לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התחלה חדשה

אחכה לך, אחכה לך בסוף הדרך,
קח את הדימעה את הכאב
לפני 17 שנים. 2 בפברואר 2007 בשעה 13:41

נכנסנו למקלחת, כיוונתי את המים, רק שהפעם שוב התגלו ביננו ההבדלים, אני צריכה את המים הרותחים (יוצאת אחרי זה כמו שרימפס), אתה כמעט נשרפת, אז הורדתי את הרותח לפושר נעים.

"תרדי ותתחילי לרחוץ לי את כפות הרגליים, אצבע אצבע". מה שהתחיל בשבילי שוב כמעין השפלה, מהר מאוד עבר להנאה אחת גדולה. התחלתי אצבע אצבע לרחוץ וללטף וללפף עם סבון, את כל כף הרגל, עוברת גם לכף הרגל השניה, מתחילה לרחוץ את כל הרגל בנפרד עד למעלה, מתחילה לקרצף את הזיין והביצים, שוב עיסוי קל לחבר'ה שם באמצע הדרך, רוחצת גם את החריץ האחורי. שוטפים את הכל, ושוב מתחילה למצוץ את הזין ולעסות את הביצים.

"עכשיו את הגב". עולה למעלה ושוב מתחילה לסבן גב גדול ורחב. עיסוי קל תוך כדי לשכמות, ולעמוד השדרה, בית השחי וצדדים גם הם מסובנים. "שמעת על בודי מסאז'?" כן שמעתי (לא סתומה). קולטת את הרמז, אתה עם הגב אלי, שופכת עוד סבון, ומתחילה עם השדיים והבטן, להסתובב ולהתגלש לך על הגב והישבן. אתה מסתובב אלי, עכשיו השלב של הקדימה. שוב סבון ומתחילה לסבן את הכתפיים, יורדת ומסתובבת עם כפות הידיים שלי , על הציצי והפטמות שלך,מסבנת את הבטן שלך.

ואז אתה הופך אותי עם הפנים לקיר, דוחק אותי לפינה, ודוחף אצבע אחת לחור התחת שלי, הרגשתי את הלחץ בתוכי גואה, האצבע השניה חיש קל נדחפת גם היא לחור והלחץ גובר, הרחבת את החור, בעודי נלחצת אל הפינה, וחושבת עם אני מרגישה לחץ עכשיו מה יהיה עוד כמה שניות. ואכן זה לא בושש להגיע, נעמדת על קצות האצבעות (הפרשי גובה) ואתה דוחף את הזין שלך לתוכי, הנשימה שלי קצת לא סדירה, מנסה לקלוט אותך שם ואותו זמן, לנסות לעשות אצלי קצת סדר בתחושות ובהרגשות של מה זה עושה לי. הרגשת הלחץ הפנימי שלי כשהזין שלך בתוכי מאחורה בשיאה. אתה עכשיו מכופף אותי, ומתחיל לצאת ולהכנס, הלחץ עוד יותר גובר. "קדימה תתחילי לשחק לך עם הדגדגן", לוקח לי עוד כמה דקות עד שאני גומרת. אתה יוצא ממני, אני מתיישבת למטה, עדיין קצת בסערת רגשות ממה שהיה, אתה מסיים את ההתרחצות שלך לבד, וכל הזמן הזה אני שם למטה, "את רוצה שאני גם אירק עליך?" מצידי תעשה מה שאתה רוצה אני מתחת לזרם המים, יורק, שוטף ויוצא מהמקלחת. המשכתי לרחוץ את עצמי כשאני לבד. כבר לא רוצה לחשוב ולא רוצה להרגיש. יש לי בלאגן שלם בראש ובתחושות.

אני יוצאת מהקלחת אתה שכוב לך שוב על המיטה הגדולה. מתיישבת לידך, עדיין המגבת כרוכה מסביבי. "בואי תגמרי את העבודה". ושוב מתחילה למצוץ ולקק את הזין והביצים, מייחלת כבר לטעום שוב את משקה האלים שלך. כשזה מגיע, זה מתפספס לי, ונמרח לי כל אזור הפה. "תראי איך את נראית". מלקקת אותו שוב ומנקה את כל מה שפספסתי, ושוטפת את עצמי שוב.

