מרתון על רגליים שבורות

 

מתה מרעב ולא יכולה לבחור איפה לאכול 😱😱😱😱😱😱😭😭😭😭😭😭😭

אזור:

חוף בוגרשוב - טיילת - דיזנגוף 

אני בלי אוטו, אז משהו שאפשר ללכת לשם מחוף בוגרשוב או לנסוע באוטובוס. או בוא ביחד, אני ממש אשמח 🤣🤣🤣😇😇😇😇. 

אולי יש משהו מעניין בעיר הלילה. או יש באר/ פאב מגניב שכייף לבוא לשם, לשמוע, לשבת, לרקוד. 

 

על האוכל:

לא חריף 

לא פיקנטי

לא חלבי

לא יקר!!!!

 

מה כן:

# אסייתי

# בשרי גריל כל מיני טעיייייים

# טיבעוני אבל כשיש המון וכל מיני קיטניות עם ירקות בטעם גן עדן וגם כל מיני עוגות עם טעמים שלא חשבתי שאפשר לחבר אבל כןןןן....

# אוכל "ביתי"

# משהו בלי הגדרה אבל טעיייים ולא שיגרתי עם אווירה נעימה ולא טיפשית ואידיאודית....

 

 

אני מנסה לתרגם אחת מהחתיכות של שירה האהובות שלי מרוסית לעברית... לא בטוחה שהצלחתי... 

 

אז מה הוא יופי שכל כך חשוב,

ולמה אנשים רואים בו אלוקות,

האם הוא כלי שבו רק ריקנות,

או אש בתוך הכלי, בוערת וזורחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

**** הקדמה שאפשר לא לקרוא בכלל **** 

*דחפתי 3 פוסטים שונים לתוך 1 ויצאה די מבלבל... חבל...

כל כך חסר לי שאתה לא מבין אנגלית...

יש דברים שיותר קל לי לבטא דרך שירים, אמירות, ציטוטים משירה או ספרים שאני לא מכירה את התרגום לעברית ולא בא לי לחפש או לתרגם. וגם אתה לא בקטע של השירים בכלל 😉😉😉😉. לא נהנה מהם כל כך, אז זה לא יעשה לך את מה שאני מנסה להסביר... עצוב. 

וגם תמונות... לא תמונות "כאלה". תמונות כאלה עם אמירה, או של אמנות, ציורים, עם ההסטוריה שמאחוריהם, עם כל הקונוטציות, כשיודעים גם על החיים של הצייר, גם מתי ולמה הוא צייר את התמונה הזאת או לאיזו מיתוס או מקרה או חלק בסיפור התכוון. קל לי להגיד "כמו בתקופת ימי הביניים" או "מה שהרומאים עשו עם המתולוגיה של היוונים" וכאלה. וגם אין לי בעיה להסביר - רק אתה לא כל כך רוצה לשמוע כי לא מעניין אותך. 

 

****תוכן שכאן מתחיל הפוסט***

 

אז אמרתי שזה מעצב אותי (מעניין, למה "עיצוב" ו"עצוב" מאותן האותיות? מה כל כך עצוב בעיצוב? או להיפך? אחשוב על זה).

מעצב, שהרבה דברים שנרשמים ב-

הרשימה העצומה

של התכונות הבסיסיות

של ההוא שלי

לא מופיעים אצלך בכלל.לפעמים זה מרגיז. מעצבן. נראה בלתי נסבל. 

וכבל זאת...

לפתע...

וכל פעם לפתע...

ופתאום...

מתברר שטוב לי איתך גם ככה. 

למרות שאתה בכלל לא מופיע בתוך הרשימה הזאת.

למרות שכל מערכת היחסים שיש לנו (ולא אנחנו בחרנו בה, זה כל מה שנשאר לנו, ככה הצטרפו המקרים שלי ושלך, החיים הם כלבה) לא מתאימה לי.

למרות שלא נראה לי שהיינו שורדים ביחד חמש דקות.

מתברר שטוב לי איתך גם ככה.

ובכלל לא חשוב לי.

ולא אכפת לי.

ולא מפריע למשהו הרבה יותר חשוב שאני עדיין לא מסוגלת לתפוס, להבין.

וזה מתנגד להכל שאני יודעת עליי... 

או שידעתי...

או שידעתי על מישהי שפעם הייתה אני...

אני משתנה. אתה משנה אותי לפי הבקשה שלי,לפה ההסכמה ביניינו, לפי הרצון שלי להשתנות. איך? אין לנו מושג. 

אני רק יודעת שטוב לי איתך.

