התחלה חדשה

אדונילי אוהב להשתובב פה בכלוב.
מידי פעם הוא מספר לי על קורותיו פה. ואני מצידי מעלה את רעיון ההרמון.
רק המחשבה שלו על כמות נשים במקום אחד, ובזמן אחד מעלה בו עייפות קלה.
היום בשיחה עימו שוב העליתי את הרעיון. וכבר התחלתי לפנטז על צורת הניהול
של ההרמון רק שהפעם הוספתי שלא תהינה שם רק שפחות, אלא גם עבדים.

אדונילי יוכל להגיע לאחר יום ארוך של פעילות בחוץ לתוך הרמנו.
לכל אחד ואחת יהיה תפקיד בקבלת פני האדון עם בואו להרמונו בסוף יום עבודה
ארוך ומפרך.
אחד יחלוץ הנעלים, השניה את הגרביים, השלישי והשלישית את החוצה והמכנסיים.
אדוני יובל אחר כבוד, אל תוך האמבט שבו מחכות לו 4 שפחות על מנת להוריד ממנו
את הדאגות ולכלוך היום אשר נדבקו בו. החמישית תחכה על שפת האמבט על מנת
להוריד ממנו את תחתוניו, ולהכניסו אל המים החמימים והמהבילים.
כל יום 5 שפחות שונות בסבב תחכנה לו על מנת לענג אותו תוך כדי בילויו בתוך האמבט.
כולן מאומנות היטב ויודעות את מלאכתן על בוריה. זהו המקום היחיד שאבוי לאותן שפחות
שהוא יצטרך להתעצבן עליהן מחמת אי הלמידה שלהן במקום להירגע מעמל היום.

3 שפחות תחכנה לו בתום האמבטיה שלו. אחת מחזיקה את המגבות ושתיים מנגבות ומלטפות אותו עד שאדוני יבש לחלוטין. 2 עבדים מחכים לו בחדר ההתאוששות שלו, אחד עם הבגדים ואחד מלביש.
מזמן זה אדוני יכול להחליט לעצמו מה הוא רוצה ואת מי ואיך.
האם ירצה שפחות לסשן? לסתם מציצה וללכת לישון? מישהי להצלפות? עבד לרדות בו?
אחד שתים שלושה, מכל הסוגים בבת אחת.
או סתם להתרגע על שאוו שצוות ההרמון הכין והוא שוכב לו מוקף בשפחות שהוא יבחר, צובט
ומולל פטמה, חתיכת בשר, או סתם דוחף תוך כדי אצבעות וידיים לכל מקום אשר יחפוץ.
אדוני כבר עייף, אכל שתה רווה את צמעונו הלילה ירד על הרמונו, ויום עמוס עוד מחכה לו
למחר. מי יהיו המאושרים אשר ילכו לישון עם אדוני, ואיך ירצה אותם וכמה הפעם?
זאת לא אדע לעולם. שמור רק עם רצונותיו של אדוני.

אחרי חודשיים שלמים שבני למד אצל הרב
חודש אחד של וויכוחים בבית איפה ואיך חוגגים
שבועיים שלמים של חיפוש מקום לארוע קטן ואינטימי
ההתחבטות בין רצוני לרצונו, והבן באמצע שלא רוצה
בעצם כלום, חוץ מבית כנסת, אפילו צלם לא אישר
לנו להביא.
בשבוע השלישי סגרתי מקום. הבעל הפעם לא התווכח
הוא ראה שאני לא יכולה להרים טלפון ולסגור על המקום
שהוא רצה. הוא רק שאל אם אני סגורה עם עצמי ואמרתי שכן.
יומיים של טלפונים לכל המשפחה, החברים והחברות הקרובים.
ארוע מצומצם ביותר, רק המשפחה זה 55 איש. ואנחנו עוד
משפחה ממוצא אשכנזי לא רחבה.
שבוע וחצי אחרי המרוץ אחרי בגדים ונעליים לכולם. ובסוף כולם
מסודרים.
מילידי שלחה לי את 13 המתנות, דבר שהקסים את כולם. אף אחד
לא ידע ולא חשב שמוחבא אצלי עומק כזה של דברים. איזה מזל שיש
אינטרנט בעולם. הילד ניגן 3 קטעים. הבעל בירך, אני קראתי, קראתי
גם מה שהילדה כתבה, וחטפה פחד במה ובקשה ממני להקריא.
בית הכנסת למחרת היה שיא הארוע. כמי שבאה מבית חילוני, אני יכולה
להעיד ששום ארוע, לא עולה על הטקס של בית הכנסת. העליה לתורה
של הבן, הקריאה שלו, השמחה שמסביב. אין כמו העליה לתורה. מה גם
שזה ייכרת היטב אצל הילד. המתנה הראשונה שהיה ב-13 המתנות זה
ספר הספרים ועץ החיים. זה על מנת שהילד ידע שהוא בא מהעם היהודי,
ולמרות שרובינו כיום חילוניים, העליה לתורה ומחדדת בילד את יהדותו.