מתלבשים ויוצאים. כשיצאתי חשכו עיני. הזכוכית של הרכב היתה מנופצת אבל על זה כבר נכתב.





לפני 17 שנים. 1 בפברואר 2007 בשעה 6:34

עברנו למיטה הגדולה, אתה שוכב על הגב, עונה לכל שיחות הטלפון. אני על 6 למטה ליד כפות הרגליים שלך. אתה מבקש עכשיו שאלקק ואמצוץ לך כל אצבע בנפרד. ללקק את כפות הרגליים, עוברת לגב הרגל, חוזרת בחזרה לאצבעות, בזמן הליקוק ומציצת אצבעות רגליך, ידי מטיילות ומעסות להן את הרגל השניה. גומרת רגל אחת והולכת לשניה. עולה למעלה במעלה רגליך.

מגיעה אל ביציך העגולים ועמוד תפארתך. "עכשיו תלקקי את הכל ותנקי שיבריק, כל כולל החור של התחת". עושה כמצוותך. מלקקת את הזין, מוצצת אותו, יורדת אל הביצים, ומנסה להגיע לחורך האחורי. אתה שם לב שאני לא הכי מצליחה במשימתי זו. פולט "מפונקת" ומשנה את הפוזיציה בה היית. מנסה שוב, אבל מגבלות פיסיולוגיות שלי, לא מאפשרות לי ממש לחדור ולהגיע אל החור ולנקות אותו כפי רצונך (לשון מחוברת בתחתית, שעד היום לא מצאתי את האומץ לחתוך. מה שאומר לשון קצרה, ועגולה בקצה ללא שום שפיץ).

משנה שוב פוזיציה וקם לטלפון שני נעמד בפיסוק, סוחב אותי בשערות, קדימה תמצצי עד הסוף, רוצה להרגיש אותו אצלך בגרון. מנסה, ומגלה מהר מאוד שרפלקס ההקאה עובד טוב. "תנשמי דרך האף" (בטח דרך האף, הפה חסום) מנסה עוד כמה פעמים, פעם פעמיים מצליחה בשלישית נחנקת שוב. אחרי זה ממקום אותי מתחתיך על 4 תמשיכי לנקות, רק שהפעם בגלל ההטיה של הגוף שלי אחורה, וחוסר האיזון שלי ונמיכות הקומה שלי לא הצלחתי להגיע, מה שהביא אותי לפרץ צחוק בלתי ניתן לשליטה. החלטת להראות לי חינוך מהו. והבאת אותי לשירותים, בעודי הולכת אחריך על 6. עד לאסלה, הראש נדחף פנימה, המכסה היה על הראש שלי. "עוד מילה ומים יורדים גם". מה שלא ראיתי זה שהיה שם מקל דק שחיכה לתורו. כמובן שבעודי "מתענגת" ו"מתרגלת" לריחה הענוג של האסלה, התחלת אתה בהצלפות עם המקל על ישבני האדום ממילא. מנסה להחניק צעקה, לא יודעת מה היא תביא עימה, ולמה היא תגרור. התחלתי אט אט להבין, שהיום את הצחוקים שלי אני צריכה לשים בצד.

