התחלה חדשה

יש אצלי בבית ריטואל ערב קבוע. שחוזר על עצמו ולאף אחד מהמשתתפים בו לא נמאס.
מדובר בבתי הקטנה ובבעלי. הקטנה לוקח לה משהו כמו חצי שעה עד שהיא מסיימת את המקלחת שלה. והיא כמוני לא מסוגלת להתנגב. אנחנו פשוט יושבות עם המגבת עלינו ומתייבשות.זה לוקח משהו כמו רבע שעה.
ואז מתחיל הדו שיח ביניהם:
הוא: מה קורה איתך?
היא: אני מתייבשת.
הוא: לא תתנגבי. אל תבואי לפה רטובה.
היא: אבל אני מתייבשת. איך אם התייבשתי אני רטובה?
הוא: טוב תתלבשי.
היא: מתלבשת חכה (וזה לוקח משהו חצי שעה)

לשניים האלה שלי אני מקדימה את השיר הבא:

קיץ על העיר
ביצוע: יהורם גאון
מילים: יוסי גמזו
לחן: סשה ארגוב



את הרי פצצה גם באביב וגם בחורף
את הרי יודעת גם בסתיו כמה יפית
אלא שבקיץ את גורמת לי סחרחורת
והמחשופים שלך גומרים אותי סופית

ולכן עם תירס בפה במקום שפתייך
ועם אופניים בידי במקום מותנך
כאן אני ממתין לך כבר שעה או שעתיים
שסוף סוף תועילי להקדיש לי מזמנך

קיץ על העיר, ואל נא תנסיני
מישהו הרי מוכרח כאן לאהוב
בואי ונרקוד לקצב החמסינים
טנגו שידליק את פנסי הרחוב

בואי כי בלב האהבה מולכת
בואי כי אביך יוצא אל הבלקון
נו ואיזה אב ירשה לך כאן ללכת
סתם עם פרחחים כמוני לירקון

סתם להסתחרר עם כל רוחות הקיץ
סתם לשאוב מעל דליים של מרחבים
אמאל'ה שלי כל כך הרבה שמים
לוקסוס שכזה של טל וכוכבים

מה איתך תגידי כמה זמן את מתלבשת
מה חשוב הבגד העיקר מה שבפנים
עוד מעט והשכונה כולה תהיה חרשת
מן הצפצופים שלי אך מה הם מבינים

כל הברומטרים בנשמה עולים למאה
כל התזמורת בלב נותנות הערב ביס
בואי ונזוז מכאן כי כבר אני שומע
איך אביך עם דלי ביד פותח את התריס

קיץ על העיר...

איך לוהט מעל ירח כתפוח
שמה בצמרות החושך העשיר
איך הלילה רץ בצווארון פתוח
בין בתי העיר ובין בתי השיר

איך אחרי חצות כשאת אותי נושקת
כל יוני הלב לשובך הן שבות
איך מבנק הדם במזומנים של שקט
מישהו נפלא מחזיר לנו חובות