אחרי ביה"כ באו כולם אלינו לצהריים, הלכו ב-18.30, ואנחנו התחלנו לנקות ולהחזיר את
הבית לקדמותו.
שבוע שלם של ריצות דאגות ולחצים די גמרו אותי. יצאתי מהסופשבוע מרוצה אך עייפה
בטירוף. עייפה פיסית/נפשית, חוסר רצון לכלום גם לא בעבודה. והחלטתי שהיגיע הזמן
לקחת חופש רק לעצמי. אני פה לבד בבית, כולם הלכו. שקט לי באוזניים ובראש, הרוח
נושבת פה חזק, אז כל החלונות סגורים. לא שומעת גם את רחשי החוץ.
יש לי 4 שעות להיות עם עצמי לפני שהילדים חוזרים, לא יודעת אם להתחיל עם נקיון הבית או עם ארונות הבגדים של הילדים. בתקופות המעבר שלא יודעים מה ללבוש, הם מבלגנים את הבגדים של החורף והקיץ. זה הזמן שאני פותחת דלת ארון אחד שלהם וחוטפת את החלסטרה.

זהו מתנתקת והולכת להתחיל עם משהו.

אני יודעת שאת עוברת תקופה קשה עכשיו מכל הבחינות.
עומדת מהצד, כשהיכולת היחידה שלי היא לעזור לך לשמור
על מורל גבוה, ולנסות ולהצחיק אותך בשעותיך הקשות.
את עומדת במקום שעמדתי בו אני לפני כ-8 שנים. ואני
יודעת שזה לא קל. חוסר הוודאות האופף אותך בשעה כזו
הוא הנוראי מכל.
מי כמוני יודעת שאסור במצב כזה לאבד את היכולת שלנו
לצחוק ולחייך אל העולם, גם כשהמצב לא מזהיר.
אסור לנו לתת לעצמינו ולסביבה להוריד אותנו היגון שאולה
ותמיד אהיה פה בשבילך בכל שעה שהיא, כדאי לשמוע
אותך ולנסות לעזור לך בהעלאת המורל.
מותר לצחוק גם כשעצוב כי הצחוק יציל אותנו מכל צרה.
אל תאבדי את החיוך והצחוק, וזכרי שאני ואדונילי פה
תמיד בשבילך, בכל שעה ובכל זמן נתון ביקום.