אחרי שסיימת, החלטת להפוך אותי סופית לאסלה הניידת שלך. כן, איפשרת לי להחליט מה אני רוצה, הבעיה שלא ידעתי להחליט מה עדיף על מה (זה נבלה וזה טרפה). בסוף אמרת לי תפתחי את הפה. את האמת, רק טעימה לקחתי מכל הכמות שהשתנת. אבל גם זה היה בשבילי יותר מידי. הפה ספג את כל השתן, ונשפך החוצה עם כניסתו. חזרנו לחדר הגדול, נשכבת שוב וקראת לי לשכב לידך ולשים את הראש במקום שלו (ליד הזין והביצים). תתחילי שוב ללקק ולמצוץ ואתה בנתיים מלטף את שערותי. טלפון, אני מפסיקה קצת ומחליטה לראות את הרגישות שלך לצמרמורות, מטיילת עם ציפורניי עליך, מנסה לראות את תגובותיך, מלטפת אותך בשקט פעם ציפורניים פעם כריות האצבעות, אתה זז קצת מידי פעם. עם סיום שיחת הטלפון, אני רוצה לספר לך על התהפוכות בעבודה שלי, שלא כל מה שחשבתי אכן הולך לקרות. אז אמרת אוקי, 10 שניות מדברת, 10 שניות מוצצת. כן הזמנים נלקחו, שניה שניה.

אחרי שגמרתי את הסיפור המשכתי ברצף למצוץ ולקק את הזין והביצים, היית עם עיניים עצומות, הסתכלתי עליך, רואה את השלוות שעליך, עד שקלטת שאני מסתכלת, ושוב התחלת עם הרגליים שלך לתפוס אותי ולקווצ'ץ'. אחרי כמה פעמים כאלה, פשוט התיישבת עלי והתחלת להסטיר בידייך על שדי, הפכת אותי והתחלת לתופף על גבי כמו על מערכת תופים שלמה, ניסיתי להחניק את הצעקות אבל לא יכולתי, יותר אדומה מזה כבר לא יכולתי להיות.

הקמת אותי על הרגליים, משכת את השיער והראש אחורנה והתחלת לנשוך את לחיי. בגלל שריחמתי על אוזניך, החנקתי את הצעקות. אבל זה היה כואב אם לא הייתי מכירה אותך, עוד הייתי חושבת שאתה שונא אותי.

יאללה בואי להתקלח.

אבל זה כבר לחלק השלישי

לפני 17 שנים. 29 בינואר 2007 בשעה 8:18

חיכיתי כבר בקוצר רוח לפגישה ביננו. הגעגועים תכפו חזק. אתה ידעת את זה. אילוצים מהעבודה הביאו אותי למרכז ולתאום הפגישה איתך.

עוד כשנכנסתי לרכב צחקת עלי. ושאלת כמה אני מתגעגעת. אז השמעתי לך כמה אני מתגעגעת (ג,ג,ג,ג,ג,ג,ג,ג,ג). הודעת לי שאתה במצב רוח של להפוך אותי לאדומה. אני לא חוזרת לבנה הביתה כשם שהגעתי. אם הייתי עד עכשיו בלחץ מתון, זה התחיל להיות שוב לחץ לוחץ.

הגענו לסטודיו. משום מה היה לי קר שם. אחרי שסגרנו את הדלת והדלקנו את החימום תפסת אותי וחיבקת אותי. "תראי לי כמה התגעגעת אלי| אמרת. התחבקתי ונצמדתי אליך. נושמת אותך ומנסה להדביק את הריח שלך אלי כמה שיותר. הידיים שלך התחילו לטייל לי על הגוף. הידיים שלי לאט לאט יורדות מהכתפיים שלך, כאילו לגונן. יודעת שתכף תבוא המכה הראשונה, לא יודעת איפה. רוצה להעלות שוב את הידיים למעלה ולהצמד שוב.

אתה לוקח אותי לחדר הפנימי, מעמיד אותי עם הפנים לצלב, "תחזיקי את הברזלים" והכל קפו שם. אתה מתחיל שוב לטייל עם הידיים על הגוף, והידיים מתחילות להספינק את התחת שלי. על הג'ינס זה עדיין לא נורא. עוד עומדת בזה. הידיים שלך תוך כדי נדחפות פנימה למכנסיים, בודקות את הכוס עם הוא חלק למישעי. כן הוא חלק אתה מאשר. הידיים בכוס, בתחת, צובטות וממששות את הבשר.

