התחלה חדשה

הבן נסע לשישבת מחנה אימונים
נסענו לקחת אותו בשבת אחה"צ משם
לאחר משחק ידידות עם קבוצה אחרת ששהתה שם.

היה לי קשה לשחרר אותו מהחוטים התפורים
בין שמלתי לבינו.
אבל אם לא עכשיו אז אימתי?

בזמן המשחק אני יצאתי החוצה, לנסות ולהזכר 25 שנים אחורה,
בהיותי כמעט בגילו בפעם הראשונה במקום הזה,
מחכה לתחרות שייט. הקטנה מכולם בסנוניות.
ראיתי את בית הסירות, ואחרי זה ירדתי לחוף. ראיתי את השובר
גלים הטבעי של המקום, ונזכרתי שבהפלגות הראשונות שלי מחיפה למקום הזה
לראות את השובר הגלים, זה לדעת שהסיוט נגמר.
כן, סבלתי בהפלגות ארוכות (של 3 שעות ומעלה) ממחלת ים. הכמויות
שהקאתי בדרך, אשה בהריון לא מוציאה, ואחרי זה את מיצי הקיבה שזה
הדבר הגרוע ביותר להקיא.
אחרי כמה הפלגות גיליתי שתפקיד הטרפז יגמור לי על תחלואי מחלת הים
וכך זה אכן היה. הסתכלתי על השובר גלים מהחוף, וניסיתי לזכור את הנקודה
בשובר גלים שאפשר היה להכנס דרכו מבלי להתקע בטעות על הסלע.

האכסניה השתנתה מעט. אנחנו ישנו על מיטות קומותיים, ולילדים היו מיטות
נוער עץ. נכנסתי עם הילד לחדר שלהם (ישנו 3 בנים בחדר) על מנת לעזור
לארוז. מה אגיד לכם קטסטרופה. עטיפות של חטיפים על הרצפה (זכר להילולה
בליל האתמול), הבגדים מפוזרים על כל המיטות מי של מי מנחשים, הדבר
היחיד שלא אפיין חדר של בנים טיפוסי, זה היה העדר ריח הזיעה החריף.

כשהגענו הביתה, הבן והבת התחבקו. בעלי שאל אותו אם הוא התגעגע, והבן ענה
בשיא הרצינות שכן, הוא התגעגע בעיקר לבת. החיכוכים והצחוקים בינהם היו
חסרים לו. וזה היה נחמד לי לשמוע. שעל אף פי ולמרות הכל, שהוא מרגיש
שהבית שבנינו הוא ביתו שלו.

מאז שהגשם החל לרדת באזורינו.
לא קשור אבל זה בראש כל הזמן.

לילה טוב

ביצוע: אריק סיני
מילים ולחן: דרורה חבקין



פנסים שוב דולקים כי חושך ברחוב,
ילדים כבר אמרו לאם, לילה טוב!
בחוצות הכלבים חורצים לשון,
כבר הגיע הזמן ללכת לישון.

בפינה חשוכה בקרן רחוב,
זוג נפרד בנשיקה לוחש, לילה טוב!
התריסים כבר הוגפו ושקט בעיר,
הגנים מתרוקנים, נהיה קצת קריר.

המוסך מתמלא אוטובוסים לרוב,
נהגים זה לזה קראו, לילה טוב!
השומר הזקן פנסו מכין
ונועל אוצרות על מנעול ובריחים.

סקסופון מתרפק בבר על התוף,
מנגן ביבבה, שלום, לילה טוב!
מטאטא הרחוב עד בוקר נשאר
לטאטא את שרידי היום שעבר.

וחוזרים הגלים לים בלי סוף.
גם אנחנו נאמר לכם, לילה טוב!
מטאטאים את היום אשר עבר.
יתכן טוב יותר,יהיה המחר.

ואני כבר אחרי מקלחת,
התחתונים חזרו למקומם הרגיל.

יום נחמד עבר עלי.
היום הזה הוכרז על ידי גבירתי כ"יום ללא תחתונים"
מהבוקר ועם מכנס צמוד.
אז ב-4 שעות הראשונות זה לא השפיע ולא עשה כלום,
מהשעה החמישית כבר היו שכבות על שכבות של
רטיבויות במכנסיים. מילידי צחקה והיתה מאושרת שדיווחתי
לה את אשר קורה לי במכנסי. משהו הזוי ולא נורמלי באמצע
יום עבודה שאמור להגמר ב-16.00 אחה"צ.
כשיושבים הרבה זמן ואחרי זה קמים מהכסא, מרגישים
יופי את ההדבקות של המכנס לעור ואת הפרוד החפוז.
מזל שלא היו היום הרבה אנשים שהסתובבו במשרד, אחרת
לא יודעת מה הייתי עונה למבטים על הפרצופים שהעלתי
בפני עם כל קימה שכזאת.