היום היתה לי שיחה טלפונית עם ידידה של אדונילי (באישור ובתיווכו של אדונילי). היא שולטת, יודעת עלי הרבה זמן ורוצה להכיר מקרוב יותר. השיחה התקיימה מהסיבה שהיא רצתה לעודד אותי עם הדיאטה שלי. "זה לא בשבילו כמו שזה בשבילך". אני יודעת את זה טוב מאוד. אבל אני צריכה שמישהו אחר יעשה את זה במקומי. (סתם). כמובן שהשיחה לא נותרה בנושא הדיאטה שלי. מהר מאוד גלשנו לכל מיני נושאים, שאלה אותי על הרגשתי ואיך אני מסתדרת עם כל השליטה ואיתו, שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם בעלה הוונילי.
התשובה שלה הפתיעה אותי. לא הביכה אותי, לא הפכתי להיות אדומה. רק במהלך כל השיחה בנושא זה האסוציאצות בראש רצו לי לכיוון איך בעלי היה מקבל את זה ומה היו תגובותיו.
התברר לי ממנה שהנישואין שלה פתוחים. הוא פזל ראשון, כשהיא גילתה היא אמרה טוב אז גם אני. והגיעה לפה. לפני כמה ימים עוד מישהי בבלוג שלה סיפרה שהיא עברה עם בעלה ליחסים פתוחים, היו כמה שברכו אותה, שהן חיות כבר בזוגיות הזו, וזה הולך בסדר. לפני כשנה משהיא בהרקדה שהיכרתי אמרה שכבר 10 שנים היא לא ישנה באותה מיטה עם בעלה. וגם היא בנישואים פתוחים. זה היה לי נורא מוזר. היו כאלה שריכלו עליה שהיא מזדיינת, רצה אחרי כל אחד. היכרתי אותה כבן אדם והיה נורא קשה לי לקבל את הריכולים האלה כי אנחנו כבר בני אדם מבוגרים, הריכולים האלה טובים לגילאים הצעירים יותר. לא לגילאי ה-45+ (במקרה שלה היא 53+).
נפתחו בפורום של הבנים על הבנות 2 פוסטים על הבגידות של הנשואים. עד לפני שנתיים עם מישהו היה אומר לי שבעלי בוגד בי ומוכיח לי את זה, הייתי נעלבת וחותכת על המקום את מסגרת הנישואים הזאת. היום בגלל התבוננות אחרת על הנושא, אני מבינה שאפשר גם אחרת ועדיין לשמור על איזו שהיא מסגרת של משפחה, וגם על זוגיות מסויימת (לא נדבקת כמו שאני רואה אצל כמה זוגות אצלינו, שאני יכולה להיחנק מדבר כזה). אני יודעת שעם בעלי יהיה לי קשה להגיע למצב כזה. מעבר לזה שהוא וונילי, הוא גם מרובע, מהילדים החנונים של הקריות. כאלה שהלכו בתלם שתוו להם ההורים, המורים, וכל אלה שתמיד רצו לשים אותנו במסגרות. לא היתה אצלו כמעט פריצת מסגרות. לא היה רצון לנסות ולחוות דברים שהם לא בשגרה ובכתוב.
אני מאוד מפרגנת מצד אחד לאלה שמצאו את הדרך הנכונה בשבילם לחוות דברים שבן הזוג לא רוצה לעבור איתם ובידיעה של בן הזוג על האחר. ומצד שנים מקנאה ויודעת שהרבה מים יעברו אצלי עד שאצליח להגיע עם בעלי למצב של פתיחות וכנות.
כנראה שיש כאלה שצריכים להתרענן בחוץ באמצע החיים והנישואין על מנת להמשיך הלאה. (ואני בתוכם) השגרה והלחצים היומיומיים גורמים לכך שלא תמיד אפשר לחלוק אותם עם בן הזוג הנשוי. צריכים מישהו מבחוץ כדי לשנות ולרענן. ואז אולי אפשר להמשיך ולגדול. זאת רק השערה. לא יודעת ממש את האמת. זאת כרגע הרגשה פנימית שלי. לא רוצה לחשוב על הרגע שהוא יידע שאני לא רק שלו. ומה יקרה אז.

קיבלתי היום בחזרה את ה"י" שלי.
חזרה היום השייכות שלי אליו.
3 שבועות הייתי בלי השייכות הזאת.
מן קרירות שכזאת. קר כזה, לדעת
שזה היה פעם שלך ועכשיו תתאמצי
חזק יותר כדי שזה יחזור להיות שלך.
אדונילי חזר אלי. מקווה שלא אאבד
אותו עוד פעם.
הולכת לישון. לילה טוב.