טוב קדימה תתפשטי, מתחילים בעבודה. אתה עכשיו קושר אותי לצלב עם הגב אליו. "תשמרי על האמצע אני עכשיו מותח וקושר אותך". לפיטמות ישר מוצמדות אטבים. ואתה מתחיל ללטף לי את העור עם שוט זנבות יחסית רך. על השדיים, הכוס כפות הידיים שלך נוחתות עלי מידי פעם. מבקשת לשחרר את הידיים. המתיחה עם האזיקים מכאיבה לי ועוצרת לי את הדם. אתה משחרר את הידיים והופך אותי עם הפנים לצלב.

עכשיו הגב עם הישבן שלי מופנה אליך. הידיים שלך מספינקות לי את התחת. ואני לא עומדת בזה. אני משחררת צעקות על ימין ועל שמאל. אם בפעם הקודמת הצלחתי להחניק את הצעקות ולא לתת לכם את ההנאה בלשמוע אותי צועקת, הפעם לא יכולתי. בכמה מכות הצלחת להאדים את עורי. התחלת עם שוט הזנבות הרך, הצלפת בכל הגוף, בתחת בגב, בכוס, בשדיים, רגליים, כל פעם עברת לשוט זנבות חזק יותר עד שמצאת את מחבט הנעל. איתו כבר חגגת על כל הגוף. מנסה למצוא דרך באיך לקשור אותי ולהעלות אותי למעלה. פתאום אתה אומר מצאתי, ואני חושבת על האנקול בשר שראיתי בתמונות. לא פחות ולא יותר אתה בא אלי עם האנקול הזה. מה שהוציא משנינו קולות צחוק מרובים. בשלב מסויים מצאת את המקלות. והתחלת לנסות עלי אחד אחד ואת הסימן שכל אחד משאיר. ומי יותר טוב מהם. זה היה עבורי כבר מעל ומעבר.

שחררת אותי והפכת אותי שוב עם הגב לצלב. קושר שוב. משחרר את האטבים מהפטמות. כל עוד שהם היו על הפטמות לא הרגשתי אותם. ברגע ששחררת אותם הכאב היה עצום. הרגעת כל פטמה. כבר הייתי בשלב שידעתי שרמת הכאב שאני מסוגלת לשאוף לאותו היום שואפת ל-0 אחד גדול. כל מכה שלך זה יהיה מעל ומעבר למה שאני אוכל לסבול.

שחררת אותי מכל האזיקים וחזרנו לחדר הגדול. נשכבת על המיטה, וביקשת שאתחיל לפנק את כפות רגליך.

המשך יבוא



לפני 17 שנים. 28 בינואר 2007 בשעה 21:04

אנחנו מכירים כבר שנה. חצי שנה אחרונה ממנה מקולרת אליך. אתה אדוני.
חצי שנה ראשונה של היכרות וניסיונות לפגישות שבוטלו מכל מיני סיבות. ניסיונות
ללמד על שליטה מנטלית. ניסיונות של לימוד אהבת הכאב וההתמכרות אליו.
וחצי שנה שניה של למידה על שליטה פיזית ומנטלית חזקה.
היו הרבה דברים שעשית והורית שאמורים להיות משפילים, אבל איכשהו
תמיד התגברתי עליהם. עקפתי אותם במציאת פתרונות כדי שזה לא ישפיל.
כדי שזה יראה וירגיש לי, כאילו עבר לידי. לא ממש חדר דרכי.
ידעתי שיש לך עוצמות. שעדיין לא ראיתי,הרגשתי והיכרתי אפילו מחצית מהן. האיפוק
שלך הוא משהו שראוי להערצה.
בשבוע האחרון שחררת מעצמך קצת את הרסן. פעמיים במהלך הסשן האחרון גרמת
להשפלתי, הצחוק שתמיד מלווה אותי ועוזר לי להתגבר על כל מיני דברים, לא עזר במקרה הזה. הוא זה שהיה לי הפעם לזרע.
הדאגה שלך לשלומי מהסשן הקודם, לא היה קיים הפעם. או לפחות לא הראת אותה.
לא יודעת עדיין איך לעכל את זה, לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך להמשיך הלאה עם
התחושות המלוות אותי.