שיהיה לך לילה טוב מילידי היקרה שלי, אשה יקרה.
ממני הקופה זונה שלו כלבה שלך

קיבלתי ממנה הוראות לפגישה שלנו. לחכות לה בחדר כשעיני מכוסות, גופיה ותחתוני חוטיני בלבד על גופי, ולעמוד זקוף ובפרופיל לדלת הכניסה. (זה הזכיר לי פגישה ונילית של פגישה עיוורת. קובעים פגישה, ואם מגיעים ולא נראה, תמיד אפשר לחתוך עוד לפני שאומרים שלום). למרות כל האזהרות שחוזרים ומדגישים פה לא להפגש במקומות מבודדים, ובוודאי לא עם עיניים מכוסות. שאלתי את אדונילי בעניין, מה דעתו על כך. והוא השיב שאם אני רוצה לייתר בטחון הוא יצפה בשקט מהצד ללא ידיעתה ויישמור עלי. הרגשתי שזה לא פייר לגביה, והחלטנו ליידע אותה שהוא יהיה באזור. לא היא ולא אני לא נדע היכן הוא ממוקם.
עמדתי בחדר עם עיניים מכוסות וחיכיתי לכניסה של גבירתי. הדלת נפתחה, לפי הריח זה ריח של אישה, אני מרגישה אותה עומדת מולי וסורקת אותי מכף רגל ועד ראש. מרגישה את עצבעותיה מתקרבות אל שפתותי, פותחות את פי, ונדחפות פנימה אצבעות, ובודקות את החלל שבפי, אני לא מתאפקת, ומתחילה ללקק ולנסות לתפוס אותן ולמצוץ אותן. היא הרבה יותר זריזה ממני, מוציאה את עצבעותיה ממני כמו נחש, ממשיכה לשרוט את הצוואר, האצבעות שומטות את כתפיות הגופיה מכתפי, הגופיה נופלת ארצה, ממששת את שדי, לוחצת ומסובבת את פטמותי, אני לוקחת נשימה ארוכה, מנסה להחניק את הצעקה שמתה לצאת מגרוני, הפקודה לרדת על ארבע לא מאחרת לבוא. חבל נכרך סביב צווארי, לפטמות מוצמדות אטבים. אני נלקחת לסיבוב סביב החדר (סיור קצר להכרת הסביבה) ולאחר שני סיבובים, נלקחת לחדר השינה. אני מתבקשת מגבירתי ללקק את מגפיה. (ואני כבר מתה לחלוץ אותם ממנה ולענג אותה בלשוני וברוקי) מנקה ומבריקה אותן יותר מבריקות ממנה שהם היו כחדשות. הפקודה לחלוץ אותן מגיעה במהירה, חולצת אותן ובד בבד מסירה את גרביה, מתענגת מעורה ובשרה הענוג, מנקה ורוחצת כל רגל, כל אצבע מאצבעות כף רגליה, זוכה לעינוג משלה.
לפתע היא אוחזת את החבל ומושכת אותי מעלה אל מפשעתה, ופוקדת עלי לנקות אותה היטב, הלשון מתחילה לטייל, להכיר את סביבתה החדשה, שפה חיצונית אחת, עוברת לשניה, עושה סיבוב באזור, מגיעה לדגדן, לוחצת אותו אליה עם הלשון, רק עכשיו אני מתחילה לשמוע את גבירתי גונחת. מוצצת את הדגדגן בפי. לוחצת אותו עם הלשון והחיך שלי,הראש שלי נתפס על ידי גבירתי, ולוחץ אותי פנימה אליה, אין לי אפשרות לקחת אויר, כל הפרצוף שלי לחוץ על תוך הכוס של גבירתי, אני מנסה להחלץ ולהמשיך פנימה אל תוך השפתיים הפנימיות של גבירתי, להכיר גם אותם, ואת החור שלה, בגלל הרצון להחלצות שלי, אני חוטפת הצלפה ראשונה, אני מוכנה לספוג עוד הרבה הצלפות, רק על מנת שהיא תתן לי להמשיך הלאה. בסופו של דבר (אחרי 30 הצלפות) גבירתי משחררת את הלחץ ומרשה לי להמשיך הלאה בסיור ההיכרות של הלשון בסביבה החדשה.
הלשון מגיעה אל השפתיים הפנימיות, מלקקת, טועמת, ומהר מאוד חודרת פנימה לחור השחור, מנסה לדחוף אותו כמה שיותר פנימה, לא יודעת אם מותר לי לשתף את אצבעותי, דוחפת את הלשון פנימה ומוציאה, נותנת לחיצה קלה לדגדגן, וממשיכה לדחוף פנימה, גבירתי שוב תוספת את ראשי ולוחצת אותו אליה, האף שלי נתקע לה בדגדגן הלשון תחופה לה עמוק בתוך הכוס, והיא מתחילה כבר להגיעה לשלבי הגמירה שלה. היא משתמשת בראשי ובלשוני התקועים לה בכוס כמו ויבירטור ולי אין שום אפשרות של שליטה בנעשה. גבירתי גומרת לה באנחות שמשמחות את ליבי.
אט אט היא נרגעת, מתיישבת על המיטה ומקרבת אותה אלי, מניחה את ראשי על ברכיה, ומלטפת את ראשי. את החבל שהיה כרוך סביב ראשי, היא מהדקת. עם השארית הארוכה של החבל, היא מתחילה לקשור אותי, יורדת אל השדיים, קושרת כל שד, יורדת עם החבל אל הכוס, ומשם קושרת את ידי מאחורה.
המענה שלה להבעת פני התמהות הוא שהיא מכינה אותי לאדוני שייכנס במהרה לחדר.
אכן היה כדאי לי לחכות להם.

