהיית מתנה.

לכתוב לך שוב בפעם האחרונה.

לסכם את זה איכשהו.

להוציא אותך מחסימה מבלי להתחרט דקה אחרי.

לדבר איתך.

עם הנשמה שלך.

עם הלב שלך.

להוציא אותך מחסימה,

ובסוף אתה תנווט את השיחה.

ולא תקשיב לי בכלל.

כי אני לא פונקציה.

אני לא מעניינת.

יש לך מטרות אחרות שהן לא אני.

 

להוציא אותך מחסימה.

ושוב לחסום אותי.

שוב לחסום את ההגיון.

את השכל הישר.

לחסום את הקולות שהזהירו אותי לא ליפול שוב.

ולא להוציא אותך מחסימה.

כי זה סתם.

מיותר.

חסר תועלת.

אותם הרונדלים.

אותה השיחה בהמשכים.

כי גם אם אשלח שיר לא תקשיב.

וגם אם אכתוב,

אתה רוצה כתיבה שלא תבייש נימפומנית.

אתה רוצה אותי חמה ולוהטת ונמשכת,

מרימה כאילו אין מחר.

ואני רק רוצה לקרוץ מרחוק.

אני אוציא מחסימה

ואתה תכניס אותי לרשימת המטומטמות שתמיד חוזרות.

גם אם הן הכריזו שלא.

אז לא.

אין טעם,

להוציא אותך מחסימה.

לא סתם אתה משאיר אותי רווקה אה?

אתה מנסה לרמוז לי.

ואני כל כך גרועה בלהבין רמזים.

בלקרוא תמרורים.

השלטים כבר all over the place.

ואני עדיין לא מבינה.

אתה משאיר אותי לבד כדי שאני קצת אדאג לעצמי.

כדי שאטפל בעצמי.

בחרתי במקצוע שלא משאיר לי אוויר.

בחרתי לגור עם כדי לא להשאיר אותה לבד.

בחרתי להאכיל חתולי רחוב.

בחרתי הוצאות של אלפי שקלים,

רק כדי שהוא לא יהיה בחובות.

מתנות ליומהולדת כאילו הח-ן לא צועק הצילו.

הזמנות של אוכל.

לא להשאיר אותו רעב.

הוצאות נלוות שלמי יש כח לכתוב.

דמעות.

קריסה נפשית.

כי אין אותי.

יש את כולם לפניי.

את המשפחה הקורסת.

את החתולים.

את התלמידים.

את ההורים של.

את המנהלת.

את האיחורים שצריך למגר.

את המד דלק הכתום.

רק שבוע שעבר תידלקתי.

אין אותי.

יש גירסה אחרת.

ואתה משאיר אותי לבד.

מסביר לי שעם כל הכבוד לכל הרצון הטוב להתחתן ולהקים בית אני צריכה רגע להקים מאהל מחאה ולנוח רגע.

מכולם.

למצוא את עצמי.

אותי של פעם.

מי יתחתן עם הטירוף הזה תגידי?

מי ישים טבעת לסופת טורנדו?

מי יחתום על הכתובה של כל השגעון הזה?

איזה נשמות חדשות ירצו להיות הילדים של כל הברדק הזה? 

וכשמגיע שלט עצור,

אני לא יודעת לעצור.

שבת ארוכה של בכי.

של להתכנס בתוך הפוך ולא לקום.

כדי לא להתמודד עם השלט האדום.

אני לא יודעת איך לעצור ועוצרים אותי.

לחשוב.

להירגע.

לחשב מסלול מחדש.

שבת באה.

ושמה לי מראה ענקית,

ואני לא רוצה להסתכל.

תעיפו את המראה הזאת ממני.

אני לא רוצה לחיות פה בכלל.

אני כלום ושום דבר בעולם שהוא הכל.

אני חיידקית קטנה ולא משמעותית.

אני לא רוצה להיות פה.

שבת פה ואני לא יודעת לנוח.

לחשוב.

להבין.

מה אני רוצה מעצמי.

כי אני לא יודעת.

אין לי מספר.

נתתי לכולם לעקוף אותי.

ואני מחכה מול שלט עם מספרים אדומים בלי פתק.

אני אפילו לא יודעת מה להגיד לרוקחת.

אני לא יודעת איזו תרופה אני צריכה,

אני רק יודעת שיש מיליון פצעים פתוחים.

אבל זה לא חשוב.

אני רוצה להוריש הכל הלאה.

אני גם ככה לא חשובה.

לא לעצמי.

לא להם.

ודי.

תנו לי ללכת מכאן.

עד ששבת יוצאת.

וגם אני.

מהפוך.

עוד שבוע גדוש.

מלא במה לעשות עבור כולם.

וקצת בשביל עצמי.

ואז אתה מעביר אותי שיעור בלהגיד תודה.

על מה שיש ונלקח כמובן מאליו.

ואני מבינה כמה אני טובה,

מומחית.

בלהתלונן.

לראות את הרע.

וסימונה אומרת מזמור לתודה

על כל ביזיון שבא.

והקטע שמיליון פעם העברת אותי את אותם השיעורים.

נכנסתי בכל אותם השערים.

אני פשוט צריכה שוב,

קורס חוזר של ריענון נהיגה.

כי אלו כל פעם אותן ההתרסקויות מחדש.

אותן פגע וברח.

אני פוגעת.

ובורחת מעצמי.

ואין חיר.

סימונה מספרת לי איך הנכד שלה ניצל כי הבליגה.

כי לא הקפידה.

כי אמרה תודה.

תודה סימונה.

הרגע עשית לי ריענון נהיגה.

אל תגידי אוף

תגידי פרק קוף.

חתיכת קופה.

ראשית.

🙊🖤