נאשמתי בפורום של בנים על בנות שאני לא אישה, ושאני כותבת בתור גבר.
זאת הפעם השניה שמישהו/היא מאשימים אותי שאני לא אישה. הבעיה שלי זה לא שאני לא אישה, אני יודעת בדיוק מי אני. הבעיה שלי היא של האנשים פה שחושבים שהזכות לשאול שאלה ישירה שמורה רק לגברים.
בפעם הראשונה שהואשמתי שאני גבר זה היה בגלל שרשור שפתחתי על אהבת המציצה האם הנשים נהנות. משום מה גבר חשב שאני אישה. מה קרה אתה חושב שאני יורדת או שואלת בגלל שאני סובלת ולא יכול להיות שאישה באמת תאהב למצוץ? אז אני מוצצת ואני נהנית מזה, אני נהנית גם מהמגע של הזיין. אז הייתי יותר מידי ישירה, וזה לא מתאים לחינוך שהנשים מקבלות לעשות ולסתום את הפה ולא משנה מה את מרגישה.
הפעם השניה שהואשמתי זה בשרשור שפתחתי על כך שהנשים אחרי סיום מערכת יחסים פותחות את הפה מוציאות את כל החרא. ולמה הן לא עצרו ושאלו את עצמן באמצע מערכת היחסים לא הן בפנים ולא מפסיקות אותה. הפעם האשימה אותי אישה. פתחתי את השרשור הזה בשביל הנשים, שיסתכלו קצת פנימה אליהן ויתנו את התשובות. השתיים שבאמת רציתי שתגבנה היגיבו מכל הלב. ואני מקווה באמת שבמערכות הבאות שלהן הן תדענה לעצור את עצמן. כשהתרעמתי על עלבוני, אמרו לי שזה לא אחוות נשים לתקוף נשים שסובלות.

אני מאוד מצטערת, אחוות נשים זה לא רק ללטף אותך ולהגיד לך את היית בסדר אבל הוא חרא ואין מה לעשות. אחוות נשים צריכה גם להעיר לך כשאת לא בסדר. אי אפשר להפיל הכל על הצד השני. יש משפט ידוע שלטנגו צריכים שניים. זה לא היה מתקיים אם לא היית רוצה (ולא מדברת כרגע על אונס). היית שותפה לרצונות שלו למרות שידעת שזה לא עושה לך טוב. אישה צריכה להעיר לחברתה לא רק כשהיא קונה בגד יפה, או שיפצה את הבית יפה או רק כעושים טוב כלשהוא. חברות היא לטוב ולרע. גם את הרע שעשית חברה טובה תדע להגיד לך. ואת צריכה לקבל את זה. זה לא אומר שהחברה רעה. זה אומר שכרגע השיפוט שלך כנראה היה רע. ומישהו צריך להגיד לך.

יש לי חברת ילדות (מגיל 13) שתמיד היא הוציאה החוצה את מה שהיא חשבה, לטוב ולרע. לא תמיד ידענו לקבל את זה. עם השנים למדתי לקבל את זה. יכולה לקבל ביקורת ואולי לחפות עליה אבל בתוך תוכי לעשות את חשבון הנפש האם צדקתי או לא.
פעם ישבנו כמה חברות במסעדה, והיגענו לנושא הק"ג. איכשהו חברתי אמרה שגם כששקלתי 60 ק"ג הייתי שמנה. לא הייתי רזה. ואת האמת, לא זוכרת את עצמי רזה בערך מגיל 8. תמיד בין שמנה למלאה. כשאני שוקלת 60 ק"ג אני נקראת "מלאה במקומות הנכונים" או "נראית טוב". אבל לא רזה. הבנות האחרות שישבו היו המומות, המומות ממה מזה שהאמת נאמרה? והיא צדקה היא לא אמרה משהו שלא היה נכון, היא לא אמרה משהו שלא הסכמתי איתו.
כשאני מספרת את הסיפור הזה לנשים אחרות הן ישר קופצות ואומרות ש"אם חברה כזאת לא צריכים אוייבים". תסלחו לי. אבל היא המראה האמיתית שלי. ותאמינו לי שהיא יודעת להיות חברה. וחברה טובה ודואגת, שיודעת לתת מעצמה המון, למרות כל מה שהיא עברה ב-5 שנים האחרונות.