בערב הראשון כשהוא הודיע שמהיום יש לי גבירה, היתה לי ולה שיחה ארוכה. עם הרבה צחוק (כמעט כמו תמיד) והרבה חוסר וודאות מצידי.
באותו הלילה היה לי חלום אחד ממושך שנגמר בבוקר. לילה שלם דמיינתי לעצמי אותי (קופה זונה שלו כלבה שלה) בין שנייהם במהלך איזשהו סשן. הזיכרון הכי חזק מהחלום הזה שנשאר לי, זה הנסיון שלהם לטמטם אותי בשליטה שלהם, כשבכאילו אחד לא מוותר לשניה, וכל אחד מהם רוצה את ההתייחסות שלי לדרישה שלו, בלי לתת לי את האפשרות לנסות ולרצות אותו/ה. אני אשקר אם אגיד שלא רציתי אותו קודם. אבל רציתי גם לנסות אותה. והיה לי קשה עם זה שהם לא נתנו לי להתרגל. הנושא המרכזי של הסשן בחלום היה למי אני יורדת קודם.
לקראת סוף החלום. התיישבתי בישיבת פטמה על הרצה (מה שנקרא ישיבה מזרחית) והכרזתי על שביתה. הם היו בהתחלה המומים. צחקנו כולנו והשעון המעורר התחיל לצלצל.

עכשיו אדונילי רוצה לדעת מה הפנטזיה שלי בשליטה נשית. היא רוצה לדעת גם. ואני לא יודעת בכלל מה אני רוצה ממנה.
יש לי סוף שבוע שלם לחשוב על זה.

