מרתון על רגליים שבורות

הלילה הבא אני שוב נולדת.

וכאבי הלידה הרגשיים והנפשיים שאני עוברת כל שנה כבר התחילו.

אני פוחדת להיוולד. לא רוצה. התעייפתי ברמות מכל השיט הזה והאמת - לא מצפה למשהו עד כדי כך מגניב שבשבילו כדאי שוב לחתום על החוזה הזה.

רק שכבר ניסיתי להפסיק את המשחק והבנתי שזה גם לא בשבילי. לכן ממשיכה. מול בורא העולם כולנו נשלטים בcnc, אין לנו מילת ביטחון. נשאר רק לבטוח, לסמוך ולהתמסר...

ממחר אתחיל להגיד שאני בת 49. 

עוד יותר קרוב ל50. מסיבה לא ברורה לי, המספר הזה לוחץ עליי. ל40 חיכיתי. 50 לוחצים.

עם מה אני מגיעה לגיל כזה מכובד, כביכול?

מצפים שבנאדם כבר יביא איתו מזוודה ולא אחת כבדה ומפוארת של ידע, נסיון, רכוש, השגים, תוצאות, רווחים. יגיע באוטו עם מפתח מהבית שלו בכיס, ותוכנית חיסכון בבנק, ומעגל נאמן של משפחה, חברים ואלה שמכירים וחובבים...

אני מגיעה ריקה.

אין לי כלום.

אני "המוזרה" במשפחה שלי.

חברים כבר לא כותבים ולא מתקשרים אליי.

המזוודה שלי קרועה, מכוסה בטלאים וקשורה עם חבלים. ההשגים שלי - עד כמה אני מצליחה להפטר מהנסיון של העבר שלי. מההרגלים הישנים. התפיסה העצמית שלי הישנה...

כל מה שלמדתי, כל ידע שרכשתי - ללא תועלת, ללא ערך. הכל קישקוש בלגוש... 

ואפילו כאן אני משקרת. כי זה לא האמת שאני התפטרתי מכל הרעל שהבאתי איתי מהעבר. לא. להיפך. אני שומרת עליו. סוטה חולנית כמוני, מנייקית...

הלוואי ויכולתי להגיד שהנה, אני מגיעה לגיל ה49 שלי עירומה ובלי כלום, tabula rasa, מוכנה להתחלה חדשה.

לא.

אני מלאה פחדים מיותרים. זכרונות פוגעים. הגנות שחוסמים אפשרויות להתקדם למשהו טוב. 

בראש שלי מלא תסרטים לא מוצלחים, כואבים, מכאיבים - אבל אין תסריטים אחרים...

אין תסריטי הצלחה.

אין תסריטי אהבה.

אין תסריטי דאגה וחיבה.

אין סצנות של דייט רומנטי - כי אני אף פעם לא הייתי בדייט כזה. כן. אף. פעם. בחיים. 

לא. אני שוב משקרת. 

הייתי.

עם סבא שלי. כשהייתי המאהבת שלו. בגיל מ4 עד 6. הוא היה לוקח אותי לדייטים למסעדות שלא נתנו להיכנס לילדים. אבל כשהוא היה מגיע במדים של אלוף משנה חיל הים, גב ישר, נעליים מבריקות, חיוך זוהר. אני לידו בשמלה הכי יפה שהוא קנה לי. יד ביד. האיש הזקן המפחיד בכניסה היה פותח את הדלת ובלי להגיד מילה נותן לנו להיכנס, אני קודם, אחר כך סבא. כולם מסתכלים ככה, איזה יופי, סבא עם נכדה... ורק אנחנו ידענו שזה דייט אמיתי...

ורק עכשיו אני עם גועל וזוועה מבינה עד כמה הוא היה אמיתי...

אז מאז לא היו לי דייטים. גם לא היו גברים שאהבו אותי ושאני נתתי להם צ'אנס. הייתי רק עם אלה שהשתמשו בי, הזיקו לי, הכאיבו ופגעו. 

ואני - אני השתמשתי בהם כדי להרוס את כל חיי. 

עד הסוף.

עד הבסיס.

כמה פעמים.

בשתי המדינות. 

ב48 שנים האלה הספקתי להרוס לי כבר מספר חיים לא רק אחד.

עכשיו מתחילה גילגול חדש...

אני לא רוצה שישתמשו בי שוב - לרע, נגד רצוני, להזיק לי.