אדונילי השתתף איתי היום בצערי על ה"אין תחתונים במכנסי".
היה נחמד לדעת שעוד מישהו מבין ויודע את אשר עובר עלי.

מחר זה היום האחרון של העונש שהטיל עלי אדוני למשך שבועיים.
מקווה מאוד לא להפעיל את ה"על תנאי"שאני נמצאת בו.

שישבת יש לי עוד פעם ללא תחתונים.
ביקשתי ממילידי חנינה על התנהגות טובה לשישי אחה"צ.
קצת קשה לרקוד 8 שעות בלי תחתונים. אחרי זה אין לי
בעיה להוריד אותם להמשך השבת.

הגשם שוב החל לרדת
ושוב שמח לי על הנשמה.

כל יום אני עוברת סשן מסוייט בין- 6 שעות עד 8 שעות תלוי ביום.
רק מצטערת שזה לא יכול להיות עם אדונילי ומילידי, כי זה היה
הרבה יותר נחמד.
לסשן הזה יש שם שקוראים לו עבודה. לא מסוגלת להיות שם יותר
אבל גם לא מוצאת משהו אחר במקום. לא מסוגלת להתקשר לעוד
לקוח שלא שילם ולשאול מתי יהיה מורשה חתימה שיחתום על הצ'ק.
(אין מורשה חתימה כבר חצי שנה).
מה שהכי מעצבן, זה המזכירות. מזכירה שבאה לעבוד על מזכירה.
כמה זמן אפשר להיות נחמד בטלפון ללקוח, שמכניס מילים לפה
של המזכירה שלו איך להעיף את ה"טרדנים" שמבקשים את הכסף
שמגיע להם.
בשלב מסויים אני מתוודאת באוזני המזכירה המטייחת, שגם אני
מזכירה, וגם לי יש מליון וחצי תירוצים, ובואי בבקשה דברי לעניין,
ואז אם האיום הזה לא עובד, הנחמדות נגמרת לי. ואני מתחילה
להוציא את הכל ומוכיחה אותה על כל שקר עלוב שהיא העזה להוציא
מהפה באותה שיחה. בסופו של דבר היא מתרצה ומעבירה לי את
הקורבן שאמור לשחרר את הצ'ק ועדיין לא שחרר.
לא מסוגלת לעבוד יותר מול מוסדות המדינה שכל רבעון נגמר להם
התקציב, וצריכים עכשיו לחכות עוד רבעון עד שישחררו תקציב.
נמאס לי מהאנשים הקטנים שטוענים שלא בא להם לשלם, ואני צריכה
להתרפס בפניהם.
ובגדול נמאס לי מהבוסית שלי שחושבת שהיא תפיל עלי עוד ועוד
עבודה ולא תתן לי שעות לעבוד ואני אספיק את הכל. רק לראות את
הפרצוף שלה הלא מרוצה כל בוקר, זה גומר לך את כל השבוע, שלא
לדבר על היום עבודה.

לא רוצה יותר לעבוד. רוצה לקום ולהיות בבית. במבצר הפרטי שלי.
לא רוצה יותר את הלחץ הזה של הבוקר, לא רוצה את הלחץ של
אחר הצהריים אחרי העבודה להספיק גם בבית (ומי שהוא מוכן להגיד
לי במה תרמה לי פה ה"מהפכה הפמיניסטית" ואל תזכירו לי שיש לי
בעל, הוא בכלל מגיע ב-19.00 בערב, אין פה אפילו אם מי להתחלק).

מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על למצוא כמה משפחות ולבוא כל
יום למשפחה אחרת ולבשל לה לכמה ימים (בתשלום - אני לא מתנדבת).
כן המקום שאני אוהבת זה המטבח. אבל על זה בפוסט אחר.

כשאני מדברת עם מילידי שלי בטלפון,
והיא כועסת על הכלבה שלה (יש לה כלבה אמיתית על ארבע, לא אני על 6)
אני מתכווצת בתוכי ומתחילה ליילל כמו חתולה מתחנפת.
ואחרי זה צוחקות בצחוק פרוע.
או כשאני מתקשרת בדיוק אז היא צריכה לרדת עם הכלבה (האמיתית לא אני)

ומי שישמע את השם של הכלבה (האמיתית לא אני) פשוט ישתין במכנסיים.