לאדונילי שלי אין הרבה זמן פנוי בזמן האחרון. שיחות טלפון שלנו די חטופות.
לפני כמה שבועות, הוא הרשה לי ליצור קשר עם ידידה שלו מפה. היא שולטת,
היא רצתה לעודד ולייעץ לי בעניין הדיאטה שהתחלתי. אז על הדיאטה דיברנו בקושי 5 דקות, והשיחה גלשה ל-1000 כיווני אויר. שיחות טלפון ארוכות. לפעמים כמה פעמים
ביום. הייתי מספרת לו (מרצוני) על קטעים מהשיחה. והמצחיק הוא שאת אותם הקטעים
שהייתי מספרת לו, היא גם היתה מספרת לו.
התנאי הראשוני שלו בהתחברות ביננו, היא שהיא צריכה לדבר אלי יפה. לא מגובה
של שליטה, אלא כמו חברה. עם ההתקרבות שלנו אחת לשניה, היו מצבים שעמד לה
על קצה הלשון להוציא אלי כתגובה איזה משפט של שליטה. אמרתי לה שהיא יכולה
להגיד, אבל לא בטוח שהיא לא תקבל את זה בחזרה. (אני פולניה ונדיר שפולניה שותקת במקרים שהיא מותקפת חזיתית ללא התרעה מוקדמת מראש). הרבה פעמים כשהיא
אמרה לי שהיא רוצה לענות לי בקשתי שתגיד לי, אבל לא היה לא אישור מאדונילי לעשות את זה. רציתי לשמוע איך הצד הנשי נשמע. וסיפרתי את זה לאדוני.
אדונילי יודע גם שאחד מהדברים שאני רוצה לנסות זה להיות עם אישה. (לא שאני יודעת איך אבל אני רוצה לעבור את ההתנסות הזאת). הוא גם יודע שהיא מחפשת כלבה. (יש לה עבד-עכשיו היא רוצה גם כלבה). סיפרתי לה שבזמן האחרון אנחנו לא מדברים הרבה, הרבה שיחות חטופות. ושהוא מאוד לחוץ. ואני מבינה אותו ולא באה בדרישות. היא מצידה אמרה לו שהוא מזניח אותי. וזה לא בסדר מצידו. האמת, שהיו פעמים שרציתי לדבר איתו והוא לא יכול היה, הייתי מתקשרת אליה. היא רוב הזמן זמינה. היא היתה מן תחליף למרות שהייתי רוצה אותו.
אנחנו מתחילות שיחה על X ועוברות ל-Y,Z,O,K וכו'. בקיצור קופצות מדבר לדבר חוזרות וממשיכות הלאה. כשסיפרתי לה שמישהו פנה אלי באישי לא יפה וביקשתי מאדונילי שיכנס להודעות שלי, כדי לראות מה רוצים ממני, הוא אמר לי לא להתייחס, יש אנשים שככה מנסים להתחיל. סיפרתי לה על הקטע הזה במהלך אחת השיחות, והקול שלה השתנה מקצה לקצה, כשבטון חזק וקשה היא הסבירה לי כיצד להיזהר ולשמור על עצמי מכל מיני אנשים שנמצאים כאן. ואני יודעת שזה מתוך כוונות טובות שלה. גם אדונילי מזהיר אותי רבות על מנת שלא אפול בפח.
הקטעים הכי מצחיקים אותי עד היום זה כשהיא אומרת שהיא מורידה את הכלבה (כן יש לה כלבה אמיתית) האסוציאציות בראש רצות לי. והיא יודעת את זה. שיחקתי איתה קצת
כשלפעמים במהלך השיחה הייתי אומרת לה "כן גבירתי" לראות את התגובה שלה. היא
היתה משתתקת לכמה שניות כשאני צוחקת עליה מהצד השני של הטלפון.
אתמול בשיחה שהיתה בינה לבין אדונילי, היא אמרה לו שהוא לא בסדר ושהוא מזניח אותי, הוא אמר לה שהוא בתקופה מאוד לחוצה עם העבודה והבית, ובאותה נשימה הוא שאל אותה אם היא רוצה שהוא ישאיל לה אותי. היא לרגע לא היססה ותפסה את זה בשתי ידיים איתנות. הוא הודיע לי חגיגית שמאתמול יש לי גם גבירה. הוא לא נעלם מהשטח, הם יהיו שניהם. אני אצטרך לדעת לתמרן בין שניהם.
רק שיש לה בעיה איתי. אני קופה והיא רוצה כלבה. היא טוענת שקופים לא קשורים לבדסמ. להגנתי טענתי שכלבות יש פה מספיק. היא לא צריכה אותי. לשמחתי היא הבינה אותי. סיפרתי את זה לאדוני, והוא אמר לי שאני קופה שלו וכלבה שלה. עכשיו התחלתי לפתח פיצול אישיות. נראה איך זה יתפתח ולאן זה יוביל.
אז יש לי גבירה. ואני צריכה למצוא לה שם שיהלום את תפקידה החדש עלי. הבטחתי לה שאני אמצע לה משהו מלכותי. שיהלום את מעמדה. אני לא רוצה סתם גבירתי. אז החלטתי שאני אקרא לה מילידי. כמובן שזה צריך לעבור את האישור שלה.

נכנסתי לפה אחרי יותר מ-12 שעות שלא הייתי פה.
הייתי בבר מצווה של האחיין שלי.
התחלתי להכנס לבלוגים השונים, וכולם מזכירים את התאריך הזה.
ביום ה' ברוב בתי הספר בקריה היתה עצרת לזכרו של רבין ז"ל.
הקטנה שלי בכלל לא הכירה ולא ידעה.
הגדול היה בן שנתיים