לפני 17 שנים. 25 בינואר 2007 בשעה 11:08

אתמול נפגשו. נסענו לחוויה היפואית.
הכל עבר בסדר. עד שיצאנו.
יצאת לפני. כשיצאתי והלכתי לרכב קיבלתי את שוק חיי.
זכוכית החלון בצד שלי היתה מנופצת לרסיסים. ידעתי ישר
את מה לקחו. אתה ידעת עוד לפני.
הסתכלתי עליך, נשארת באותו קור רוח שהיית קודם.
דבר לא השתנה בפני תוויך. שום שריר לא זז לשום
מקום מעצבים. הייתי המומה מזה. ידעתי שבפנים אתה
סוער אבל לא מראה כלום החוצה.
התחלת להתקשר תוך כדי הנסיעה לסוכן ביטוח, לברר
איפה אתה יכול לתקן הכל. ועוד יש לך מה לעשות היום
אחרי שאני ארד ואחזור לביתי.
עד סוף היום ארגנת לעצמך את כל אשר חסר לך כתוצאה מהפריצה הברוטלית לאוטו שלך.
בכל הנסיעה הזאת עד שירדתי, הערצתי אותך ובו זמנית לבי יצא אליך.
לא מתוך רחמים, כמו של בזבוז הזמן שלך בללכת ולסדר הכל, ולנסות
להשיב את הכל למקומו כמו שהיה. עד הערב הכל היה כבר מסודר. אבל
ליבי עדיין יוצא אליך איש יקר שלי.
היום בבוקר במעיל שלי בכיסים מצאתי רסיסי זכוכית כתזכרת עגומה לסיום של אתמול.

מקווה ללמוד ממך את התכונות האלה שלך ולא להכנס ללחץ אלא לנסות לראות איך מסדרים
הכל בחזרה בשלווה ובלי לחץ ועצבים מיותרים. הם כנראה לא עוזרים יותר מידי.

ממני הקופה (זונה) שלך

לפני 17 שנים. 23 בינואר 2007 בשעה 6:05

25 שנים הייתי סטרייטית. לא חשבתי על סקס עם הצד השני.
לפני כ-3 חודשים קיבלתי מלכה במתנה, להגשמת הפנטזיה
של לדעת אישה. המתנה שלי היא דו צדדית. גם היא רצתה
שפחה במתנה. אז קיבלנו אחת את השניה במתנה.

בכל הנערות שלי וההתבגרות שלי ואפילו עד היום, לא היתה לי
רתיעה ממגע של יד אישה. זה לא הרתיע. מגיל 14 עד גיל 24
ישנתי עם חברה באותה המיטה, וזה אף פעם לא הביא לכלום
משום צד. גם היום כשאנחנו נפגשות אין לנו בעיה להתערסל
וללטף אחת את השניה. מה שאחרים רואים מהצד כדבר לא
נורמלי, אצלי ואצלה זה הכי בנאלי.

לפני כשבועיים התחלתי להכנס לצ'אטים.
אחרי ה"הי" ההכרותי הראשון באה תמיד השאלה "את דו?".
לא אני לא דו. אבל אני גם לא יכולה להגיד שאם אני רואה
בחורה/אישה יפה אני מסובבת את הראש. כן אני נועצת בה
עיני עגל מלאי רגשות קנאה. אבל גם על גברים יפים ונאים
אני מסתכלת. אז.....

משום מה הייתי בטוחה שבקהילה כאן שאלות כאלו לא ישאלו.
הדברים יהיו יותר פתוחים ומקובלים. מתברר שהתבדתי. סטיות
באשר הם יהיו תמיד ישארו סטיות, ויגרמו להרמת גבה.

הדבר היחיד שרציתי זה, לדעת אישה. להריח, להרגיש וכן גם
לטעום. לחוש את ההבדל בין שני המינים, או את אי ההבדל בין
שני המינים. רציתי לדעת איך זה באמת למצוץ פטמה של אישה
ולא של גבר, איך זה להרגיש בלשון את הטעם של הכוס, הדגדגן, כן
להרגיש אותו בתוך הפה שלי על הלשון שלי, למצוץ אותו בתוך הפה
להכנס עם הלשון פנימה לתוך החור לדעת מה הלשון מרגישה שם.