הרבה פעמים נשים אומרות שאת התשובה או את האמת הכי נכונה הן תקבלנה מהגברים, למה?בגלל שלא מקובל שאישה תגיד את האמת. זאת בשבילי לא אחוות נשים. זה חרטה ברטה. בולשיט. אני עובדת עם משרד מלא גברים (אנחנו 3 נשים) וכשאני רוצה לדעת משהו חיצוני תמיד אני אשאל אותם, הם אומרים את האמת המרה בפנים. אין להם כל גינוני נימוס ואולי עדיף שכך. כי אם אשה מרחמת עלי בגלל האמת הנכונה אני מעדיפה אותם.

האמת לפעמים לא נעימה, כואבת או לא נוחה. אבל צריכים לקבל אותה ולדעת להתמודד איתה. גם כשזה בא מאוד ישיר ומאוד כואב.

ומה בסך הכל שאלתי? למה הן לא עצרו לבדוק למה רע להן? למה רק בסוף החרא יוצא ולא בהתחלה, באמצע או בסוף.

תודה לכל המגיבות למינהן.
מרגישה את הצורך לעדכן לאחר שראיתי את מה שרשמתי.
הגבינות, ביצים, טונה ושאר כאלה הולכים עם ארוחת הבוקר והערב
והקטניות, הפחמימות הולכות עם המנה הבשרית בצהריים.
לגבי הפחמימות אני עוד לא יודעת כמות. כי יש לי שתי דיאטניות אחת מבית שמאי ואחת מבית הילל.
בית שמאי דוגלת וחושבת שעד 3 כפות פחמימות/קטניות למנה שלי הבשרית.
בית הילל דוגלת וחושבת שמותר עד כוס פחמימות /קטניות למנה שלי הבשרית.
עכשיו אני צריכה לראות לאיזה כמות אני מסוגלת.

חזרתי אתמול ב-01.00 בלילה. נסעתי לכיוון מערב, הברקים מעל הים האירו את השמיים, רעמים וברקים בערך מהשעה 21.00 בלילה. חוויה לא נורמלית. באמצע ההרקדה התחילה מבול סלעפות.
חיכינו לגשם הזה כל היום. אחרי הצהריים התחיל להתענן. וירדו גם כמה טיפות. אכן לילה סוער עבר על כוחותינו.
אבל מה, אני מגיע בבוקר לעבודה, פותחת את המחשב, נכנסת לכמה בלוגים ומגלה תלונות על לילה סוער שעבר כאן על כמה אנשים. חברה זה החורף האמיתי. גשם זלעפות, ברקים ורעמים שקורעים את השמיים. למה להתלונן אחרי קייץ מזיע, לח ומסריח שעברנו. למה אי אפשר להנות מאיתני הטבע שאלוהים בירך אותנו.
למה ישראלים צריכים כל הזמן להתלונן? מישהו שמע פעם את האירופאים מתלוננים? הם מברכים על החורף. ואצלהם חורף זה חורף. אישית לא חושבת שאני יכולה לעבור חורף אירופאי. כיף לי בחורף שלנו. אוהבת אותו. פורחת בו. לא מחכה עד האביב. פורחת בחורף. אוהבת את עצמי הכי בחורף.
שיהיה לנו חורף גשום, קר וסוער. צריכים גם למלות את כל מאגרי המים שלנו. כדי שיהיה עם מה להתרחץ בקייץ מינימום 3 פעמים ביום.

