ביום רביעי האחרון צפיתי שתוכנית עם הילדים בחדר העבודה. הבעל היה בסלון.
היה קטע שהאישה מהמרכז אמרה לאישתו של הגבר מכרמיאל, שהוא עובר ליד המדפים בסופר והם קוראים לו בוא בוא והוא בא. מושיט להם את היד ושם בעגלה. צחקתי ואמרתי להם שזה בדיוק כמו אבא. הם צחקו איתי ואמרו נכון. עד לפני 6 שנים עשינו את הקניות ביחד. אבל ההתמהמהות שלו ליד המדפים והשוואת המחירים הטריפה לי את המוח. כל קניה היתה הופכת לבילוי של 3-4 שעות (עם רשימה). החלטנו בשביל שלום בית שאני לא באה יותר לקניות. אבל לא זה מה שרציתי לספר.
אצל הזוג שגרים במרכז היו תאומים בני 17, שאף אחד לא טרח/ניסה להפריד אותם. למרות שזה מאוד נוח לגדל 2 ושיהיו אותו דבר. לא צריך לרוץ לכמה חוגים. 2 לאותו חוג. באותו היום ובאותה השעה. ולמה אני מספרת לכם את זה?
יש לי 2 ילדים בן בן 13 וילדה בת 8.5. למרות הפרש הגילים ביניהם הם צמודים אחד לשניה. אם אותו קו המחשבה. אחד יודע מה השני רוצה לפי איזשהם קודים שהם פיתחו לעצמם. ואל תחשבו שהם לא רבים. הקטנה למרות שהיא יודעת שהוא הגדול. וגדול בכמה שנים, רוב הזמן מתנהגת או כמו התאומה הסיאמית שלו, או כמו שוות זכויות/חובות כמוהו.
בבית הקודם היינו רק עם 3 חדרים, אז לא היתה ברירה והיא נכנסה לחדר איתו. כשעברנו לדירה השניה (5.5 חדרים) שאלנו את הילד (שהיה שנתיים לפני כיתה א') עם הוא רוצה להמשיך להיות איתה באותו חדר. והוא אמר שכן. וכך יצא שהיה להם חדר משחקים משותף, וחדר שינה משותף. מהיום שהיא נולדה, הוא תמיד היה לידה. ואם היא לא היתה לידו, הוא דאג שהיא תהיה לידו. מאז שהיא היתה תינוקת, זוחלת הוא היה אומר לה מה להביא והיא היתה מביאה. בשבתות בבוקר, הוא זה שדאג תמיד להוציא אותה מהמיטה. (אני יודעת, יקומו עלי כמה ויצעקו שאני לא אחראית). השתולל איתה ודאג לה כשהיתה חולה. לקראת כיתה א' שלו קנינו לה מיטה, והוצאנו אותה בהדרגה מהחדר שלו, היה לו מאוד מוזר, ולפעמים היינו מוצאים אותה אצלו במיטה בבוקר. (עד היום הוא טוען שלא הוא הביא אותה).
למגרש המשחקים תמיד היינו יורדים שלושתינו ביחד, הוא עם החברים שלו, היא איתי והמגלשות והילדים בחול. כשהחברים שלו היו באים תמיד היא היתה שם. מקומה לא נפקד משם. כשהייתי צריכה לקפוץ רק לשניה לסופר, במקום לטרטר את אחד מההורים שלנו, הייתי משאירה אותו איתה להשגחה. חמותי עד היום לא יכולה לסלוח לי על הפקרות הילדים. עד היום הם לא פותחים לאף אחד את הדלת (גם כשאני נמצאת בבית).
כשהיא עלתה לכיתה א' הוא הרגיש אפוטרופוס עליה. תמיד חיכה לה ליד הכיתה (גם כשהוא סיים שעה אחריה) ודאג להביא אותה לשער שסבתא/סבא יקחו אותה. בהפסקות הוא היה הולך לקחת אותה לכיתה שלו. לשמור עליה מהילדים המשתוללים. הם היו קבוצה גדולה של ילדים בכיתה א' של הבת שהאחים הגדולים למדו עם הבן.
כמה שניסיתי להפריד בינהם לא תמיד זה הצליח. כשהאחד הלך לחבר, השני שנשאר בבית היה סופר את הדקות עד שובו הביתה. (10 דקות של משחק משותף וצעקות עד השמים). הילד משחק כדורסל, היא החליטה שהיא הולכת לכיוון השחיה (השנה החליטה שהיא לא ממשיכה). הוא כבר שנה רביעית מנגן על טרומבון, ועליה עדיין אני לא לוחצת לכיוון של כלום. מחכה שזה יבוא ממנה. לפני שבועיים הבן בא ביציאה, בואי לתזמורת תנגני על חליל צד. ככה נוכל שנינו להיות ביחד בתזמורת. כן יש שני אחרים בתזמורת אני רוצה שגם את תבואי. תהיה שנתיים בהרכב ב' ואחרי זה תבואי אלי להרכב א'. ביקשנו ממני שלא ילחיץ אותה. מותר לה בכיתה ג' ללכת לאט אבל בטוח אחרי מה שהיא רוצה או חושבת שנכון יהיה לה לעשות.
כשהילדה נכנסה לכיתה א' היא קיבלה את אותה המחנכת שהיתה של הבן. ביקשתי ממנה לא לעשות השוואות בין שניהם, כי הם שונים מאוד באופי, אם האחד דרש כל הזמן את רשות הדיבור, השני מקשיב אבל צריכים לפנות אליו כדי לקבל תשובה. ביקשתי ממנה גם להעביר את המסר לכל הצוות שילמד את הילדה לא לעשות את ההשוואות.
הביחד שלהם בא מהרבה זמן שהם היו אחד עם השניה, בין עם היו חברים או לא.
את ההתפתחות של הילד אני עברתי איתו, בכל מה שקשור למשחקים, הקראת ספרים, יצירות מלאכת יד וכל מה שקשור. את ההתפתחות של הילדה, היא עברה איתו. ואחרי זה גם ביחד כשהייתי עם הילד, היא תמיד היתה לידינו. סופגת גם. מנסה ומתנסה בכל מה שרק יכלה. הסקרנות אצלה היתה יכולה להרוג אותה. תמיד כשאני קונה משהו, אני קונה גם לו וגם לה. יום אחד הלכתי למשביר לקנות להם חולצות. ולא היה בשבילו משהו שמצא חן בעיני ולא קניתי. אחרי שראה מה קניתי לה שאל מה איתו. אמרתי לו שלא מצאתי משה יפה, אבל אני יודעת שהוא צריך. אין לי מצב שאני אקנה רק לאחד. חייבת תמיד גם לשני.
מאוד מקווה שהיא תמצא את הדרך לדברים שהיא אוהבת בלי כל הלחצים של הביחד שהגדול רוצה שימשיך להיות ביניהם. עד כמה שאני יודעת מסיפורים של כל מיני אחרים, אני יודעת שהמצב הזה נדיר בגלל שזה בן ובת. אבל מפחיד אותי נסיון ההשפעה של שניהם אחד על השניה. מקווה בעצם שכל אחד יזרום עם עצמו בלי השני, ויפתח למקום שהוא היה רוצה להגיע אליו לבד.
לפני 18 שנים. 13 באוקטובר 2006 בשעה 22:24