אני לא רוצה להשתמש באף אחד - לא כדי להרוס, לא כדי לבנות. אני רוצה ללמוד סוף סוף מערכות יחסים אחרות, שמאפשרות להיות ביחד... פשוט להיות ביחד, שני חיים שמאיזושהי סיבה יותר נעים להם לחיות אחד ליד השניה...

אני רוצה לחוות רגעים רומנטיים, כמו בסרטים הטיפשיים האלה. להתנשק בשקיעה בחוף הים. לחכות לו ברחוב כשהוא מתקרב מאחורה ושם לי כפות הידיים על העיניים. להתכרבל בדשא ולמצוא צורות בעננים. נשיקות בקולנוע (אף פעם לא התנשקתי בקולנוע)... 

יום אחרון שלי של 48 הולך להיגמר עוד מעט...

הבנות חולות. 

אני עצובה.

התוכניות שתיכננתי התבטלו.

אני לאט לאט ממשיכה לזכור דברים קטנים מהילדות שלי. מגיל ההתבגרות. פה ושם. תודה לאל, אין משהו ענק, ובכל זאת... עוד פגיעה, עוד עקיצה, עוד כאב שקיבלתי. שמסבירים את ההתנהגות והתגובות שלי אחר כך. לאט לאט אני מבינה יותר טוב את ה"למה" שלי. 

רק עצוב שכל התשובות האלה הגיעו כשאני כבר עברתי את קו ההשרדות שלי... לא נראה לי שנשארו בי כוחות לעשות משהו משמעותית עם כל הידע הזה.

כמובן שתמונה האחרונה מסבירה את הכל...

● משהו מטנטרה שכולם מדברים על זה.

● לישון בלילה ולהתעורר בבוקר עם הגבר שאוהב אותי ואני אוהבת אותו ואין לנו ספק בזה. זה משגע אותי עד כמה זה חסר לי. להתעורר בבוקר, סקס בבוקר, נשיקות קצת מביכות (האם יש ריח מהפה או לא? אה! פאק איט!). לראות איך הוא מתעורר. להתעורר עם המבט שלו עליי. חיוך... לראות שהוא שמח שאני מתעוררת לידו... ולדעת שהכל אמיתי כי בדקנו את זה אתמול - ובכאב לא משקרים...

● להרגיש שאני שייכת: למקום, לקבוצה, לגבר, למה שאני עושה. גם מבחינה מינית. אבל גם, בנפרד, מבחינה חברתית, אנושית, אישית. שאני לא זרה ולא מוזרה. אחד מהם.

● להיות יום שלם בחוץ לבית בין אנשים ,גם שלא מכירה, בלי חרדה, פחד, פאניקה, בלי בובת פרווה שלי שאני חייבת לקחת איתי...

● לבלות שבועיים בוינציה. בלי הגבלות כספיות, ברמה שאוכל ללכת לכל קונצרט ולכל תערוכה ולכל הצגה שרק ארצה. לנסוע לכל אי, לראות איך עושים שם דברים בכל מיני סדנאות... לא, שבועיים לא יספיקו לי... אז שבועיים בסתיו ושבועיים באביב...

● להיות מסוגלת לעבוד. חסרה לי הרגשה הזאת... ונורא מביך שאישה בגיל 50 (בסדר, קצת פחות) לא יכולה לעבוד בכלל.

● סקס קבוצתי, לעבור גבול, לא להיעלם, לא להרגיש פחות שווה ליד אחרים/ אחרות, לא לברוח, לא להתחיל רק לתת בלי לקבל (כי לא מגיע לי להנות, רק לענג ומזה לענות)...

● סקס עם אישה. לא יודעת למה. אין לי פנטזיות מסוימות או משהו מדויק. סתם, ענן במוח... לא חוויתי מגע נשי אף פעם אחרי שבגיל 10 חברה שלי ניסתה לעשות משהו איתי. אני לא הבנתי מה היא עושה, מה היא רוצה ממני... הזכרונות די מבולבלות ומביכות...

● לענות לשאלה "מי את?" שאני אמן. להרשות לעצמי את האישיות הזאת. ולהתמסר לאמנות שלי. 

● לסלוח את עצמי על מה שעשו לי. להפסיק כל הזמן להעניש אותי.

● לסלוח אותי על זה שלא ידעתי, לא זכרתי כלום. שהסתרתי את הכל מעצמי. ושעשיתי בגלל זה כמה טעויות נוראות.  לסלוח ולא לבקש מאחרים שיסלחו לי. כי הם אפילו לא מרגישים שום צורך לסלוח לי. לא רואים שום אשמה. 

