ידעתי שהוא אמור לכתוב משהו בבלוג שלו. הייתה לי אפילו תשובה מוכנה בראש
כי ידעתי שמבחינת סדרי עדיפויות אני בסוף שרשרת המזון שלו. זה טבעי אני רק
התבלין, האוכל העיקרי נמצא בבית.
כשקראתי את הבלוג וגיליתי שאני בראש שרשרת המזון, קפץ לי האף מטר למעלה.
עכשיו ייקח לי שבוע להחזיר אותו למקום שלו הטבעי (15 ס"מ לפני תום ה-157 ס"מ הטבעיים שלי).
תמיד הוא אמר לי שאני רק זונה שלו.
התשובה שלי זונה זונה אבל בן אדם.
הוא אפילו זכר שאני אוהבת אירוסים. לא רוצה שום פרח אחר רק אירוסים.
כן גם לזונות יש בחירות.
על מה בדיוק יש לי להתלונן? כנראה שאין לי
אז אני אסתום
החום לאט לאט הולך והשטויות שלי מתגברות על עצמן בחזרה.
זה הזמן להגיד לילה טוב ולחזור למיטה הטובה והרכה.
התחלה חדשה
אחכה לך, אחכה לך בסוף הדרך,קח את הדימעה את הכאב
זה לקבל פקודות לביצוע על הדברים הכי בנאליים שאת צריכה לעשות בשביל עצמך.
אם את לא תעשי אותם אף אחד לא יעשה אותם במקומך. רוצים דוגמאות בבקשה:
א. תפסיקי לעשן - אם אני רואה אותך עם סיגריה אני מכבה אותה עליך. ולא האיום הזה ממש לא מפחיד אותי, כי עד כמה שתלוי בי הוא לא יראה אותי בחיים עם סיגריה. מי שלא מעשן לא יכול לסבול את ריח העשן שיוצא מהבן אדם המעשן. כך שאם אני יודעת שאני הולכת להפגש איתו, אין סיכוי שאני אעשן. אבל אני צריכה להפסיק לעשן, כי חטפתי כבר את כל תופעות הלוואי מהסיגריות האלה בחזרה. והסרחון שנדבק לכל דבר ולא יוצא.
ב. תרדי במשקל - כן זה יותר יפה, אבל במקרה שלי זה גם יותר בריא. עם המשקל שנמצא עלי אני לא אשרוד עוד הרבה שנים בריקודי עם. יש גבול לכמה שהרגליים ופיקות הבירכיים יוכלו לספוג את נפילת כל המשקל עליהם. גם הלב, הלחץ דם ושאר המחלות התורשתיות, שאמורות להדבק אלי באם לא אשמור על עצמי השכם והערב.
ג. תקומי מהמיטה לחצי שעה כדי להתרענן- בסדר אבל תיכף. אני יודעת שאני צריכה לקום אני כבר יומיים במצב מאוזן מסרוחה, מזיעה מזיעה של חום שירד, לרחוץ פנים וקצת לראות את העולם ממצב אנכי. טוב את לא קמה את צריכה פקודה??!! לא אני לא צריכה פקודה אבל תוך שעה אני אקום בסדר. בסדר.
אז אם זה לא משפיל מה כן משפיל. למה אין לי את הכוחות לעשות את זה מבלי שמשהו יבעט לי בתחת (וירטואלי). למה זה צריך להיות מפקודה כדי שאני אזיז את עצמי?
כן אני כבר 3 ימים מתנדנדת בין שמיים לארץ
חום של 39.5 במשך יומיים שלא יורד לשום מקום
אבל את האמת זה נעים החום הזה. חם במיטה
לא צריך להדליק עוד חימום, משהו נעים בהזייה
הזאת של החום הגבוה.
והאמת לא החום הגבוה הורג אותי, הורג אותי הגרון
האוזניים והלחה שתקועה לי בקנה הנשימה. מין ליחה
כזאת שלא יוצאת לבד, כדי להוציא אותה צריך להשתעל
חזק עם גרגורי ליחה וזה נורא כואב, ואולי רק ככה היא
תצא, אבל לא תמיד זה עוזר.
היום אדונילי הכריח אותי לצאת לחצי שעה מהמיטה. לכתוב
משהו לנסות לעשות עוד משהו בבית ואז אפשר לחזור בחזרה
למיטה.
אתמול בעלי חזר מהעבודה, ואמר שאמרו לו שאני צריכה לשתות תה עם קוניאק.
