זהו גמרתי לכתוב על הסשן שלי. עכשיו התור של הרגשות ואת כל ההתחוללויות הפניומיות שהיו כל היום.
בבוקר קמתי, בציפיה ובתפילה שהכל יעבור בשלום, ולא יבוא לי פתאום איזשהו קאדר ויבטל שוב את הכל. נמאס לי כבר לדחות משבוע לשבוע. התפללתי שאלוהים יהיה הפעם בעזרי ולא יעבור לעזרתו של מישהו אחר.
בבית מתנהלת בבוקר רגיל, לא נותנת לאף אחד להרגיש שהיום זה יום מיוחד בשבילי. אף אחד לא יודע שאני הולכת להעלם מהאזור לכמה שעות טובות, ולהגיע הביתה רק בשעות אחה"צ המאוחרות. האליבי לבעלי כבר מוכן, למרות שהאליבי שלי לא אוהבת את הסיבה (אבל בשביל מה יש חברות טובות??? היגיע הזמן להצדיק את זה).
על כל הלחץ שלי, הבוסית שלי בעבודה עם העצבים שלה למה היום אני יוצאת מוקדם, זה לא נוח לה, אמרתי לה שזה נדחה כמה פעמים מכל מיני סיבות ומאחר והיום זה מתאפשר לי לצאת מוקדם אז אני יוצאת. העבודה לא תברח לשום מקום. אף אחד לא יעשה אותה במקומי שלא תדאג. הפרצופים שלה מעלים לי את הסעיף (ואם היה לי ילד חולה בבית?).
ב-10.00 בבוקר, אני בשיא הלחץ עולה ויורדת במדרגות בעבודה להביא חומר ולהוריד, לסגור עניינים אחרונים ולעוף לרכבת.
ב-10.10 אני כבר באוטו בדרך לתחנה, 5 דקות של התברברות לחניה קניית כרטיס ועוד 5 דקות הרכבת מגיעה. מקווה לא לפגוש ברכבת את בעלי (שלחו אותי ליום עיון לתל אביב). ההתרגשות ברכבת והמחשבות על הלא ידוע שאני הולכת לעבור הופך לי את כל הבטן. כל הפנימיות שלי בבלגן עצום בפנים. על אוכל אין בכלל מה לדבר, לא מסוגלת במצב כזה להכניס כלום (אני אקיא, יש לי בטן עצבנית).
לקראת ההגעה לתל אביב הלחץ שלי בעיצומו, אדוני רוצה כל מיני תמונות מהחייל שהצקתי לו כל הדרך, אני בנסיון לראות אם אפשר לפגוש אותו ברכבת צפון, יש. יורדת בתחנת האוניברסיטה 10 דקות מוקדם מהצפוי. רוגשת ומתרגשת כולי מהפגישה עם אדוני וההכרות הראשונה עם גבירתי. גבירתי מזכה אותי בחיבוק אימהי גדול. ואדוני מזרז אותי להכנס לרכב על מנת שנוכל לזוז.
כמו שכברת הזכרתי, הפה רוב הדרך לא נסתם לי מרוב לחץ והתרגשות. אדוני מתחיל עם הכאפות שלו. מנסה לתפוס את הבשר ברגל ולצבוט. אבל מי שרוקד 25 שנה יודע שאחד השרירים החזקים הם השריר של השוק. לא הולך לו, ואני מגחכת לעצמי בפנים. מהר מאוד זה התחלף לצביטות על לחיי (הסופגניות - לרגל החנוכה) הוא חיפש את פני כל הזמן, ואמרתי לו לדאוג שיש הרבה מכל טוב, ולא צריך לחפש הרבה, זה תמיד בנמצא.
כשהגענו ונכנסנו לסטודיו, אדוני התחיל להציק לי בעוד גבירתי מארגנת את הדברים, תפס לי את שני הידיים ומשך אחורה והחל לתופף על בטני. אחד המחשבות השובבות שעברו לי בראש, זה לנסות במצב כזה להעיף מכה לביצים לראות אם זה ישחרר אותי. מאחר ולא ידעתי מה עלולה להיות התגובה שלו,העדפתי להעיף את המחשבה הזאת מהר מהראש (אבל אני אנסה את זה יום אחד).