● להיות קשורה. מקשירה פשוטה ועד ממש אומנותית. 

● ללכת לקפסולה של ניתוק החושים (sensory deprivation) "ציפה", להרגיש איך זה, בלי אור, בלי צליל, בלי ריח ובלי מגע, במיים טמפטורת הגוף... 

אדוני שואל: איזה כאב את רוצה?

אדוני שואל: את רוצה הצלפות?

אדוני שואל: כמה הצלפות את רוצה?

אדוני שואל: את רוצה 100 עם קיין /שווה קיין?

אדוני שואל: את רוצה עוד הצלפות?

אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את רוצה?

אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את יכולה?

אדוני שואל: כמה הצלפות נוספות את יכולה בשבילי?

אדוני שואל: למה הסכמת?

אדוני שואל: למה ביקשת?

אדוני שואל: למה לא עצרת?

אדוני שואל: רצית לאתגר את האדון שלך?

אדוני שואל: את אמיתית?

אדוני שואל...

ולפעמים אני לא יודעת מה לענות.

אני כבר כמה שבועות חוקרת את היחסים ביני לבין הכאב. 

עברה שנה מאז שהכרתי אותם, את האדון ואת הכאב שלו.

והוא היחיד שקיבלתי ומקבלת ממנו את הכאב בצורה, מגוון ורמה כזאת. בערבוב של עינוי ועונג. הוא הכיר אותי עם המציאות שבה הנאה וכאב קיימים ביחד ולא קיימים אחד בלי השניה. ושאין כל כך הבדל בינייהם כבר. הכל תוהו ובוהו. ואני מבינה שההכרות שלי רק בהתחלה. הוא לא ממהר ומביא אותי לאט, כי הוא מורה נהדר, מגניב ומענג. נהנה מהלמידה ודואג שהתלמידה שלו גם תהנה מהלמידה עד הסוף.  

ומה שאני הבנתי אחרי השבועות של ההתבוננות שלי בנושא של כאב זה שהכאב הוא לא המטרה בשבילי. הוא כלי שדרכו אני יכולה להגיע לאנשהו או צינור שדרכו אני יכולה לקבל משהו.

לאן להגיע ומה לקבל - כאן כל הטריק...

(כאן הרשימה תהיה ספונטנית, אני לא רוצה ולא יכולה באמת לסדר אותה לפי קריטריונים של חשיבות או אינטנסיביות או תדירות או עוד משהו. פשוט אכתוב לפי איך שנזכרתי. פשוט כי אי אפשר לכתוב בלי איזשהו סדר.)

● שקט בראש. המוח שלי חושב 24/7, והוא לא חושב בשקט, חושב כמה מחשבות על נושאים שונים בקול רם ובכמה שפות באותו זמן. וגם דורש ממני לעשות כמה דברים שונים, לרוץ מיד עכשיו ממש !!!!!NOW. אז שקט לכמה שניות זה גן עדן שלפעמים אני מקבלת דרך התמסרות לכאב-בצורה-מסויימת בסשן. לא רק ככה, גם יכול להיות שעונג, קשר עיין, מגע, חיבוק, מילה וצליל מסוים של הקול - והמוח שותק לרגע, רגעים. לא ידוע מראש שזה יגיע. אין שום מתכון או תהליך ידוע. יש רק הרגשה שעכשיו אולי כדאי לי לנסות למתוח עוד קצת ואני אשמע את השקט.

● קשר עם אדוני. כאב מיצר משהו מאוד חזק ביניינו. הכאב הזה, שלא בא ממקום הרע. ולהיפך. שמגיע ממקום הכי טהור, הכי נקי, הכי נכון, הכי מלא אור ואהבה שיש. הוא מקשר אותנו אחד לשניה ומנקה ומטהר את הכל.

● תקשודת עם אדוני. דו-שיח בשפה של כאב. ולכל סוג של כאב יש שפה משלו. ולדבר בשפה הזאת, לרקוד את השיחה הזאת, להרגיש את הזרם של אנרגיה שבא והולך הלוך ושב ממנו אליי ובחזרה... זו השיחה הכי נהדרת והכי פתוחה ואמיתית ופנימית שיש. לא משקרים בשפה של כאב.