ואם זה מראה על דו אז מה זה דו על באמת?

לפני 17 שנים. 22 בינואר 2007 בשעה 19:14

טוענים על הילדים והנוער של היום שהם לא קוראים.
יש להם עודף של טלויזיה, עודף של מחשב, עודף של
לימודים,עודף של חוגים, כך שלקריאת ספר לא נשאר מקום.
ואני טוענת שאנחנו המבוגרים אשמים.
אשמים שלא לוחצים אותם לקרוא. גם אם זה יהיה רבע שעה לפני השינה.
אשמים בזה שהם לא רואים אותנו קוראים. לכמה באמת מכם יש ספר ליד
המיטה שמחכה שתגמרו לקרוא אותו. ואל תמכרו לי על קריאת חומר
לימודי לאוניברסיטה. לא לזה הכוונה. ספר כזה שהנפש נהנית ממנו. ולפעמים
גם אפשר ללמוד מוסר השכל. או כזה שסתם מתאר על מחוזות שלא ידועים
לנו.

יש לי 5 אחיינים. לקראת כל יום הולדת זה היה הסיוט של מה קונים. איזה
משחק קופסא חינוכי ולא משחק למחשב. יש להם את זה בעודף. כל קופסא
כזאת זוכה להפתח עם קנייתה משהו כמו עד 5 פעמים. והיא תופסת לאחר
מכן מקום של כבוד על המדף לכמה שנים. ולא משנה מה העלות שלה.

בשנים האחרונות (מאז שהקטנים למדו לקרוא דהיינו 3 שנים) נפתרו לי בעיות
ימי ההולדת. הילדים מכורים לספרים. הסדרה של הארי פוטר, מנהרת הזמן (הילד
הגדול התחיל לקרוא את הסדרה הזאת בסוף כיתה א' ועד היום הוא עדיין רוכש את
הספרים החדשים כשהם יוצאים, מעניין עד איזה גיל הוא ימשיך עם הסדרה הזאת), גלי,
נריה, חירות - סדרת רומנים לנוער על רקע מלחמת העצמאות, השמיניה מככבת במדף אצל הילדה, קופיקו וצ'יפופו בעיתות מצוקה.

אין ספק שגם כושר ההתבטאות שלהם עלה. אוצר מילים שלא מבייש שום בוגר
12 שנות לימוד. הילדה גומרת 3 ספרים בשבוע (2 מחליפה בסיפרית ביה"ס ואחד
בסיפריה העירונית). הילד יותר לאט, הספרים שלו עבים יותר. האחיינים בתחרות
כל הזמן מי קורא ומה.

בקיצור החינוך לספר זה רק אנחנו וגם ביה"ס. למצוא את הזמן הכיף והאיכות לקרוא
משהו טוב. לא חייב לגמור ביום. אפשר גם דף אחד. אבל בכייף. לא בלחץ כי אמא
בקשה.

לפני 17 שנים. 22 בינואר 2007 בשעה 18:39

בהתחלה כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, בלילה הראשון של העונש
הוא היה בין הראשונים שהיגיבו לפוסטים השונים שכתבתי לבלוג.
בסופו של אותו לילה הוא היציע להיות בקשר.
לא ידעתי אז הרבה (וגם היום לא) וסיפרתי את זה לאדוני.
אדוני מתוך שמועות על אותו אדם, ביקש שלא אמשיך להיות איתו
בקשר, והשאיר את שיקול הדעת בשבילי.
מאחר ותחושת הבטן לא אמרה לי כלום, וידיעותיו של אדוני על האנשים
באתר הן קצת יותר משלי, החלטתי ללכת על פי בקשתו ולא להמשיך
ולהיות בקשר אם אותו אדון.
עם המשך התערותי בביצה המקומית (פורומים, קריאת בלוגים שונים)
למדתי כי החלטתי לשמוע בקול עצתו של אדוני היתה הדבר הנכון ביותר
שעשיתי לגבי אותו אדון שולט.
ומהשבוע האחרון גיליתי שהוא ימכור את כל היקר לו לשטן רק בשביל
זיון אחד מחורבן.