 

לא מפני שאתה כל כך מכיר את הגוף שלי וכל כך נהנה ממנו שבידיים שלך אני כולי הופכת לדגדגן וגומרת ממגע בכל מקום ואזור בגופי.ואני אף פעם בחיים שלי לא חשתי אורגזמות כאלה ולא ידעתי שאפשר להרגיש ככה, שאני מסוגלת להיות כזאת. 

ולא מפני שכשאתה מסתכל אליי ואני עפה בכנפיים של האורגזמות שאתה נותן לי לתוך העיניים שלך, אני עולה כל כך גבוה, כל כך רחוק, המבט שלך בולע, סופג אותי כולי, מאפס אותי, מבטל, מנטרל, אני לא קיימת כבר, יש רק אש בוהרת של אושר טהור, מואר. ואתה מייצר אותי חדשה, נקיה, יפה, אחרת, נהדרת, מחזיר אותי בזהירות למטה, לתוך הידיים שלך המתעללות, המנגנות במיתריי הגוף שלי השלך...

ולא מפני שאתה יודע ומרגיש וחש אותי ברמה בלתי אפשרית, מעבר לטבע, חש בעור שלך, מחוש הריח שלך, בשיער בעורף שלך מה קורה לי עוד לפני שזה קרה, לפני שאני מבינה שמשהו קורה... זה מרגיז ברמות... בא לי לצרוח כשאתה מתקשר ושואל איזה שטות הילדה שלך מתכוונת לעשות עכשיו, לאילו צרות להיכנס ולהכניס אותך... 

ולא מפני שהכאב שאתה נותן לי הוא תמיד מדויק. תמיד כמו שאני זקוקה לקבל הרגע. ותמיד מעורבב עם עונג עצום, מטורף, שאני לא יודעת בסוף האם אתה מענג או מכאיב... השפה הזאת שלנו, השיחה שלנו דרך השוט ומגע, כאב ועונג, המתח שמיוצר בין אחד לשני כל עוד הרמה של שניהם עולה... 

 

כל זה מטורף.

כל זה משכר.

כל זה מקשר.

אבל אפילו כל זה ביחד לא מסביר לי

למה כל כך טוב לי איתך...

למה אנחנו, כל כך שונים, כל כך לא מתאימים, כל כך מסובכים (כל אחד באופי שלו), מורכבים, לא פשוטים, עם הרגלים שלא מוכנים לוותר עלהם, עם פטילים קצרים, גאוותנים, עם חיים לא פשוטים, מדורות שונים ופער הגילאים משמעותי...

חושבים כראש אחד.

מרגישים כלב אחד.

חשים כגוף אחד.

למה, אדוני? 

 

****נושא אחר לגמרי, לא קשור לתוכן,

אבל קשור לכותרת****

 

לאבא שבשמיים יש חוש הומור אכזרי. לפעמים מאוד גס. שחור.

ולפעמים גם מכאיב...

ובכל זאת. הוא יודע לענג אותנו דרך הכאב הזה כמו שאף אחד לא...

ואיתו אתם נדונים להתחרות כל חייהם. 

אם השולט המושלם

ולפי הנסיון שלי אישי, אדוני...

אתה קרוב אליו.

מאוד קרוב אליו.

לפחות, באינטרקציות שלנו, אדוני.

בבקשה, תמשיך ככה. 

ככה אני אוהבת, אדוני.

 

I hate the world today.

You're so good to me,

I know but I can't change.

Tried to tell you,

But you look at me like maybe

I'm an angel underneath,

Innocent and sweet

 

Yesterday I cried.

You must have been relieved

To see the softer side,

I can understand how you'd be so confused,

I don't envy you.

I'm a little bit of everything

all rolled into one

I'm a bitch,

I'm a lover,

I'm a child,

I'm a mother,

I'm a sinner,

I'm a saint,

and I do not feel ashamed.

I'm your hell,

I'm your dream,

I'm nothing in between.

You know you wouldn't want it any other way.

 

So take me as I am,

This may mean you'll have to be a stronger man.

Rest assured that when I start to make you nervous,

And I'm going to extremes:

Tomorrow I will change,

And today won't mean a thing

 

Just when you think you've got me figured out,

The season's already changin'.

I think it's cool you do what you do

And don't try to save me.

 

I'm a bitch,

I'm a tease,

I'm a goddess on my knees.

When you hurt,

When you suffer,

I'm your angel undercover.

I've been numb,

I'm revived,

Can't say I'm not alive,

You know I wouldn't want it any other way.