● התמסרות לאדוני, לצורך שלו לתת, לקבל את הכל שיש לו לתת עכשיו. לפעמים אני מרגישה את הצורך שלו לשחרר, להעביר אליי את המשהו שבתוכו, שחונק אותו, מיותר לו, מפריע לו... ולמרות שאין לי צורך לקבל את הכאב בשבילי, "אני לא רוצה", אבל אני מסוגלת להכיל עוד, בשבילו, עבורו. וזה יהיה כבג בשבילי, הסיפוק שארגיש כשאני אקח את הכאב הזה בתוך התמסרות לצורך שלו. 

● להישבר. לפעמים בעבודה הפנימית שלי אני מגיעה למחסום. שלא יכולה לעבור אותו. לא יכולה לשחרר את הכאב הפנימי שמסתיר ממני משהו, שמוביל אותי למשהו. לבכות. לצעוק. לצרוח. לחוות את כל הרגשות שאסרתי להרגיש מתישהו בעבר... אז אני זקוקה לכאב פיזי קיצוני. 

● לבכות. ולפעמים בא לי לבכות. כן. להרגיש מסכנה. אבל הכל בפנים כל כך התכווץ מהלחץ התמידי שלי שהבכי לא יוצאה. יש סיבות לבכי, אין מצב לבכי. אז אני מבקשת כאב. 

אבל יש סיבות אחרות. מהעולם של החושך, הרסניות כאלה. מי אמר שיש לי רק מטרות טובות?

■ לאתגר את עצמי.

■ להעניש את עצמי.

■ משחקי כוח. לאתגר את האדון שלי. 

אני בטוחה שיש עוד סיבות אבל אעצור כאן. 

לפעמים אני לא יודעת איזה כאב אני צריכה: שעווה, הצלפות, עינוי פיטמות, גומיות על השדיים או גוף, סטירות או עוד משהו שבכלל עוד לא הכרתי. 

גם את הכמות או רמה או עוצמה או המשך.

לפעמים אני יודעת מה אני לא רוצה או לא צריכה. 

לפעמים אני מבינה שאני לא מסוגלת לקבל עוד כאב מסוג אחד אבל הצורך שלי נשאר. 

ואני לא יודעת איך לאמר את כל זה במהלך הסשן...

אפילו עכשיו לקח לי 3 ימים לכתוב את כל זה - ואני בטוחה שבקושי אפשר להבין מה אני מנסה להסביר בכלל...

הגמגום שלי, החוסר היכולת שלי לאטוף את המחשבות, רגשות ומהשהו בינייהם במילים - מרגיז אותי, מאכזב, מבייאס נוראית....

יש לי אהבה בלתי נמנעת לכל מה שקשור לצד הערפל של הים, לצידי לויטנים, לשודדי ים, למבריחים וכל מיני האנשי השוליים שבמהלך ההיסטוריה תמיד הסתובבו ליד נמלים וספינות (מעניין אם המסורת הזאת עדיין קיימת). 

זה קשור גם לאופי של התנהגות. גם לשפה. גם ללבוש ותמונות, סרטים. כמובן - ספרות, סיפורים, שירה. וכמשהו שמכיל את כל זה - שירים. 

שירים זה עולם קסום של אנשי הים. עירבוב מטורף של דברים הכי קיצוניים ששם מראים לנו דו קיום בלתי נפרד  של אהבה ושינאה, גורל ובחירה, בדידות ומעגל חברים מאוד צמוד, חרבחם שהם גם אויבים... 

מיניות מוגזמת...

מצד אחד - כל המדע בכל התקופות עבדו לקראת התקדמות טכנולוגית בים, הרעיונות הכי אמיצים, הכי חזקים, הכי חדשנים הגיעו לשם ונולדו שם. 

ומצד השני - השקפות מתולוגיות, מסורת של אמונה טפלה עיוורה בהכל ולהכל כל עוד זה נותן הרגשה מינימלית של בטחון ותקווה...

By the way

הקישור האחרון - זה ערוץ יוטיוב של בנאדם שאוסף שירים מקוריים של אנשי ים, אמיתיים. מעניין ברמות לגיקים כמוני.

There is nothing stronger

than a broken woman

who rebuilt herself

(אין דבר יותר חזק מאישה שבורה

שחיברה את עצמה מחדש)

וזה לא אני... עדיין לא אני.

אבל אני אגיע לשם. 

כי אני לעולם לא אפסיק להתקדם ולחבר את החלקים שלי.

שונאת את העבודה הזאת. 

מתה עלייה.

מתה בה כל פעם שוב ושוב מחדש.