הרצח שלו היה לי קשה. הייתי בתקופה הכי כואבת בחיים שלי.
ביום שישי ה-3.11.1995 הייתי בבוקר באזכרה של אימי. גילוי
מצבה. בצהריים גיסי התקשר להודיע לנו שנולד להם ילד. הייתי
שמחה מאוד. אחרי תקופה קשה עם אימי ועצב קשה שהיה לי
קבלת אחיין חדש הייתה שמחה אמיתית שלי ושל בעלי שהיה
איתי לאורך כל התקופה הזאת. אחרי בילוי בוקר בבית החולים
אצל גיסי וגיסתי והכרת האחיין החדש שלנו, חזרנו הביתה והיתה
שבת רגילה. אני עוד זוכרת את עצמי יושבת בספה בסלון, סורגת
להנאתי עוד אחת מהמפות וחושבת איך אני חוגגת לילדי יום הולדת
שנתיים למחרת. כן ה-5.11.1995 ילדי חגג שנתיים. ברקע מתחילות
לרוץ הכתוביות שעוד מעט יהיו עדכוני חדשות. השעה 22.00 מה כבר
יכול להשתנות. ואז היגיע ההודעה. בכיתי. עד היום אני לא יודעת למה
אני רק יודעת שזה היה התאריך הכי קשה לי. לקבל עצב קשה, עם
שמחה גדולה, ובערב עוד עצב. ולמה??
כל השבוע במעון של הילד ובמיוחד ביום ההלוויה שלו היו נרות נשמה.
לך תסביר לילד בן שנתיים מה בדיוק רוצים ממנו. מי זה היה יצחק רבין
מה זה בדיוק רצח פוליטי. ולמה זה כל כך עצוב, כשזה לא בן משפחה
שלך ("אבל אמא זאת לא אמא שלך. זאת לא סבתא ולא סבא" סתם איש).

בעבודה ביקשנו לצאת מוקדם ללכת לראות את הלוויה בטלויזיה. מנהל המפעל
עיקם את הפרצוף אבל לא היתה לו ברירה (הוא ימני חזק). עשינו וייברח בשעה
14.30. הלכתי אחרי הלוויה להוציא את הילד מהמעון, הוא כבר זיהה את העיניים
האדומות. ועדיין טען שזה לא קשור אלי. למה להתרגש כל כך.

עד היום אני רואה את התקופה הזאת כתקופה הכי מחורבנת בחיי. שום דבר לא
הסתדר לי באותה התקופה.

זה היה מוקדם מהצפוי. זאת הקפאה לא רגילה. לא שתיקה רועמת כמו שאני רגילה.
המון כעס מצדך. על איך העזתי לענות בצורה שעניתי. ועל איך שעדיין לא למדתי את
מקומי האמיתי. רמת כעס כזאת לא היכרתי אצלך בכלל. ועדיין לא יכולתי לקבל את זה
שהפעם הגזמתי ובגדול. רצית לשלול ממני את הזכות שלי להיות הקופה (זונה) שלך.
רצית להפוך אותי לזבל שלך רק כדי שאני אדע את הגבולות שלי. כשראיתי שאני לא
אגיע לכלום בתכתובת ה-SMS שלנו עזבתי אותך. בערב כתבתי לך מייל כשתהיה יותר
רגוע, אולי נוכל להגיע לכלל הבנה. בבוקר חטפתי את ההמשך ועל זה שאני חייבת מאתמול עוד בוקר טוב, לא שכחת לתבוע גם במצב הזה את אשר מגיע לך.
ועדיין לא הצלחתי להסביר לך ולשכנע אותך מאיפה היגיע לי עוצמת התשובה ששלחתי לך ושהקפיצה אותך. אחרי הצהריים נתת לי חמש דקות להסביר את עצמי. החמש דקות האלה הפכו להרבה דקות. בסוף ביקשת בכתב את ההתנצלות ושאתה תחשוב על זה.
בבוקר התחלנו עוד פעם עם ה-SMS. בכתב קיבלתי ממך את הרגשות שלך שנמצאות איתי כבר הרבה זמן, אבל לא ידעתי אם זה שייך לפה. אליך זה בטוח, אבל לא ידעתי אם זה שייך לכללי המשחק פה. אחרי זה בשיחת טלפון שחררת עוד המון דברים שעשו לי רק
טוב על הללב. רק כדי לשמוע או לקרוא אותך ברגשות שלך כלפי, זה היה כדי. איזה כייף זה היה ללכת לארוע ולהתחיל ככה את השבת.