אימל'ה, מה אתה רוצה אישה מסטולית במיטה?
ומה ככה את לא מסטולית במיטה. טוב התפשרתי על תה עם קוניאק,
לא לקח חצי שעה עד שהייתי מעורפלת לחלוטין שוב. מזל שהוא מגיע
כל יום ב-19.00-20.00 בערב. ולא באחה"צ המוקדמות. להיות מסטולית
מ-17.00 אחה"צ. עדיף להשאר כבר עם החום.
ומפה אני יוצאת בקריאה נואשת לאיימי.
תורידי את הסשן האיום שלך של בליעת הנזלת. יש לנו את זה בטבעי. לא צריך גם
של מישהו אחר. ולא משנה מה אנחנו מרגישים אליו. אחרי הימים האלה של המחלה
גם באיום של אקדח לראש, אף אחד לא יצליח להאכיל אותי את הנזלת שלו. יש גבול
איימי. גם לשפחות חרופות יש את מנת הסבל שהן לא מוכנות לעבור אותו.
חיזרי בך ומהר.
זהו מילאתי את הקצבה שלי להיום.
חוזרת את מיטתי האהובה.
כל העיר מרכלת עלינו
מילים: יוסי גמזו
לחן: יעקב הולנדר
כל העיר מרכלת עלינו,
כל הרחוב מגלגל מבטיו,
אך אנחנו רומסים ברגלינו
נחושים ושלכת של סתיו
יש אומרים הם הרחיקו ללכת,
יש אומרים הם עודם מרחיקים
אך אנחנו עונים בשתיקה מחייכת,
ומחכים ...
שהפרחים יצאו מתוך הפקעת,
שהפירות יצאו מבין העלים
ושהלב יצא לו מן הדעת
וכל החבר'ה שיצאו מן הכלים.
יש אומרים הם הרחיקו ללכת,
יש אומרים הם עודם מרחיקים
אך אנחנו עונים בשתיקה מחייכת,
ומחכים...
כל העיר מרכלת לשווא כאן,
וטרודה לחינם בלחישה
כי אנחנו חוזרים לנו דווקא
וקובעים מדי ערב פגישה
יש אומרים זה יחזיק רק שבוע
ובינינו היא לא בשבילו
אך אנחנו עוברים בחיבוק הקבוע
למה לא?...
כי אם יוצאות עיני כולם בלהט,
אז מצידנו בטח יכולים
כל הלבבות לצאת פה מן הדעת,
וכל החבר'ה כאן לצאת מן הכלים.
יש אומרים זה יחזיק רק שבוע
ובינינו היא לא בשבילו
אך אנחנו עוברים בחיבוק הקבוע
למה לא?...
נראה לי שזה הסוף, כבר נאמר בו הכול מכל.
בסוף עוד קיבלנו על הראש על חוסר האמפטיה.
קיבלתי תגובות בשרשור עצמו על התקיפות שלי, קיבלתי באישי תגובה על התקיפות, הזילזול וחוסר ההבנה של בקורבנות אחרות. הכל מקובל עלי רק ששני דברים לא מקובלים עלי ואני אלחם בהם כל עוד אני חיה ונושמת את המקום הזה והם:
א. ההקבלה של אונס פיזי/נפשי מתוך מערכת בדסמית כל שהיא לאונס המתרחש במציאות. ולא משנה שיש פה 2 קורבנות. ההקבלה הזאת מוזילה (מתוך המילה זילות) את קורבנות האונס האמיתיות. להם לא היתה ולו לרגע אחד האפשרות לקום ולעזוב. גם אם בתוך המערכת הבדסמית שמישהו היה קורבן לו הנפש והשכל נאנסו לו, עדיין הוא עשה זאת מתוך בחירה חופשית להיות בזה. שמישהו יוכיח לי אחרת.
ב. חוסר היכולת לקחת אחריות על מה שקורה/קרה לך. בן אדם בוגר ומבוגר צריך לשמור על עצמו. אף אחד לא יעשה את במקומו. צריכים כל הזמן לשמוע לגוף ולנפש את מה שהם משדרים לנו, לבדוק את עצמינו כל הזמן האם אנחנו בסדר ומה שעושים כרגע זה הדבר הנכון שמתאים לנו. תפסיקו לשכב על הבטן להרים ידיים ורגליים (להכנס לתנוחת אוירון של התינוקות) ולהגיד לסובב אתכם קחו אותי עשו בי כרצונכם. אתם האחראיים לי.