 

 

אני באמת שונאת את זה. זה פוגע בי, ברגשות שלי, בהערכה עצמית, בכבוד עצמי, באומץ להמשיך את הקשר עם אנשים ששיתפתי איתם יותר מדי. כי אני בטוחה כבר שהם נגעלים ממני, או פוחדים ששוב אשפוך עליהם את הזבל שלי, או שחושבים שאני משוגעת בכלל, או שיש לי איזה קטע לא ברור, או פשוט יסננו אותי מחשש שכל פעם זה יהיה שיחה ארוכה כזאת לא קלילה... 

אז נעלמת. 

או מתחילה להתנצל כל הזמן.

או לחפש איך לכפק, להיות שימושית. 

הופכת את עצמי לתלותית, people pleaser, רודפת תצומי, רעבת פירורי חיבה... 

נכנסת בעצמי למקום שלא רוצה להיות בו, שלא מתאים לי, שאף אחד לא רוצה לראות אותי שם... 

ואחר כך בורחת מרב פגיעה וצער, מעבירה את האשמה לאנשים הלא אשמים בכלום, מבינה את הכל, נגעלת עוד יותר ונכנסת למשבר רגשי ודכאון...

טראומות, פוסט טראומות, דחיה נמשכת, ילדות בסביבה הלא מתאימה, אוהבת והורסת מרב אהבה, הפרעות קשב וריכוז וכנראה אוטיזם בתפקוד גבוה ללא הבנה ובלי שום תקווה שיבינו כי אז זה פשוט לא קיים...

צירופי המקרים הזויים שאף אחד לא ציפה שככה יכול לקרות לבנאדם אחד באותם החיים. 

למרטין סקורסזה יש סרט "after hours", הכי טוב בג'אנר הזה, קומדיה שחורה כשלדמות המרכזית קוראים דברים הזויים ואתה חושב שזהו, כבר הגענו לשיא כי נו כמה אפשר - ומראים לך שאפשר ואפשר ואפשר...

אז לפעמים אני מרגישה שגרה בסרט כזה. 

הנה, אני שוב אובר-שיירינג. שיתוף יתר...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלילה היה לי התקף אלרגיה לא יודעת למה ומה גרם לי אותה...

די חזק...

התחיל מגירוי בעיניים, דיגדוג בידיים ובכל הגוף.

ומיד התחילו קשיי נשימה.

רצתי, לקחתי וונטולין.

****

בבלאגן וכאוס שנקרא "בית שלי" יש כמה דברים שתמיד קיימים בכמות כאילו מיותרת ונמצאים במקומות מוזרים בדירה. וגם, בעצם, יש להם מקומות קבועים. וונטולין, מכשיר אינגלציה ואביזרים שלו, כל מיני תרופות נגד אלרגיה, מדדי חום, קרם ידיים, כרם הגנה, כדורים נגד כאבי ראש שלי, דאודורנטים, בקבוקי מיים, מטענים וכאלה...

****

אז לקחתי וונטולין. 

ולא עזר.

נבהלתי ממש. פחדתי כי לנסוע למיון או טרם לא נכנס לתוכנית, לא כספית, לא לוגיסטית, לא אישית, לא בכלל. 

לקחתי עוד פעם.

אותו כלום.

פאאאקינג שיט, אמרתי לעצמי והסתכלתי למעלה כי נו באמת, מה זה הפאקינג שיט הזה.

היה 3 בלילה ובעצם וכאילו רציתי לצאת להליכה ב5 בבוקר, לתפוס ה"עוד לא כל כך חם"... התוכניות המתודות שלי, כרגיל...

לקחתי פעם שלישית - וכנראה הפאקקינג שיט עבד (כמו שהוא עובד ברוב הפעמים) והתחלתי לנשום. 

אחרי זה תרפתי 60 טיפות של פניסטיל במקום 40 רגילות והלחתי למטבח להכניס משהו לבטן. כי עדיף ככה מהניסיון. לאכול עם התרופה הזאת. הגירויים ודיגדוגים התחילו לעבור. הנשימה להפך, התחילה לחזור. הוצאתי אורז ושאריות פטריות עם קוקוס וכל מיני מסביב. למיקרו - לפה - לבטן בלי לחשוב ולטעום. 

 

בזמן אחרון (כבר כמה שנים) אני כמעט ולא מסוגלת לאכול את מה ששאני בישלתי. למרות שזה טעים ובדרך כלל אפילו נורא טעים. ולפעמים אפילו טעים בטירוף. 

אבל אני לא מסוגלת... אז אוכל כל מיני כריכים או ג'אנק... או שמכניסה ככה, כתרופה. 

 

 

ישבתי על המזרן שלי על הרצפה, זרקתי אוכל לתוך הפה ובכיתי. 

כי כל כך רציתי את אמא.