מבחינתי זה היה רק עניין של זמן עד שהנושא הזה יעלה בין שנינו. הוא יודע שאני לא "מתה" על השומנים שלי. כשהכרנו ותארתי לו אותי, אמרתי לו שאני בהגדרה בין מלאה לשמנה, אבל לא נשפכת. שלשום הוא ביקש ממני שאצלם את עצמי בעירום ואשלח לו את התמונה. צילמתי, הצלחתי לתפוס די הרבה מהגוף, כשראיתי מה צילמתי נהיה לי רע על אמת. נראיתי כמו השמנות האמריקאיות. לא ידעתי עד כמה המצב שלי באמת גרוע. לא הייתי מסוגלת לשלוח לו את זה. מספיק שאני נגעלתי מזה, לא הייתי צריכה להגעיל אותו גם. צילמתי רק את החלק העליון של השדיים ושלחתי (לא זוכרת אפילו איך תירצתי את זה, אני אלופת התירוצים).
כשהוא ביקש שאני אקשור את השדיים ואשלח לו את התמונה, הוא צחק ואמר שיצא לי עקום. בהודעה קולית שהשארתי לו, אמרתי לו שאת שני המופרעים שלי אני מכירה די טוב ונראה איך הוא יסתדר איתם. הוא ענה לי שהוא יסתדר מצויין, ואת מה שלא צריך הוא יחתוך. קפצתי על המציאה ואמרתי שיש לי עוד כמה מקומות בגוף שהוא יכול באותה נשימה לחתוך. למחרת כששלחתי לו את ציור בוקר הטוב שלי (ציור על הגוף שלי) הוא התחיל לצחוק ולומר שיש לי הרבה מקום, בגלל עודף בשר. ידעתי כבר לאן זה יוביל. כן אין מה לעשות ואני צריכה להודות באמת אני צריכה דיאטה. אותו אני כבר לא אוכל להאכיל כמו שהאכלתי את כל הדיאטניות שהיו לי, מסיבות, אירועים, משהו שבחיים לא טעמתי ואכלתי, חגים וכו'. זה ממש אבל ממש לא מעניין אותו.
אז החלטנו (הוא החליט) שכרגע עד להודעה חדשה אני לא נוגעת בלחם.
אני צריכה על הבוקר 10 דקות של כושר זיעתי.
נס קפה של הבוקר. (להרגע אני רגילה לשתות נס ללא סוכר או ממתיק אחר).
סלט לארוחת 10 בעבודה.
2-3 מנות פרי ליום.
צהריים רגילה עם המון ירקות.
אחרי הצהריים עוד 20 דקות של כושר זיעתי.
בערב עוד פעם ירקות אפשר גם את הפת לחם.
מחייב אותי לשתות כל יום לפחות 2 ליטר.
וחצי שעה הליכה בערב כל יום.

מקווה אדון יקר שאיתך אני אצליח את מה שנכשלתי עם האחרות.
בהצלחה לנו.

האדון רוצה לסמן אותי קבוע. כל יום משהו אחר. כבר לא מסתפק בבוקר טוב רשום כל בוקר על פיסת בשר אחרת בגופי.
היום הוא ביקש שאכרוך מסביב לרגליים מלמטה ועד למעלה כל רגל בנפרד בנייר דבק (סלוטייפ). החזקתי מעמד עם הסלוטיפ על הרגליים, משהו כמו 4 שעות. הסלוטייפ הזה נצמד, נדבק. נמתח, עם כל תזוזה שלך עם הפולקס'ים במיוחד בירכיים הוא הופך להיות כמו חוט. נכנס בבשר וצובט אותו. החזקתי מעמד בזכות זה שידעתי קודם כל איזה כייף יהיה לשחרר את זה ולהיות בלי זה. תחושת ואנחת הרווחה שבאה תמיד אחרי שחרור הקשירות עושה לי אתזה. ב' כל (למרות שא' כל בלבד ואין ב' כל) היה לי במחשבה שהוא נמצא מאחורי זה. אין לכם מושג איזה כייף זה היה לשחרר את כל הכריכה הזאת מסביב לכל הרגל. הסימנים נשארו עד עכשיו.
בבית הוא ביקש שאני אקשור את שני השדיים, וארים אותם (כן הם כבר לא עומדים לבד, חוק הגרביטציה חל עליהם) עשיתי לי משהו כמו חזיה של בגד ים עם הסלוטייפ. גיליתי היום שחוץ מלהדביק עם הסלוטייפ אפשר לעשות עוד הרבה דברים שלא חשבתי שאפשר. זה כאב בטירוף, ומשך. גרם לי קצת לתפיסת הצוואר. וכאב ראש. לא נעים. אבל ניסיתי בשבילו, וגם בשבילי, להזכר קצת איך התחושה כשהם למעלה עומדים וזקופים.
זהו שחררתי הכל, הכל חזר לקדמותו. להרקדה אני הולכת עם סרט אדום על היד.

