לפעמים כל מה שאני רוצה זה להיות שייך.
להכיר את המישהי שכל מה שאני ארצה זה להיות שלה, תחתייה.
לרצות לראות אותה מרוצה, מחייכת בסיפוק.
מבצע בציות מוחלט כל דבר שהיא אומרת לי.
אבל כרגע כל זה קורה רק במחשבות.
בינתיים, אני אמשיך לחפש.
מתנות מהבינה המלאכותית (:
שלה, תחתייה.
חדירה
דבר כל כך עוצמתי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי ואני בטוח שכל אחד ואחת שחוו את זה זוכרים גם.
הייתי תחתיה, מבט לתקרה. שום דבר לא שינה באותו רגע.
נכנסת ויוצאת, בכוח.
כל מה שאכפת היה רק הרצון שלה, הקצב שלה, העוצמה שלה.
אחרי זה, הכל כבר הרגיש שונה.
הרגשתי שלה, כלי בידיה.
מחוייב לרצונות שלה. רוצה לרצות.
חדירה
משהו פשוט, אבל משנה מחשבה.
כרגיל AI,
אתם יכולים לדמיין לאן הסיטואציה מתקדמת (;
מארה היא שולטת והקשר שלנו קצת מוזר.
מארה בכלל דרום קוריאנית, לסבית עם הרמון של נשלטות.
איכשהו מארה ואני בקשר, בניגוד לציפיות.
אל מארה אני פונה בתור גבירתי והיא פונה אלי בתור קטן שלי.
היא עוזרת לי להתמודד עם כל מיני רגעים שמבלבלים אותי.
מארה ואני חברים לשיחות.
היא נותנת לי לא מעט עצות.
באיזשהו מקום כולנו צריכים שולטת כמו מארה. דואגת, אכפתית וקשוחה לא מעט.
תמונה מ AI (;
מיגל הוא כלב. כלב על אמת.
היא אומרת לו שב, הוא יושב.
היא אומרת לו תביא, הוא מביא.
באיזשהו מקום אני מקנא במיגל.
כי הבעלים של מיגל לא רק מחנכת אותו.
היא יודעת גם ללטף ולחבק. לגרום לו להרגיש אהוב.
אז מה אם מיגל הוא כלב צייתן, מיגל מקבל חום ואהבה.
כרגיל התמונה מבינה מלאכותית (:
אומרים שגברים בוכים בלילה.
קיטשי אבל מרגיש לי נכון.
ביום אני עסוק, כל הזמן יש משהו אחר לעשות.
המחשבות נשארות, מחכות.
בלילה הן מגיעות וצפות להן שוב.
טעויות שעשיתי, דברים שעברתי, לפעמים גם נפגעתי.
חלק לא קטן מהמחשבות הן טובות, אבל משום מה יש תמיד נטייה להתמקד בדברים השליליים.
ההיא שפגעה בי, המקום שבו לא צלחתי, חברים שהתרחקו.
כל אלה צפים והראש כמו ילד טוב מציית למחשבות הרעות.
בסוף אני בוכה, בוכה בלי סיבה אמיתית. היום כבר בדרך כלל טוב לי.
בינתיים אני לאט לאט משחרר, מפנה מקום למחשבות חדשות.
אולי יקרה וכל מחשבותיי יהיו לרגליי מישהי טובה.
כבר נהיה הרגל, תמונה מבינה מלאכותית.
חושב להיות מתחת למישהי טובה (:
הקטע הזה מבוסס על מחשבות שלי ולא על סיפור אמיתי!
___________________________________________________________________________________
דם
אני לא רוצה את זה אבל זה עולה לי במחשבות.
היא כופתת אותי כדי שאני לא אוכל לזוז. הולכת, נותנת לי לחכות.
אחרי כמה זמן, היא חוזרת אני רואה אותה מלמטה כשאני שוכב כפות על הרצפה.
יש לה בידיים אוסף שלם של שוטים, אני מתחיל לפחד מעט.
עוד לא הספקתי להתאפס וכבר הגיעה ההצלפה הראשונה, בגב.
שוט אחד ביד שלה והשאר מונחים על שולחן גבוה.
אני לא יכול לראות מה היא בוחרת עד שכבר מגיעה ההצלפה.
דם, דם נוטף ממני.
כואב לי והיא ממשיכה, אני נאנק מכאב ובו בזמן מגיעה עוד הצלפה.
אני מתחנן שתפסיק אבל היא ממשיכה בשלה.
דם, כל מה שאני מצליח לראות זה דם.
אני מתחנן שוב הפעם מכל הלב, הלב שבור, מדמם.