לא, עברתם כבר את הגיל הזה, אתם אנשים בוגרים קחו אחריות לחיים שלכם, זה בידיים שלכם. נתתם למישהו אחר אחריות על החיים שלכם, אל תבואו בטענות לאף אחד.
תלמדו מהטעויות שלכם, תשנו תדרכם ותמשיכו הלאה בחיים. ההתקעות הזאת לא נותנת כלום לאף אחד.
אין לי אמפטיה לכאלו שלא לוקחים על עצמם אחריות בדברים שהם החליטו לעצמם. להאשים את האחר זה תמיד הכי קל.
אדונילי הודיע לי שבעקבות הפוסט הקודם שפתחתי בבלוגי זה, הוא מכחיש
כל קשר אלי, וכמה טוב שרק מעטים יודעים על הקשר ביננו.
עכשיו אני באמת מרגישה קורבן והוא המקרבן.
ועוד חשבתי שאני נפלתי יחסית בסדר.
על פי כל הסימנים הנראים בשטח אלוהים על באמת התייאש ממני.
כמה פעמים זה עוד יכול לקרות לי?
איך לא קלטתי את זה על ההתחלה?
למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט את אשר קורה לי?
ומה יהיה איתי עכשיו הלאה?
מי הבא בתור לקרבן אותי?
סתם , סתם , סתם, סתם,
פשוט מתפרקת לי פה על שרשור שמישהי כבר שנה לא יכולה להרים את עצמה
ממה שקרה לה.
נתקעו לה החיים באמצע על כלום.
האם האבקות עם אדוני בתום הסשן יכול להוות כאפטייר קייר?
כי אם כן, אז לא קיבלתי את כל הזמן הדרוש לאפטייר קייר כמו בספרים, מהרנו כולנו, ואני בפרט להספיק להתפזר לבתים שלנו. האם אני קורבן של עצמי? או של אדונילי?או של מילידי? או של שניהם ביחד?
אני הקורבן והם המקרבן, או אני המקרבן והם הקורבן שנפלו עם פסיכוטית כמוני? שאלוהים יעזור להם ולי אבל נראה לי שגם הוא התייאש (ממני, לא יודעת מה איתם).
זה נשמע בדיוק כמו קרן מור:
אויויויויויויויויו
לא היה לי אפטייר קייר
איך אני אתאושש עכשיו
מאין אבוא ולאין אפנה
אויויויויויויויו
איך זה שהם לא נווטו את הזמן
כדי שישאר לי זמן להתפרק
הכיצד אדע כעת אל מי לבוא
בטענות.
אויויויויויויויו
מה יהיה בסופי.
נראה לי בית הבראה פסיכוטי
על חשבון המדינה לחודשיים
על כדורים לא יזיק.
לילה טוב. הולכת להעלם מהאזור לפני שהצוות מהפסיכיאטריה יגיע עם הניירת הדרושה.
אדונילי ביקש שאשחזר לו משהו שכתבתי לו לפני כחצי שנה.
כשמצאתי את זה ונזכרתי את כל קורותי באותה פגישה, החלטתי
לשתפו בתחושותי הפנימיות מאותה הפגישה שעד היום טרם סיפרתי לו.
היה לי הרבה יותר קל לכתוב לו את זה מאשר להגיד לו, והמשפט האחרון
היה ו"תודה שלפעם הראשונה נפלתי טוב". כשהוא קרא אני הסמקתי, נבוכתי
מעצמי (לא יודעת למה ובבקשה גם לשאול).
לך מוקדש השיר הזה, בהערצה ואהבה ממני הקופה (זונה) שלך
במקום פרידה
ביצוע: להקת חיל האויר
מילים: נתן יונתן
לחן: מתי כספי
אם תלך עכשיו, הכל עוד ישאר לי
קצף חרציות, שלהביות זהב
צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי
אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו.
אם תלך עכשיו, קולך מקצה הגשר
יצלצל אלי כואב ומאוהב
ילטף פני באצבעות של גשם
כנגיעה קלה של רוח בכוכב.
אם תלך עכשיו, ציפור קטנה לוחשת
לאוזני ציוץ עליז ומאושר
מה קרה פתאום, שאת פריחת הקשת
עננים כיסו, לאן תלך עכשיו?
אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת
אהבה שלך בין הסלעים תדעך
איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת
פרח עלומי שבגנך פרח.
כן הייתי אמורה להיות אתמול והיום שישבת שלם בלי תחתונים כמצוותה של מילידי.
לא היתה לי בעיה עם זה חוץ שמללכת להרקדה 8 שעות ולרקוד בלי תחתונים זה
פשוט לא מסתדר הכי טוב שבעולם.
כל השבוע הייתי צריכה להיות כל יום עם תחתון אחר כמצוותה של מילידי.
ביומיים הראשונים זה לא הזיז לי כלום, אבל מהיום השלישי משום מה למרות
היותי עם תחתון, התחלתי להרטיב ברמות שכבר מזמן לא היה לי.
ביום רביעי הייתי אמורה להיות בלי תחתונים ועם מכנס צמוד. עד סוף יום העבודה
נהיו לי במכנסיים שכבות ארכיאולוגיות מהרטיבות וזליגות הלא נפסקת.
בצהריים סמוך ליציאתי מהבית דיברתי עם מילידי והיא אשרה לי להיות חצי מהרקדה
בלי וחצי עם. כל עוד שהלכתי ישבתי נסעתי, זה היה בסדר, אבל כשמתחילים הריקודים
המהירים זה היה קשה חבל על הזמן, זה נכנס, דוקר, מסתובב, הורה חניתה הרגה אותי
סופית, אחריה כמעט 4 שעות כמוסכם הלכתי ולבשתי את התחתונים, מזל שהחולצה היתה
ארוכה ולא ראו את הכתם שנוצר על המכנס. באמצע הריקוד הזה התחילה זליגה לא
נורמלית ובלתי ניתנת לעצירה. בשירותים כמה שנגבתי זה לא עזר כמויות הנייר שבהם
השתמשתי על מנת לייבש את עצמי לא עזרו. בסופו של דבר עזבתי את זה ככה, בתקוה
שהתחתון יספוג ויעצור את הרטיבות הבלתי נפסקת.
זהו היום קמתי באמצע היום, ונסעתי כאמור להביא את הילד עם ג'ינס צמוד ובלתי תחתונים
שפשף קלות אבל לא היה נורא, כנראה שכבר 3/4 התרגלתי למצב של בלי תחתונים.
מזל רק שאין יותר שערות באיזור הזה.
אדונילי מרבה להקניטני ולקרוא לי בשם שמנה.
ואני רוצה לשאול אותכם אני שמנה?????!!!!!!!
99.99 קג' שמתפרסים להם יפה על אורך של 157 ס"מ
והעודפים הולכים קצת לרוחב (מי אמר שרק לאורך צריכים לגדול?)
נקראת שמנה???!!!!. אני יודעת שהמשקל הזה לא אידיאלי
לגובה הזה, ויש מעט קג' שחורגים והנורמות, אבל בין
זה לבין להקרא שמנה????
עוד לא הגעתי ל100 קג', 100 זה כבר שמן מאוד ולא משנה
מה הגובה שלך. וראו אני שומרת יפה מאוד על עצמי על מנת
שלא אגיע ל-100 קג'. כבר שבועות אני חיה על סלטים, ירקות,
חיים, מבושלים, (יצאו לי כבר שיני שפן) ואני שומרת יפה על
הגרם הזה שישנה אותי למשקל של 100 קג'. וראו זה פלא הצלחתי.
אז מה אני שמנה???
נכון אני לא רזה, לא רואים לי שום עצם ושום צלע. אבל תחשבו
רגע בהגיון, מה עדיף להתקל בבטן בצלע בולטת בדרך אל הגבעות
בצפון, או לשוט בנעימים לכיוון הגבעות?
מה עדיף לחטוף מרפק מרופדת, או צלע כואבת שנתקעת לכם באמצע
הכרס המתפתחת לה עם השנים.
חוץ מזה יש לכם הרבה מהכל. לא צריך לחפש כדי למצוא, זה קיים
בשטח כל הזמן ולא נחבא לשום מקום. תשימו את היד על משהו
ומיד תמצאו את מבוקשכם. נכון שלפעמים יכולות לקרות טעויות מצערות
כמו לתפוס חישוק ולחשוב שזה שדיים בהתפתחות. אבל זה קורה מעט.
בקיצור אני לא בדיוק המודל לדוגמנית על, אבל אני גם לא חושבת שאני
שמנה. אני פשוט הרבה, ומלאה בכל טוב.