נתפס לי הגב בצורה מאד מוזרה... כבר כמעט שבוע. מחר הופעה. מקווה שאצליח לעמוד שעה וחצי על הבמה.
עבר שבוע מהיומולדת שלך. כמעט ולא חושב עלייך יותר. טוב, זה שקר. אבל אני חושב עלייך פחות. מנסה להמשיך הלאה. לאט לאט משיל מעליי משקל רגשי עודף, אולי כדאי להתרכז גם בלהשיל קילוגרמים אמיתיים עודפים.
רוצה להאמין שאת באמת ממשיכה הלאה סופסוף. מקווה שההודעה ששלחת לי אחרי היומולדת שלך היא האחרונה.
לא אשקר, עדיין חושש שתגיעי מחר. לא יכול לשלוט בחשש הזה. עשית כבר דברים גרועים יותר כמו להופיע לי בבית אחרי שחסמתי אותך.
הילדים שלי יהיו שם מחר, מלא חברים שלי. אין לך שום כוח עליי. לא עוד. בטח לא לידם.
זה האני החדש. אני יודע מה אני רוצה ועוד יותר חשוב, מה אני לא.
לא אתפשר יותר.
גם אם זה יקח זמן.
גם לא בעבודה וגם לא בהרכב.
לא ישכנעו אותי להיות במקום שלא טוב לי בו, לעשות דברים שאני לא מרגיש בנוח איתם.
אני מדי פעם ארגיש חרא שאני מתנהג ככה. כמו הנבל בסיפור.
אבל אני לא ישו. אני לא צריך לסבול בשביל אחרים.
אני צריך להיות קודם כל נאמן לעצמי.
תודה לג'יפי!