אחרי חודש וחצי מתחילת השנה התקיימה בחטיבה אסיפת הורים.
דיברו באופן כללי על ביה"ס, על הכללים, והשקיעו דיבור וזמן על הגבולות שיש להציב בפני הילד. גבולות מאוד ברורים, שהחורג דינם כמעט כדין מוות. לא מצאתי בשום מקום חוץ מאשר בבלוג של עמק יא ירוק גבולות מאוד ברורים ומדוייקים, שמי שיעבור אותם או מעליהם, יימצא את עצמו בתווך סכנת מוות מיידית ומוחלטת. רבאק, מערכת החינוך שלנו, להרגע, הם רק עלו לחטיבה תירגעו. תנו להם להכנס בנחת, תרגיעו, גם ככה הלחץ הברומטרי שלהם בשמיים.
אחד ההורים שאל למה לא היה תרגיל ירידה למקלטים? שאלה במקום. התשובה של המורה היתה שיש 3 מקלטים בבי"הס. 700 תלמידים. ביה"ס לא ערוך לתפקד במצב של מלחמה. קמה מהומה, הכיצד לא חשבה מדינת ישראל לפני 10 שנים כשהקימה את ביה"ס לבצר אותו במקלטים. מי חשב על זה?! כולנו היינו השנה מופתעים. 5 דקות הם לא הפסיקו להתווכח למה אין מקלטים. תגידו נפלתם על השכל? למה כשנהיה עוד במצב כזה מישהו ישלח את הילד שלו ללמוד????!!!
יש את כל ההורים הפלצניים, כשמתחילים לדבר על תקציב ביה"ס באופן כללי, וזורקים שעדיין לא גובש רעיון זה או אחר, וצריכים לראות מבחינת התקציב. צועקים כל אותם ההורים "אבל שילמנו". בכלל גביית כספי וועד כיתה זה הדבר הכי מבאס. 100 שקל מחורבנים וסוחבים אותך כל השנה. למה מה תעשה איתם?? מה זאת אומרת, קניות לשישבת.
השנה פרשתי מכל הוועדים. נותנת לאחרים קצת לעבוד. שנת שבתון. נראה לי כייף, בספק אם אחזור לתפקד כחברת וועד.

הקלות שקיבלתי ממנו את השייכות שלי אליו היתה ובאה אלי בהפתעה. הייתי בטוחה שאצטרך לעבור עוד הרבה עד שאקבל את הרשות להוסיף את האות "י" הנכספת אחרי האות "נ". זה בא לי כל כך מהר וכל כך בקלות. באותה הקלות שהוא נתן, באותה הקלות הוא לקח אותה. אות כל כך קטנה ומשמעות כל כך גדולה.
עכשיו אני עוברת משימות הרבה יותר קשות ומורכבות כדי להחזיר את השייכות אלי. הייתי בטוחה שבסוף השבוע ה"י" חוזרת אלי. היום הוא "שמח להודיע לך שעדיין אין לך את השייכות שלי". נראה מקווה שאולי מחר. מה שבטוח יש לי עוד את כל השבוע להחזיר את זה אלי.
כנראה מה שאשיג הפעם בעמל רב, אדאג לשמרו מכל משמר.