נראה לי שהפעם הראשונה שרציתי כל כך שהיא תבוא מאז שנפטרה ב2011.

רציתי שתיכנס לחדר, תיקח את הצלחת הבוהרת אחרי מיקרו מהידיים שלי, תיישב אותי בכורסה, תגיד שאני לא עושה נכון, את הכל. שתחליט, תנדנד את הראש באכזבה, תחבק אותי בריחוק קצת, כמו שתמיד חיבקה, בלי ממש להצמיד... 

שהיא תיקת אחריות ממני...

שהיא תגיד לי מה לעשות...

שהיא תבטיח שיהיה בסדר...

שהיא תגיד שאני כרגיל כקילקלתי את הכל אבל כמעט ואפשר להציל...

ושאפסיק להיות טפשה, לא מתאים לי...

ותנדנד את הראש...

ותשים אותי לישון, תגרד לי את הגב כמו שרק היא יודעת, את הראש, חצי גירוד, חצי עיסוי. תשיר לי שיר עליי, איך נסיה קטנה טיפשה החליטה שהיא חולה והיא לא...

אני יודעת שרב הדברים שהיא אמרה ועשתה היו הזויים ולא נכונים וטוקסיק ושברו את הראש שלי והיו לא קשורים אליי אלה היו התגובות שלה הטראומתיות למה שקרה לה... 

אבל כל כך התעייפתי להיות המבוגרת האחראי. המחליט, היודע, המוביל, השולט, הדורש, המגדיר, הבטוח... 

 

 

נמאס לי להיות מבוגר...

אני לא מצליחה נפשית...

 

אולי זה מה שמביא לצורך בddlg? 

 

 

 

תמיד רציתי לרקום. אבל הטכניקות הסטנדרטיות אף פעם לא ספקו אותי. למדתי את הכל. באמת. אני לא יכולה להגיד שבכולם הגעתי לרמת המומחיות האלוקית. אבל אני יודעת לרקום בכל הטכניקות האירופאיות הבסיסיות. 

בעצם, עכשיו אני מבינה, למה זה היה כמו שהיה. 

בדיוק כמו שבחושים ורגשות. אני חשה ומרגישה הרבה יותר חזק והרבה יותר מ"אנשים רגילים". מה"כולם" האלה ש"להם היה מספיק" שעליהם המורים והמבוגרים האחרים היו כל הזמן אומרים לי:

"אבל לכולם זה מספיק! למה שאת צריכה עוד? תיראי איזה יופי כולם עושים, למה שאת רוצה משהו אחר? למה את לא כמו כולם? לא כמו אנשים רגילים?"

כי אני צריכה יותר. הרבה הרבה יותר. ומוזר. ולא רגיל. וככה שאף אחד עוד לא... 

כמו במיניות...

כך גם ביצירה...

כי אין אחת בלי השניה.

אז אחרי שפתחתי את המיניות שלי ,נפתחה היצירתיות. סוף סוף אני רוקמת. עוד לא מצאתי את הדרך "ה-שלי". אבל מתקרבת. מחפשת. וכל הצלחה הקטנה ממלאה אותי בשמחה ענקית. 

בין לבין...

 

 

בין מחלה של הבת 15 על הרקע של חודש של החמרת דיכאון חמור

*דלקת ריאות קשה עם אנטיביוטיקה שרופא נתנה רק אחרי שבוע ורק אחרי שהוצאתי ממנה את ההפניה לצילום כמעט בכוח כי היא לא האמינה לי כשאמרתי שאני שומעת שמשהו כבר התחיל ומתפזר (איך אמא יכולה לשמוע בלי סטטוסקופ כשהרופא לא שומעת כלום?!). וגם עם הינגלציות כמה פעמים ביום נגד קשיי נשימה חמורים ושיעול שהתחלתי בלי הוראות של הרופא. ושוב קיבלתי את היחס המיוחד הזה של זילזול כשביקשתי מרשם לתמיסה שתהי לי בבית לפעם הבאה (לפעם הבאה? ואת שוב תתחילי בלי להתייעץ? אולי את תעבדי במקומי?) //לא לענות, רק לחייך באלכסון, כמו שאת רואה בסדרות קוריאניות, גב כפוף, להוריד את הראש ולהניע מהר וקצר. העיקר - לא לענות, תסתמי ת'ג'ורה, כל עוד היא נותנת הפניות ומרשמים היא מעולה...//*