וחוזרת עם אכזריות מוגברת ומתחזקת. 

עוד צד. עוד חתיכה. עוד אישיות...

השפלות ש"לא שמתי לב" עלייהן.

כאב ש"מגיע לי".

אי רצון להבין אותי.

זילזול בצרכים תלונות ובקשות.

חוסר אמון.

כל אחד מהם קלף שכבה ממני, עשה אותי יותר דקה, יותר שקופה, פחות קיימת. 

השכבות נפלו ונהפכו לאישיות נפרדת בתוכי בלי קול, בלי כוח ביטוי, בלי רשות לקיום...

אז אחרי שחיברתי את ההיסטוריה שלי, את תולדות הילדות העצובה והזויה ודוחה שלי, הגיע הזמן לחבר את הפנימיות שלי. לקרוא לכל האישויות הנשכחות האלה. להכיר. להבין. לשמוע. לחבק ולקלוט במעגל האישיות הכללית שלי. 

לכל אחת מהן יש מקום בתוכי. יש חום ואהבה. יש "תודה שלקחת את העול הזה עלייך - בואי, הגיע הזמן לשתף אותו עם כולנו, עם כולי, איתי"...

זומבי שסחבה את כל הכאב הנפשי של בגידות, אי הבנה, החפצה, השפלות וזילזול...

צל של רוח רפאים שנולדה מניתוק קשר, עונש שתיקה, הצלפות עם חגורה, סטירות בעורף בפומבי...

ילדונת עם עיניים מנותקות מהעולם, מבט שלא מרוכז ומסרב לראות את המציאות. היא ברחה לעולם המוזיקה.הספרים. האמנות וכל מיני חכמלוגיות - רק הכי רחוק מהבוץ המגעיל שנקרא "העולם האנושי"...

ועוד... ועוד... ועוד...

למצוא. לחבק. ללמוד לאהוב. להודות. לשחרר. 

ושוב... ושוב... ושוב...

שוב ועוד...

פאקינג שיט!!! די כבר!!!

לכמה חתיכות אפשר לשבור ילדה אחת שלא הספיקה להזיק לאף אחד?!!!

זה ייגמר מתישהו בכלל??? 

באזור הבטוח שלי, 

בעולם שהרבה יותר מובן ואמיתי בשבילי מאשר הזה,  ששם, בחוץ... 

נו, ובנוסף...

התמונה האחרונה של 2024

גם במקום שבתוכו אני מרגישה הכי נוח ורגוע שרק אפשרי... מקום של חפצים שאלכו לאיבוד, שהם היו בשימוש אבל איבדו את הבית שלהם. חפצים שהם אושר ואוצר למישהו מסוים, דברים מיוחדים המיועדים כל אחד למישהו מיסוים. שהם מחכים בסבלנות, בתקווה ולפעמים ביאוש. תחת השגחתו של הבעלים החנות, האוהב, השומר והדואג לטובתם... טובתי... עד שיבוא הנכון, המיועד, המיוחד... בתקווה שיבוא עד שהחפץ שמחכה בחנות יתפרק ויעלם...

2024 לימד אותי הרבה דברים. 

גם לטוב וגם לרע.

1. אז השיעור הראשון שלו היה: אין "לטוב" ואין "לרע". אין אפילו 50 גוונים של אפור לא בינייהם ולא במקומם. יש רק "ככה זה". והשאר כבר סנטימנטים שלי, פרוש שלי. מה שמחליט זה המוכנות שלי להישאר בצד הרגשי או להישאר בצד השכלי והיכולת והידע והחוכמה-הבינה-והדעת לחוש, איזה צד הוא הנכון לכל מקרה.

2. השיעור השני היה כשיצא שיר של BEATLES החדש. האחרון. הבנתי שהזמן באמת לא קיים. כי השיר היה באמת של Beatles, לא של פול ורינגו שהאחרים הצטרפו כמנגנים תומכים, חברים מעבר. לא. זה שיר שלהם ביחד, מLET IT BE והסוף. שלא קיים ככל שאני עכשיו יודעת. כי הזמן לא קיים. על זה כתוב בתורה. על זה מדווחת פיזיקה קוונטית. ועכשיו אני קיבלתי, סוף סוף, גם חוויה אמפירית... זמן הוא רק הגבלה של העולם הזה, תוצאה של כוח המשיכה ולא משהו עצמאי... 