חודש וקצת כבר לא יצאתי לפעמיים הליכות שלי בשבוע.
היינו הולכות בין פעמיים לשלוש בשבוע במשך שעה ברחבי הקריה.
עליתי רק את המדרגות (גרה בקומה שישית) כמה פעמים ביום.

נותרתי נטולת אנרגיות בתום כל מסיבות הברמצוה שבאו עלינו לטובה.
בקושי כמה בבוקר לעבודה, משכנעת את עצמי חצי שעה כל בוקר לקום
לזוז לעשות משהו למען עצמי.

ממחר חוזרת לכפיפות בטן כל יום, ולתרגילי המשקולות בידיים.

אבל איזה קור, רק חודש אחד עבר מההליכה האחרונה, שעוד יצאתי עם חולצה
קצרה ועליה סווצ'ר שירד צ'יק צ'ק. היום יצאתי עם גולף וקפאתי, הלכנו 3 דקות הליכה מהירה ולא התחממתי, עברנו לריצה קלה של 10 דקות כדי להתחמם וחזרנו להליכה מהירה. רק עכשיו האף והאוזניים התחילו להפשיר לי. חשבתי שהם יפלו לי באמצע ההליכה מקיפאון.

מרגישה את זרימת הדם ברגליים מלמעלה עד למטה. תחושה של כייף. שהנה
הצלחתי לעשות משהו מועיל עבור עצמי.

זהו אפשר ללכת להתקלח ולישון.
לילה טוב.

בערוגת הגינה

מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: מנשה רבינא


בערוגת הגינה
מסביב לחבית
עמדו לרקד
כרוב עם כרובית

זאת הסלק ראה
והנה גם הוא בא
איתו עגבנית
והשמחה רבה

לה לה לה,
לה לה לה,
לה לה, לה לה לה,
איתו עגבנית והשמחה רבה.

רק הפול המסכן
עמד לו בצד
הוא נשען על מקלו
לא נע ולא נד

איך אוכל לשמוח
איל אוכל לרקוד
ותרמילי כולם
כולם ריקים עוד?

לא שבת ולא חג,
כי אם יום קיץ סתם,
ובגינת הירק
קול ששון ומחול עם.

החגב בעוגב,
בחצוצרה הצרצר, -
רגל מי זה אפוא
ממחולות תעצר?

ובערוגת הגינה
מסביב לחבית
קפץ כרוב, הרים שוק,
קם לרקוד עם כרובית.

וירא זאת אבטיח
ולא יכול עוד עמוד
ובמדי הפסים
רץ עם דלעת לרקוד.

בן תירס צהוב המעיל
בלוריתו אז הפשיל
ובחטפו חמנית
קם לכרכר בגיל.

ויבער אז כאש
מקנאה לב הצנון
ויקפוץ לפזז
עם אחות המלפפון.

וכראות זאת הסלק
התאפק לא יכול
ויתפוש עגבנית
ויצא במחול.

ופתאום - שימו רווח -
גם הגזר זה בא
מכרכר בכל עוז
עם בת לפת עבה.

וגם צמד החמד,
בצל ובת שום,
התלבטו בין רגלים,
וראו: לא גרשום!

גם בלבוס האביון -
אל אתן פי לחטוא -
בא לרקוד, במחילה,
הוא על כל משפחתו.

ותרעש הגינה
ויהום בה כל שביל
ממחולות ונגינה
וממצהלות גיל.

רק אפון המסכן
עמד מן הצד,
על מטהו נשען
ולא נע ולא נד.

"איכה אוכל לשוש,
איכה אוכל לרקוד -
וציצי נשרו כבר,
ותרמילי ריקים עוד."

מעניין מה את מתכננת לי לשבוע הבא.
לא נראה לי שאני אשרוד עוד שבוע צמחוני כזה.
עם התחתונים את יכולה להמשיך לעשות מה שאת רוצה.
לא מפריע. אבל צמחוני עוד שבוע, נראה לי שאלוהים אפילו לא יוכל לעזור לי.