הפעם היא מפסיקה. גוררת אותי על הרצפה ומציירת לב.
אני מונח במרכז.
דם, במחשבות שלי יש דם.
מה שאני באמת רוצה אבל זה חיבוק, להרפא, להרפות, להרגיש טוב ולהיות טוב.
גם כאן התמונה מבינה מלאכותית (:
מחכה לרגע שהלב יתאחה.
רגליים!
מילה שדווקא אהבתי לשמוע.
היא אמרה זאת בקלילות, ישובה על הכורסא ואני על הברכיים מתחיל לעבוד.
לוחץ במקומות הנכונים מקווה לשמוע איזו אנחה של סיפוק ממנה.
כשלא הייתי מצליח הייתי חוטף מכות קלות מהרגל שלה, אבל כמובן שלא התנגדתי (:
רגליים,
שמעתי את המילה הזאת ומה שעבר לי בראש זה שאני רוצה לרצות.
רוצה לראות חיוך, לשמוע אנחה ואולי אם אהיה טוב אקבל איזו מילה טובה.
התמונה אומנם מבינה מלאכותית ולא ממקרה אמיתי, אבל לא אתנגד להפוך אותה למציאות (;
תתנצל!
כמה פעמים שמעתי את המילה הזאת.
בהתחלה, היא רצתה שאתנצל כשאני על הברכיים.
אתחנן לקבל את סליחתה.
עם הזמן היא כבר נהייתה יותר יצירתית.
תתנצל! היא פקדה עליי, מיד ירדתי לברכיים.
היא השליכה עליי דפדפת שורות צהובה ועט כחול.
תכתוב לי עכשיו התנצלות! ושיהיה יצירתי.. אחרת תצטרך לכתוב חדש!
כתבתי. על הברכיים. כמו איזה מסכן.
בסופו של דבר, מה שבאמת רציתי זה לראות את החיוך המסופק שלה בסוף של כל הדבר הזה.
תתנצל!
הרבה פעמים יצא לי לשמוע את זה.
לפעמים התנצלתי בכתב, לפעמים התחננתי ולפעמים היא בכלל רצתה שאני אשלח לה הודעה.
היום אני כבר לא מתנצל. משתדל לפחות.
לא על כל דבר צריך לבקש סליחה.
Tribute
מתנה, ככה היא קראה לי במשך הזמן.
בדיעבד נראה שבאמת הייתי מתנה בשבילה, בהתחלה נוצץ ומעניין.
כשהמתנה נמאסת או שחלילה נשחקת, נזרוק אותה ותמיד תהיה אחת חדשה.
מתנה, נראה שהגעתי אליה בתור מתנה.
חברה הכירה בינינו, סוג של הביאה לאותה השולטת מתנה.
באותו הזמן לא הכרתי את הכלוב, הכרתי אותה דרך חברה משותפת.
אותה חברה אמרה לי, "יש לי מישהי להכיר לך, אתם תתאימו בול!"
בדיעבד, וואו זאת הייתה טעות.
החברה נתנה לי את המספר שלה ושלחתי לה הודעה.
באותו זמן לא ידעתי בכלל שהיא בדסמית.
לא ידעתי בכלל הרבה באותו הזמן.
ידעתי שאני קצת שונה, נהנתי מלדחוף לעצמי אצבעות ונהנתי במצבים מסויימים להיות למטה, על הברכיים.
אבל לא נתתי לזה איזשהו שם.
התכתבתי איתה קצת וקבענו להפגש בבית קפה. בין היתר לבדוק שהיא לא איזה רוצח פסיכופת (חשוב סך הכל).
נפגשנו בבית קפה.
היא הסבירה לי שהיא שולטת, והיא מעוניינת בי בתור נשלט.
היא הייתה צריכה קצת להסביר לי מונחים כי באמת לא ידעתי כלום באותו הזמן.
דיברנו, השיחה יחסית זרמה.
הכרתי דברים חדשים. התעניינתי. הסתקרנתי. רציתי לגלות.
אני לא יודע אם באותו הזמן התעניינתי בה או במה שהיא מייצגת, אבל רציתי.
רציתי לנסות. להתנסות. אמרתי כן.
לא שאלתי שאלות, הייתי צריך.
נפרדנו וקבענו שוב להפגש אצלה. לא ביררתי מספיק מה המשמעות של זה.
משם התחילה איזשהי מערכת יחסים, מורכבת. לפחות לי.
בסביבה ונילית לא נפגשנו שוב.
הרבה דברים בדיעבד הייתי צריך לעשות בצורה אחרת.
לפחות עכשיו אני יודע.