3. השיעור השלישי למדתי מחברה של בת שלי. הילדה הנהדרת הזאת, בת 18, בשנה הזאת עברה גהנום קטן פרטי מול כל המשפחה שלה לשם להתגייס לאן שהיא רצתה. המשפחה שלה, גם ההורים, גם דודים, גם דודות (לפחות חלק מהם עד כמה שזה ידוע לי), סבות וסבתות, וגם 3 האחים שלה - אנשי צבא כולל נכים וגם ברמה קשה... כולם קצינים. כולם לוחמים... וכשהיא, הילדה היחידה והקטנה במשפחה, החליטה להתגייס לקרבי, כולם התנגדו. הפעילו את כל הקשרים כדי לא לתת לה (תדמיינו לעצמכם). היא לא סירבה. היא לחמה עבורה. כל השנה הזאת. פעם אחרי פעם. היא ישנה אצלנו ואצל חברות אחרות. היו תקופות שהיא לא דיברה עם ההורים או עם כל המשפחה. בסוף היה בית דין צבאי (או משהו ברמה הזאת). היא ניצחה והלכה למג"ב. שמחנו מאוד, החברות עשו לה חגיגה אמיתית ומושקעת (לטעמה). היינו גאים ברמות!!! היא הרגישה מלכת העולם... 

אבל השיעור לא כאן, לא בזה. כל זה בנלי ויש אלפי סיפורים כאלה. אין חידוש פה...

מה שקרה אחר כך - זה השיעור.

מהר מאוד התחיל בולינג מצד הסמ"רית שלה וכשהיא ניסתה למצוא מענה עצל קצינים אחרים הבינה שזה המצב, אין עם מי לדבר. היא השתדלה להתמודד אבל כשהמצב הדרדר והגיע עד לעלימות פיזית ממש, היא עשתה משהו מדהים בעיניי.

היא עזבה את המג"ב שעבורו לחמה באכזריות כזאת כל השנה מול כל המשפחה. היא התמודדה מול הההכל  שהמשפחה שלה אמרה בקשר לזה שעכשיו היא עוזבת את המג"ב ולוחמים. 

והיא עברה לחיל אוויר למשהו משדי וחשוב לא פחות, כמובן. 

ואני כל כך גאה בה... כל כך שמחה עבורה... בכיתי באושר כששמעתי את זה ומחכה לראות אותה כדי לחבק בחיבוק הכי אהוב עלייה ולספר לה עד כמה היא מדהימה וגיבורה. 

כתבתי די מפורט ולא נראה לי שאני צריכה להסביר במה השיעור בדיוק, נכון? ואם לא הבנתם - תקראו שוב או תשאלו בתגובה. אני אכתוב בפרוט, אשמח.

4. למדתי לבכות. 

ווואווו!!! זה מדהים!!! יש לי רשימה אין סופית (באמת ובכנות) "על מה אני מודה לאדון שלי" והרשימה הזאת מתמלאת כל יום ויום. אבל על היכולת לבכות אני חייבת להודות בנפרד.

כשנפגשנו, הייתי זקוקה לסיבה משמעותית כדי לשחרר את הבכי. כאב חזק, אשפלות פוגעות לנקודה הנכונה, שליטה מנטאלית משגעת וזורקת רחוק מהיציבות. סשנים קשוחים של שבירה, קשים לשניינו. 

רק אז הרגשתי באופן פיזי ממש איך בתוכי קרה משהו, זזו הלוחות הטקטוניים, נפלו המחסומים ענקיים, נפתחו שערי בבל - והבכי עצום פרץ לו דרך החוצה. בכי מכל מיני צורות וסוגים. גם למדתי שקיימים שונים ובשפע. 

ולאט לאט... בלי שבכלל שמתי לב... פתאום אדוני אומר לי שאני כבר מזמן לא בכיתי בסשן. שאל האם קרה משהו? שאל האם אני צריכה סשן לבכות? שאל האם אני מסתירה משהו? שאל האם אני בוכה במקום אחר?

ואז הבנתי שאני בוכה כל יום בקלות ומתי שאני באמת מרגישה את הצורך. ממש באותו הרגע. ולא חשוב איפה אני נמצאת. (אוקי, בכי חזק ורעשי אני שומרת לרגעים שאני בחדר שלי לבד ויכולה לתפוס כרית ולצרוח לתוכה. וגם את זה למדתי - לא להכניס עמוק בפנים, לא לסגור שם במחסן, רק לשמור עד הערב מקסימום. ומיד להוציא.) 