מהר מאוד נדרשתי להוריד את בגדי, הושם על צווארי הקולר. אחד הדברים שלא ידעתי איך אני אסתדר איתם זה היה העירום שלי. מה אני ארגיש, פחדתי מהמבוכה שתיפול עלי ואני פשוט אגיד מצטערת אבל לא יכולה. אבל משהו מהרצון לחוות את הדברים פשוט גרם לי לעשות את הכל. אף אחד לא כפה עלי כלום. זה בא ממני, מהרצון שלי. נצטוותי לשכב על הרצפה בעוד הם יוכלו את הבוצהריים שלהם, בעודי שוכבת שם, מהרהרת במה יכול להיות, ואיך לנסות להסתדר עם כל הכאב שאני עומדת לחוות, אדוני החליט להעביר אותי לחדר השני. חיבר שרשרת לקולר והולכתי לחדר על 4. תמיד כשקראתי על כך שמוליכים את השפחה/עבד על 4, הרגשתי תחושת ביזוי של הבן אדם. כשאני הייתי על 4 באותה סיטואציה, זה פשוט הצחיק אותי, אולי כדי להתגבר על המבוכה, אבל אני לא יכולה להגיד שהרגשתי איזושהיא השפלה. לקחתי את זה כמשחק. גם כשאדוני הכניס אותי לכלוב כדי שאני לא אברח, ישבתי, הרהרתי, ניסיתי לראות את כל הציוד שהיה שם למרות שהיה לי קשה (הייתי בלי המשקפיים). בניסיון להפיג את המתח שלי ולנסות להצחיק את הסביבה התחלתי להשמיע יללות של חתול. להזכיר להם שאני נמצאת שם. הכניסות התכופות לחדר של אדוני חיממו את ליבי, לראות שאני בסדר, שאין ירידה כלשהי במצבי. ידעתי ששום דבר רע לא יעונה לי. הדאגה התמידית שלו לשלומי פשוט מחממת כל פעם את הלב מחדש.
כשהוצאתי מהכלוב גבירתי הצטרפה אלינו, את נחת זרועה הרגשתי חיש מהר. היא החטיפה מכל הלב. גם כשהייתי עם עיניים מכוסות, יכולתי לדעת לפי הכאב מי נתן את המכה. ידעתי שהיא מכה מכל הלב, אדוני גם כשהוא נתן את המכות והן היו כואבות, ידעתי שזה לא בכל העוצמה שלו. אני לא רוצה לחשוב על עוצמת המכה שלו. אני לא חושבת שאני אחזיק מעמד אפילו לא ממכה אחת. אם יש משהו שאני באמת פוחדת ממנו זה להרגיש את כל כובד נחת זרועו.
כשגברתי הוציאה את הנייר מתחתוני, והוא לא היה רטוב כפי שהיא ציפתה אמרתי בליבי מזל שהפנים שלי נמצאות בין רגליו של אדוני שלא תראה את הפרצוף הזורח שלי, כשהתחבולה שלה לא הצליחה. ולא משנה שזה עלה לי ב-10 הצלפות של השוט שלה. כאשר הוצלפתי על ידה ונתבקשתי להגיש את המספר ו"תודה גבירתי", הרגשתי את עצמי כמו באחד הסיצאנות המתוארות פה תדיר. השתדלתי מאוד לעמוד ברצף המספרים, למרות הפסקותיה הרבות.
לא יודעת למה, אבל אני החזקתי הרבה צעקות בבטן, לא תמיד צעקתי כשזה כאב. היו לגבירתי הרבה נסיונות לגרום לי לצעוק, אבל לא יודעת למה למה צעקתי כמו שהם רצו. הצעקות שלי באו תמיד כשהכאב היה בא בהפתעה. כנראה כאב בהפתעה כואב יותר מכאב מכוון, או שמתכוננים אליו. כשחיברו לי את המצבטים לפטמות זה כאב אבל משהו שאפשר היה להתמודד איתו, אבל כשמשכו את השרשראות שלהם לחבר לקולר, זה היה כאב כל כך חד ופנימי שהנשימה נעתקה לי לי על באמת. מרוב כאב לא נשמתי כמה שניות טובות עד שהתרגלתי אליו. (אני נמצאת שבוע אחרי הסשן, והרגישות בפטמות עדיין לא עברה במלואה).
כשאדוני הביא אותי לגבירתי על מנת שאפנק את פטמות שדיה, היה לי מוזר למרות, שדיברנו על הקטע של הרצון שלנו בלהתנסות ולחוות מגע של אשה. לקח לי קצת זמן עד שממש התחלתי לינוק ולמצוץ את שדיה. היתה לי כל הזמן נסיון של פזילה למעלה, לראות את הפנים שלה בזמן שאני מענגת לה את הפטמות והשדיים. זה היה אחד הקטעים שבאמת לא ידעתי מה יהיה ואיך יהיה ואם אני בכלל אצליח לגרום לה שיהיה לה טוב.