באהבה ממני
הכלבה שלך

חודש וקצת עבר מאז שאדונילי הודיע לי שיש לי גבירה.
הייתי לחוצה, שאלתי אם הוא זוכר שאני לפני ברמצוה ובקושי אני מסתדרת איתו?
והוא אמר שכן שהם זוכרים את זה וישתדלו לא להלחיץ יותר מידי.
אחרי חודש וקצת עם שניהם במקביל אני יכולה להגיד שזה מרגיש כמו שני הורים.
כשאני מתחצפת לאחת וחוטפת את העונש, השני מתערב ומנסה למתן את הכעס.
לנסות ולהראות את הצדדים האחרים שבי שהיא שכחה.
כשהוא מחליט על משהו שנראה מפלצתי ולא הוגן, גבירתי ישר נזקפת ומנסה לרכך
את המכה שהונחתה עלי.
כל צד נותן את הידע שלו בתחום, תעשה ואל תעשה, איך לדבר ואיך להתחנף לצד
השני.
הכי מצחיק היה לי בסשן המשולש, שגבירתי החליטה שהיא לא שמעה אותי צועקת
מספיק חזק, והתחילה להספינק אותי בחצי הטוסיק הקרוב אליה, אדוני ישר הצטרף
אליה והספינק את חצי טוסיק השני, ובסוף הם הוציאו ממני את הצעקות שמנעתי מהם
כמעט כל הסשן. תמונה של ילד קטן שהוריו מחליטים לחנכו על דרכו הרעה.
תנסו לדמיין את זה בדמיונכם ותגלו כמה שזה מצחיק.

אמא שלך היתה פעם בגילך.
היו לה כאבי ראש כשלא התחשק לה לעשות דברים.
היו לה כאבי בטן כשהיא נזכרה בערב שהיא לא למדה למבחן.
תפסיקי לנסות למכור אותי את לא תצליחי.
זה לא עושה עלי רושם.
את יכולה כמובן להמשיך ולמכור את אחיך ואת אביך, אבל אימך
גדולה עליך בכמה מספרים. מתי תפנימי את זה סוף סוף??!!!

הביבי פייס לא יעזרו לך. לא אצל אמאל'ה שלך.
גם אני עם ביבי פייס. תנצלי את זה לדברים קצת יותר חשובים.

אם אמא שלך מסדרת לך את הארון בגדים, קונה לך בגדים
ויודעת בדיוק מה היא הכניסה לארון, אז תעשי טובה ולפחות לי
אל תגידי אין לי ואני לא מוצאת, בפרט אחרי שסידרתי את הארון
מקיץ לחורף.

ילדה תתעלי קצת על עצמך ותני לאמך את הכבוד הראוי לה
מתוקף היותה פעם ילדה בדיוק כמוך.

כבר מהיותי בת 37 בני בכורי קרא לי זקנה. האומנם.
וחשבתי שמעצם היותי ילדה קטנה ראיתי את הורי כזקנים (אימי ז"ל היתה בת 33 כשהגחתי לאויר העולם). היא נפטרה כשהיתה בת 62 וזה נראה לי זקן. היום משנת ה-40 שלי ה-60 נראה עדיין צעיר.

ביום שבת בעלי שיחיה חטף מהילדים בפעם הראשונה את המכה של פער דורות.
לבעלי ידע רב בתחומים של מחשבים, מוזיקה (בארץ ובעולם של כל הזמנים וגם של היום).
אבל הילדה הקטנה לוקחת אותו בגדול בידע שלה במוזיקה העכשיוית.
כשסיימנו את ארוחת הצהרים של שבת, הם התחילו לסקור את כל המנחים שהתחילו בערוץ
הילדים. בעלי מכיר רק את עודד מנשה ותום אבני, על השאר הוא אפילו לא ידע שהם היו, ולבטח לא על החדשים הקיימים היום.
לפסטיגל כל פעם אני נשלחת לאחר כבוד כהורה מלווה, הוא לא מסוגל להגיע לשם מטעמי
גועל. הילדה השנה וויתרה על הפסטיגל לטובת הקוסם.
כשהיא והוא דיברו על המנחים היא ציינה שם של מנחה מהתקופה הנוכחית, ובני הבכור
ביקש ממנה לדבר ב"מושגים שאבא יבין על מה את מדברת". מהכסא שהייתי עליו כשתליתי כביסה, נפלתי בחבטה נוראית על הרצפה, כשאני תופסת את בטני ומנסה להרגיע את הצחוק הבלתי נשלט שלי שהשתלט עלי.
המשפט שבני הוציא מפיו על ה"מושגים שאבא יבין" הזכיר לי את אחי ואותי מוכרים את אימי בעברית שלנו (הורי עלו לארץ בשנות ה-60) כשחצי ממה שאנחנו מדברים היא לא מבינה, או שמדברים מהר והיא קולטת מהר כשמדברים לאט.

צחקתי אל בעלי ואמרתי לו שהגענו לזמנים טובים. יש מושגים שאבא לא מבין, מילא אימא לא מבינה, אבל אבא שלא יבין??!!!
הקטנה יכולה עוד למכור אותו והוא לא ידע אפילו מאיפה זה בא לו.