לפני 17 שנים. 21 בינואר 2007 בשעה 8:25

זה עדיין לא מרפה. הבטן עדיין מכווצת בגללך
ואתה אפילו לא מבין מה קרה לפרץ הגעגוע הזה
לא נעלמת, אתה פה ודי זמין, אבל זה ממשיך
בתשוקתי אליך קבל את השיר הבא

קרוב רחוק

ביצוע: נירה גל וששי קשת
מילים: דודו ברק
לחן: שייקה פייקוב

הדרך דוהרת, עוברת, סוערת
חכי לי בפתח פורשת ידייך
הדרך הזאת לעיני מתקצרת
אגיע ממנה אלייך, אלייך.

קרוב ורחוק
ורחוק וקרוב
חכי לי, חכי לי עם צחוק בעינייך
אני משתגע,
אני משתגע,
אלייך,
אלייך,
אלייך,
אלייך.

אני שכואבת, יושבת, כותבת
כותבת אליך ליבי בי פצוע,
אסוף את כולי בידך האוהבת
אמור לי מדוע? מדוע? מדוע?

קרוב ורחוק
ורחוק וקרוב
חכה לי, חכה לי עם צחוק בעינייך
אני משתגעת,
אני משתגעת,
אליך,
אליך,
אליך,
אליך.

האופק נוסע, נוסע, נוסע
הדופק מכה בי בכח, בכח
וכבר בעיניך אני שוב טובע
לנהור בין גליך, לברוח, לברוח

קרוב ורחוק...

אני שנטרפת, שואפת, נשרפת
נשרפת אליך, אני כבר איננה
דמותך את דמותי משיגה ורודפת
אז בוא כבר עד הנה, עד הנה, עד הנה

קרוב ורחוק...

הדרך דוהרת...

קרוב ורחוק
ורחוק וקרוב
חכי לי, חכי לי, עם צחוק בעינייך

אני משתגעת

אני משתגע
אלייך

אליך
אליך

אלייך

ממני הקופה (זונה) שלך

לפני 17 שנים. 20 בינואר 2007 בשעה 20:31

מיום חמישי בערב למרות שדיברנו
מתכווצת לי הבטן כל פעם מהגעגוע אליך
הגעגוע למראה, לריח שלא עוזב אותי עד המקלחת בבית,
להצקות הקטנות מרגע שנפגשים ועד שמתחילים את
הסשן, ובכלל לקול שלך, הקול שאף פעם לא דואג לכלום,
הקול שמרגיע, מלטף גם כשהוא כועס והוא יודע לכעוס.

מוקדש לך השיר הזה בגעגוע איום שלא יידע עוד הרבה זמן שובע

צלילי גיטרה

ביצוע: צוות הווי חטיבת הצנחנים
מילים: עמוס אטינגר
לחן: סשה ארגוב

עייפתי מללכת בדרכים
שבעתי מלילות שיכר
עייפתי מאלפי החיוכים
אשר שולח כל מכר

אך לדבר אחד
עדיין מוכן אני כתמול
לשמוע קול גיטרות מזמרות
וזה הכל
לכל מיתר
יש צליל מוכר
וכל מיתר
לפתע שר
כשהגיטרה מפעמת בליבה
אז טוב לי ככה סתם
ללא סיבה

עייפתי מן הים והגלים
מים סוער, מגל נורא
עייפתי משדות של שיבולים
נעות ברוח הקרירה

אך לדבר אחד...

עייפתי מלשאול תמיד אחד
"נו, מה נשמע?" כך בחיבה
אבל עייפתי עוד הרבה יותר
שוב לקבל על כך תשובה

אך לדבר אחד...


ממני הקופה (זונה) שלך