כבר נמס השלג בהרים, זה נכון,
ותשכח את כל אשר היה,
מספרים בעיר שלבבך הוא קרחון,
ועל כן קוראים לך אדון.

חורפים שבעה חיכיתי לך,
לא קראת אבל עניתי לך,
ובהבל פה בניתי לך ,
מגדלים של בדולח וזהב.
עטרות של חן קשרתי לך,
סרנדה חרש שרתי לך,
ועדיין לא ספרתי לך,
עד כמה אותך אוהב

י ש !!!!

כמו דנידין
המרגישה ואינה מורגשת.
חטפתי היום הקפאה עד להודעה חדשה.
משטות שלא חשבתי עליה פעמים
לפני שהוצאתי אותה ממני אליו.
כנראה שיש דברים שצריכים לעבור.
אם לא נעבור לא נצליח.
מזלי שהסוף שבוע הולך להיות צפוף ועמוס.
לא יהיה לי זמן לחשוב על כלום.
לילה טוב

כשהתחתנתי לפני 15 שנים החלטנו לבוא בשיוויון בין המטלות של הבית והעבודה.
חילקנו חצי בחצי.
אני אחראית על: הכביסה, תליה והורדת הכביסה, קיפול, גיהוץ, ספונג'ה, שרותים מקלחות, החלפת מצעים, בישול, כלים, חלונות, תריסים, אבק בקיצור כל מה שקשור לניקיון והגיינת הבית, טיפול בילדים הבאה למעונות/גנים, הוצאת הילדים מהמעונות, ירידה לגני שעשועים אחה"צ וכל מה שקשור בפעילות איתם, ריצה לרופאים חינוך פיתוח הכשרונות החבויים בהם וכיוצא בזה.
הוא אחראי על: איסוף כל פחי האשפה בבית וריכוזם בשקית אחת על מנת שיהיה לו יותר קל להוריד לזבל. והמכונית המשפחתית. אין לי שמץ של מושג במכונאות של הרכב. רק אלוהים יודע איך עברתי את התיאוריה. מה ההבדל בין רדיאטור לקרבורטור, זה נשמע אותו הדבר. אני יודעת שיש מדיד לבדיקת השמן, אבל רק אלוהים יודע איפה זה נמצא. הוא אחראי על המכונית מא' ועד ת'. כולל נקיון חיצוני פנימי, אויר, דלק (15 שנה מחזיקה ברשיון בר תוקף אבל פעם אחת לא תידלקתי, כולל מילוי אויר בצמיגים). אני מקבלת את המפתחות לאוטו מניעה ונוסעת. לא שומעת רעשים, זמזומים כלום. מגיעה למחוז חפצי וחוזרת לביתי ומוסרת בחזרה את המפתחות.
אבל התחמנות בעורקיו. עכשיו שהילדים גדלו אז הם מביאים לו את פחי הזבל הפזורים בחדרים השונים בבית, והיום הגדיל לעשות בבוקר כשביקש ממני שבסיום יום העבודה שלי, אקפוץ למוסך, ואבקש שיבדקו את הרדיאטור. כבר כמה ימים שיש נזילה והוא ממלא כל הזמן מים. רק שיגידו מה הבעיה. באימ אימא שלך. אפילו איפה המנוף שפותח את מכסה המנוע אני לא יודעת. טוב אז שאלתי אותו. יש גבול לטמטום, כשאתה מגיע למוסך ומבקשים ממך להרים מכסה מנוע. מה תגידי? לא יודעת??!!! ואני עוד לא בלונדינית טבעית.
זהו המוסכניק ראה ואמר שזה סכנה לנסוע ככה עם האוטו. להשאיר לתיקון. התקשרתי לבעלי היקר, ונתתי למוסכניק לדבר איתו. שיחת גברים בענייני עבודה יענו. טוב ב18.00 אחה"צ קראו לי לבוא לקחת המכונית. ועוד תרוצי אחרי זה להביא את הבן מהחוג, אותו מהרכבת.
מתחילה להרגיש כמו רקדנית בלט משום מה.