עם רמת הלחץ, שיגעון, אי-יציבות וכל_היופי_בעולם שיש לי בחיים לפחות נכון להיום, אלה המיומנות והמומחיות החיוניות ברמות. 

5. השיעור החמישי הוא זה שלמדתי בבדס"מ. ועדיין בתהליך למידה כי עוד לא קלטתי עד הסוף, ההבנה הזאת מתנגדת יותר מדי לכל האמירות המניפולטיביות שגדלתי וחייתי עלייהן.

כשאוהבים אותי /מקבלים אותי /נהנים ממני /רוצים אותי - אז כל זה מתייחס אליי כמו שאני. כאן ועכשיו. אמיתית. עם כל האי-מושלמות שלי, חסרים ובילבולים, טעויות ופצעים, בגוף שלי בדיוק, בראש שלי בדיוק, עם היכולות שיש לי, עם כל הנכשלים והצלקות.  טראומות, פוסט טראומות, הגנות, מחסומים, קשיים... 

ורוצים ממני רק דבר אחד - הדדיות לכל הכיוונים.

שאני אלמד גם ככה כלפיי.

שאני אהיה כזאת כלפי הגבר שמולי. 

ושאני אאמין לו כשהוא אומר לי את זה, בכל שפה שיש לנו: בשפה של שפה אנושית רגילה, ונילית לגמרי. וגם בשפות שהעניקו לנו דינמיקת השליטה ובדס"מ: כאב, השפלות, תפקידים, משחקים למינייהם, חושים, קשירות, מנטאלית, פיזית, שפה של מבט, שפה של מגע, שפה של סימנים שנשארים לי על הגוף, שפה של שמות וכינויים, טקסים, הוראות, משימות ו דיווחים... ועוד ועוד ועוד...

להאמין. לבטוח. לסמוך. להיות אמיתית עם עצמי קודם כל. 

כשאני יורדת מולך על הברכיים, מורידה את הראש שלי, את המבט שלי. שמה את הידיים על הברכיים או מאחורי הגב ומתכופפת לקראתך. כשהנשימה שלי משתנה. שקט עוטף את השכל שלי, את הנפש שלי, את כולי מבפנים. כשאני אומרת לך "אדוני" - 

אני מתחילה ליפול. ורק בך תלוי האם הנפילה הזאת תישאר כנפילה או היא תהפוך לתעופה. 

אם אזכה ואתה תיקח את השליטה שאני עזבתי ושמתי ככה מולך מתחת לרגליים שלך - נעוף ביחד בריקוד שאתה תוביל ותבנה כאן ועכשיו, חד ויחיד, מדויק ונכון לשניינו.

ויש תנאים מסוימים, הידועים לכולם, אם רוצים שהריקוד יהיה מושלם:

השולט שולט,

הנשלטת נשלטת.

כביכול, הכל ברור ופשוט: אתה אומר, דורש, מצווה, צועק, נותן הוראה - ואני מבצא. מה יכול להיות יותר פשוט? 

אבל יש פה פרדוקס הנשלטת...

קודם כל, כדי להעביר את השליטה אלייך, אני חייבת לרכוש את השליטה עצמה, לשלוט על עצמי. וכל עוד השליטה שלי יותר שלמה, כל עוד אני יודעת לשלוט בי ברמה יותר ויותר טובה, ככה אני יכולה להעביר לך שליטה יותר שלמה ומדויקת עליי.

דבר שני, כשאני מחליטה על העברת השליטה וקורה את מה שתיארתי בהתחלה, אתה מקבל שלט שמפעיל אותי מרחוק. בעצם, הטריק הוא שאתה שולט בשלט ששולט בי. שנמצא בנתיים בידיים שלך, בראש שלך, מחובר לראש שלי ולגוף שלי. 

דבר שלישי. כל התהליך שמתחיל עכשיו - זה לכוון את החיבור, גלים, אותות, קליטה ושליחה... 

זה תהליך הדדי. מאוד עדין, מאוד זהיר, מאוד אדוק. וכן, תמיד הדדי. אין ביניינו שוויון. כל אחד במקום שלו. אבל הדדיות זה לא שוויון. למרות שהרבה צעירים התחילו לבלבל ולערבב בין שני המושגים האלה. 

