מרתון על רגליים שבורות

במשך שנה - חצי שנה האלה אני הפכתי לבנאדם אחר לגמרי.

ככה גם קורה.

אני הגעתי לעולם הבדס"מ מסיבות לא נכונות, למטרות לא נכונות. 

אני מצאתי פה את עצמי האמיתית, את סיפור העבר שלי האמיתי. לטוב או לרע - אני לא יודעת. לטוב - כי אמת הכי גרועה זה תמיד טוב. אבל אולי גם לרע כי אני לא יודעת מה לעשות עם כל זה ואיך להמשיך.

אני נשארת כאן כי אני לא מוצאת לי מקום בעולם הנורמטיבי, אנשים רגילים תמיד הלחיצו עליי, היה לי קשה איתם, להם היה עוד יותר קשה איתי. ועכשיו... עכשיו גם ה"לא-נורמטיביים" מעדיפים להימנע ממני. כי אני יותר מדי מוזרה אפילו להם.

אפשר להבין בהחלט. 

על הילדות שנזכרתי, על כל מה שעברתי, אי אפשר לבנות חיים נורמליים. מוח שלי השקיע. הוא ממש מותק, המוח שלי. הסתיר את הכל ממני .שלא אזכור כלום. סתם את כל הרגשות שלדעתו היו יכולים לפגוע בי.

אבל המערכת שלנו לא עד כדי כך גמישה. מכבים רגש אחד - אז יחד איתו מכבים את כל השרשרת שקשורה אליו... חוסמים את הזיכרונות - אבל נשארים לנו חושים, צל של זכרונות. משהו שלא יכולים להסביר. ריח, מגע, קור, חום, צליל, הרגשה מוזרה - ומיד צמרמורת, ואני נעלמת, וילדה קטנה בפנים מתחילה לצרוח ולא יכולה להירגע, ואני מתחילה לחפש משהו מישהו איכשהו להשתיק אותה כבר. דיייייייי!!!! ואין לי מושג מה קרה, למה, מהיכן זה בכלל!

למה הגבר ההוא שלא שווה כלום ואני יודעת שהוא לא מתאים לי ומוריד אותי וכולם אומרים לי שהוא אפס ולא יצא מזה טוב - למה אני חייבת ללכת איתו? ולהרוס את כל החיים שלי? למה אני מזיקה לעצמי בכל הדרכים האפשריים? למה אני שונאת אותי בלי שום סיבה? למה נשארים רק זכרונות שליליים? למה כל ההתמכרויות ההרסניות נדבקות אליי? למה? למה? למה המחלות בלי שום הסבר רפואי? ובסוף - התאבדות אחרי התאבדות? ואין שום הסבר - כי המוח סתם ולא מרשה להגיע לשם...

ועכשיו, בגיל כמעט 50, אני חזרתי לנקודת 0. 

אחרי ירי חזק של הורמונים מתנגדים של עינויים ועונג, הנאה וכאב, שנאה, אהבה, גועל, נפילה, עליה, קפיצות משוגעות בין גהנום וגן עדן, חיים ומוות, קבלה מלאה, דחיה טוטאלית, התמסרות, וויתור, קירבה עד ייחוד עד עירבוב, ריחוק הכי כואב ובלתי נסבל. כאב מענג, עונג מכאיב, שליטה בחוסר אונים וחוסר אונים בשליטה...

אחרי כל זה המוח שלי ירק אליי את הכל. לא בבת אחת. לקח לו חודשים של ירירות אבל בסוף כנראה שסיפר את הכל...

והנה אני... ילדה בת כמעט 50...

עם נסיון של חיים לא מוצלחים שלא רלוונטיים ולא יכולים לעזור לי בכלל. אין לי שימוש בהם. אין לי מה לעשות. כל מה שאני יודעת על יחסים בין האנשים, על החברה, על העולם - זה לא נכון. כי על הכל אני תמיד הסתכלתי מנקודת המבט של הטראומות שלי. שעכשיו אני מבינה ורואה ו... הנקודת המבט הזאת היא לא נכונה לגמרי... 

אז כמובן שמבחוץ אני נראת כמו משוגעת גמורה... 

אין לי מושג, מה לעשות...

גם אין לי מושג, למה אני כותבת את כל זה פה...

לדעת הקהל, כאן המקום ההכי לא נכון לכתוב דברים כאלה...

אבל... אז כן, אכן...