לבין מחלה של הבת ה17 

*וירוס "משהו כמו שפעת והאמת - לאיודעים מה זה בדיוק רק יותר מגעיל מהשפעת הרגילה, אז, מאמוש, תתקוננו" - ככה אמר הרופא שהזמנתי הביתה אחרי 4 ימים של חום שירד ועלה וירד ועלה יותר מהר מהתדירות שמאפשר לתת את התרופה. אז נתתי בסירוגין - נורופן ואקמול כל 3-4 שעות. והחום עלה עד 39.5-39.8 ופעמיים עלה מעל 40. ולא ירד מתחת ל37.5. אז הזמנתי רופא בשבת. הוא אמר שעוד כמה ימים זה יקח. ואמר לחזק את הגוף עם כל מיני צמחים ופרופוליס, וויטמין סי, ולתת סירופ להקלת השיעול ועוד כל מיני תוספות למערכת החיסון והקלת החום ושיעול ושיחרור - אבל אין תרופה לוירוסים, כידוע. וגהנום המשיך... עוד 3 ימים...*

ובין לבין, כדי לא להשתגע ולא ללכת לאיבוד בכל הבכי והתלוננות וטענות ושאלות סרק כמו "למה הכל תמיד קורה לי?!" ו"אמא נו כמה אפשר?!"... כדי להישאר מסוגלת להחליט ולקחת אחריות, לראות מה קורה, להבין אם יש שיפור או להפך, אם זאת שבירת המחלה או סתם עוד לילה קשה... 

כדי כל זה יהיה אפשרי - אני תופרת מחוך. עם עקשנות של עורף קשה, עם אכזריות של איבוד התקווה... אני ממשיכה וממשיכה. 

עושה המון טעויות.

תופרת לא ישר כי הידיים רועדות הודות לחוסר שינה ושינה לא סדירה מומשכת.

 

פורמת ופורמת ופורמת - שזה לוקח פי כמה זמן וגם פוגע בבד, לקחתי בד די עדין, הפישתן לשכבה העליונה. וגם מפני שהידיים לא יציבות, פורמת לא מספיק נקי וגוזרת מדי פעם גם חוטים של הבד... אצטרך כנראה כבר אחר כך לתפור על המחוך המוכן טלאים, טוב שאני אוהבת אותם וזה רק עושה לי נעים בלב. 

 

 

וגם עושה טעויות בחישוב של מיקום מסילות לעצמות. מפני שהמחוך שלי הוא ערבוב של שני מחוכים ואני לא כל כך מצאתי הסבר איך, על סמך מה מחשבים אותם, עשיתי הכל מראש, לא יודעת, "אינטואיטיבי" 

 

 

ככה, כן. בדיוק. אז מציירת, מוחקת, שוב מציירת, תופרת, פורמת (ראה סעיף הקודם), מציירת שוב, מוחקת, מציירת, תופרת, מבלבלת בין הקווים כי  מהבד אי אפשר למחוק עד הסוף. וגם כל זה הוגס לעט לעט את הבד. ואני רואה את זה. מרגישה. איך הבד זז והחוטים נמתחים בצורה מיותרת שוב ושוב. ואיך הצבע כבר לא כל כך מבריק (ואף אחד לא יראה את ההבדל, כמובן, רק אני). והמרקם של הבד... ההרגשה... המגע... ובא לי לזרוק. לבטל. לסרב. להגיד שקטונטי. גדול עליי. לקחת גזרה מוכנה של מחוך רגיל, פשוט, בלי כל השיגעון הזה. 

 

 

נו, באמת, מי צריך בכלל מחוך של מאה 18 היום? ולאן אלך בו? לאושר עד? לאסיפת ההורים? לפסיכיאטר?

טוב, אולי לפסיכיאטר דווקא רעיון טוב...

אבל גם לשם אני יוצאת פעם ב... ורוב החיי יושבת בבית ומפחדת לצאת. מפני שבחוץ יש אנשים... 

אז בשביל מה אני תופרת אותו, בעצם? 

 

ככה דיברתי עם עצמי 24/7 כל השבועות האלה...

שאלתי ולא היה לי מה לענות. אז רק הכנסתי את הראש עוד יותר עמוך לתוך העורף הקשה ותופרת. 

בא לי לא לסיים. בא לי לזרוק. אני באמת כבר מתה עליו וממנו. אבל סיימתי חלק השלישי והתחלתי את הרביעי - אותו חלק כמו השלישי רק מהצד השני... 

אין לי מושג, מתי אסיים. 

נ.ב. נראה לי שאצטרך לנסוע לקנות עוד גליל של רגילין...

נ.ב.2. גם נראה לי שהרגילין שיש לי יותר מדי רך ועדין... אז יש לי חשש נוראי שאצטרך אחר כך אחליף את כל העצמות ליותר קשוחים... ואז הכל יהפוך לסיפור שאינו נגמר...