רביעי. אתה השולט. אתה המוביל. יש לך אומץ ואוצמה שלך, חשק, כוח, דחף, רצון, סקרנות, צורך, רצון שלך מהטבע. וכשאתה מקבל ממני את השלט ואת הרשות להשתמש בו, את המוכנות שלי להיות שלך, בשבילך, איתך, לידך כששלט שלי בידך... אתה מקבל כוח-על. כל החושים שלך חדים פי אלף, כל היכולות ורגשות. אתה הופך להכי מגניב, הכי נהדר, הכי מטורף בכל היקום. לחד ויחיד... 

כל עוד...

כל עוד...

כל עוד אתה יודע שאני שולטת בעצמי.

כל עוד אתה יודע שאתה יכול לסמוך במילת ביטחון שלי.

כל עוד אתה יודע שאני מספיק חזקה כדי לעצור אותך כשאתה תצטרך. כשאני ארגיש שמספיק לי. לנו.

כל עוד הנשלטת שלך שולטת בעצמה. 

עד שאתה תלמד אותה עד כדי כך שמתישהו, אולי, אם נהיה בני מזל, אתה תרשה לה לשחרר את השליטה לגמרי לפעם אחת. 

אבל זה עדיין תהליך ארוך ולא ברור אם נגיע לזה. 

בינתיים, כל עוד אני מבטיחה לך שאשתמש במילת ביטחון גם כשאתה בשיא הטירוף שלך, אתה כל פעם  מתמלא בכוח-על שלך לידי, עלידיי. 

אז פרדוקס הנשלטת יוצא ככה (בינתיים, אשמך לדיוק):

ככל הנשלטת יותר טובה בשליטה על עצמה, כך השולט יותר משוחרר ובטוח בשליטה עלייה. 

לכן, אני לא מאמינה בקשרים אמונוגמיים.

אני לא מאמינה בסשנים חד פעמיים עם אנשים שבקושי מכירים.

 אני לא מאמינה לגברים שמדגישים את הצליל "זזזזזזזז" במילים מסוימות עם הנאה ילדותית לגמרי. 

אני לא מאמינה לגברים שאומרים "את השליטה לוקחים", "מרחק לא מפריע", "מציצה זה לא זיון", "איך את רוצה לענג אותי", "איך את רוצה שאכאיב לך", "אני כבר יודע שאת כלבה טובה"...

ואתה.. 

אתה, שאהיה רק שלך ותהיה רק שלי... 

שנוכל להיות ביחד בלי לבדוק את השעון...

שלא אצטרך לשטוק ולא לנשום כשאשתך מתקשרת...

שנוכל ללכת ברחוב, יד ביד. שנוכל לשבת בבית קפה בכל עיר ויישוב. ואוכל לחבק אותך, לנשק, לתפוס את הישבן שלך הכי מתוק בעולם. וגם אתה, אם בא לך, תוכל לתפוס את את השדיים שלי באמצע הרחוב ולאכול את השפתיים שלי שאתחנק אבל לא אוותר...

אולי אתה קיים.

אולי לא.

אני אחכה.

אני לא אוותר.

אני מחכה שאתה תבוא ותיקח אותי. גם אם אני כרגע לא לבד... 

גם אם אתה כרגע לא לבד...

פשוט...

נצטרך להתפנות. גם אם אחרי הכרות. וכשנהיה פנויים אחד לשניה, אז יקרה את הדבר ההכי נכון שרק יכול לקרות בין שולט ונשלטת. 

אני ארד על הברכיים, חשופה, פגיעה, עירומה מולך. 

אוריד את הידיים, את המבט, את הראש שלי.

אתכופף לקראתך.

ואקרא לך "אדוני"...

*את לא חייבת להסביר שום דבר לאף אחד על שום דבר*

ולפעמים

קורים דברים

שפשוט אמורים לקרות.

כי זה הטבע שלהם.

לקרות בדיוק ככה.

ולא חשוב

כמה את מנסה לברוח,

כמה את מספרת לעצמך

ולאחרים

שזה לא יקרה

כי ככה וככה ובעיקר פשוט ככה...

כולם מבינים (ואת הראשונה) 

שזה בוודאי יקרה.

וכשזה קורה...

סוף סוף...

אפשר להעמיד פנים ו....

אבל אפשר.

ומותר.

ואין בזה שום בעיה.

ולמי אכפת.

ואם כן, אז שילך להזדיין כבר.

פשוט לשמוח, להנות, לענג ולהגיד תודה ליקום...

כי אם משהו קורה

כמו שהוא קורה

זאת אומרת 

שככה אמור לקרות

מתחילת העולם. 

*כשאת מאושרת ככה, אז ממש לא חשוב אם אחרים לא מבינים בזה כלום*