כשהתחילו עם השעווה עדיין הייתי אם עיניים מכוסות, לא רואה כלום, ולא יודעת על כוונות מאיפה אמורים להתחיל. כשהשעווה התחילה לרדת לי על הגב, בהתחלה זה הקפיץ, אחרי זה זה התרגל, והתהפכתי על הגב, הבטן והשדיים היו כבר סיפור אחר לגמרי. הרגישות של הפטמות היתה בעיצומה, גבירתי טפטפה לי על הבטן קצת, אדוני ישב על הכסא ושלך את רגלו לפי שאענג אותה, ואז חטפתי את השעווה על הפטמות והשדיים, הקפיצה הצעקה שלי גרמה לאדוני לקרר אותי מהר, ולהרגיע אותי (עד היום אני לא יודעת איך לא נשכתי לו את האצבע ולא מהכאב, כמו מאלמנט ההפתעה) אחרי שהתרגלתי לשעווה זה היה נעים, מרגישים כמו עטיפה כזאת, נכון שזה מושך אבל עדיין זה הרגשה נעימה. כשאדוני ואני נשארנו לבד והתהפכתי שוב לבטן, והוא התחיל לשפוך מפלים של שעווה, ואני כל פעם קפצתי זה היה כבר בשלב שצחקתי, צחקתי מההתלהבות שלו, צחקתי מהקפיצות שלי. השעווה כבר נזלה לכל החריצים בגוף.
היו הרבה קטעים אחר כך של שקט מצידי, שהתפרשו על ידי אדוני וגבירתי כהלם. זה לא נכון. פשוט לא ידעתי מה מצופה ממני עכשיו. למרות שאמרתי להם שאני לא אשתוק כל הסשן, ואני אדבר ואפלוט את כל השטויות שלי (ויש לי כאלה ברצף) לא הוצאתי מילה אחת מיותרת מהפה. רק המחשבה מה כל שטות כזאת תעלה לי במידה והם יחליטו שהם נפגעו סתמה לי את הפה, עד שהתלבשנו. עשיתי כל אשר התבקשתי לעשות, ללא כל התנגדות מצידי. כלבה ממושמעת להפליא.
הספייס שגברתי הביאה אותי אליו, היה משהו חלומי. חבל רק שהיא לא המשיכה. את הפתיחות שלי לכל זה אני חייבת לאדוני. שבמשך הרבה שיחות שחרר אותי מכל הדעות והמחשבות הקדומות שהיו לי. תאר לי תחושה ואיך זה אמור להיות. גם כשהיא הביאה לי לשתות והתישבה לצידי לראות שאני בסדר ושחזרתי לעצמי חימם את הלב. בשום שלב שהוא במהלך כל הדברים שעשינו בסשן, אף פעם לא נשארתי לבד ממש עם עצמי, תמיד הם היו שם לראות שהכל בסדר איתי.
הקטע הכי קשה היה, כשהייתי צריכה ללקק את כוסה של גבירתי. ורק בגלל הקטע שבחיים לא עשיתי את זה. לא יודעת אם אעשה לה באמת טוב, או שסתם. בשיחות טלפוניות קודמות, היא הרגיעה אותי, ואמרה לי שנשים תמיד תדענה לעשות טוב לנשים. וזה מה שבאמת ניסיתי לעשות לה.
גם כשהוליכו אותי בחדר עם השוט זנבות תקוע בישבני, הרגשתי כמו מתוך סיפור. לא ממש עצמי, וצוחקת על עצמי. אולי מובכת קצת אבל עדיין עד היום לא מרגישה מושפלת.
כשגבירתי אכלה וביקשה שאמזוג לה מים, לא הרגשתי את הקטע של "לשרותך גבירתי", מאחר וכל הקטע של שרות והגשה מאוד טבוע בי. אני מגישה ומארחת להפליא ולא מתחברת לקטע הזה ל"שרות האדון או הגבירה" אני אעשה את זה גם בלי שהם יבקשו, כי אני אוהבת את זה ולא רואה בזה שום דבר משפיל. מאחר וזה בי זה ממש אבל ממש לא משחק של השפלה.
כשסיכמנו את כל הסשן הזה בדרך לרכבת, אדוני אמר שאני בהרבה דברים שאמורים היו להיות לגבי השפלה ולא ראיתי בהם השפלה זה רק בגלל שאני באופיי ליצנית. מה שעוזר לעבור הרבה דברים בחיים באופן הרבה יותר קל.
מחכה כבר לפעם הבאה ולהפתעות (כאלה בטלאפלא)
לפני 17 שנים. 14 בדצמבר 2006 בשעה 18:44