אני רוצה ככה.
פשוט ככה.
ופעם חשבתי שזה מספיק לי...
אבל התברר שלא...
שאני, האני החדשה, הרבה יותר בררנית. יש לי סטנדרטים. הם קיימים והם די גבוהים.
למרות שאני עדיין מתחילה, כמו שהתרגלתי, עם רוב הגברים שפונים אליי. כמו שלמדו אותי: "בחורה כמוך אמורה לשמוח לכל גבר שפנה אלייה, מה, את לא מבינה את זה, את לא רואה את זה?" אני לומדת להבין יותר ויותר מהר מה עומד מולי והאם זה מה שאני צריכה באמת.
ובכלל - פתאום, "אני" נכנסתי לכל התמונה של מערכת היחסים. כל היחסים. דבר ראשון שאני הבנתי, שכל החיים שלי אני לא קיימתי. איכשהו אני לא הייתי. אפילו המקצועות שבחרתי היו כאלה ש"אני" כאילו לא קיימתי שם:
מתרגמת ספרים וסרטים,
מורה לשיעורי עזר באנגלית,
מורה לאנגלית לפי שיטה של אחרים,
עריכה לשונית והגהה,
עימוד של ספרים....
גם החלומות שלי שהיו קשורים לאקדמיה ועולם מקסום הזה האהוב עליי - גם שם זה היה יותר מאחורי הענקיים, זה להבין איך הם עשו את זה, להבין מה קורה בספרים, בכתיבה וביצירה אמנותית. בשנות ה20 שלי רציתי חלמתי ללמות אמנות או מלאכות יד (הכל, תאוריה, תולדות, קונסרווציה, רקונסטרוקציה, זיוף, מקור... ממש הכל). וכשהבנתי שזה לא יקרה, עברתי עם אותה תאבה לספרות. אבל שוב - להיות מאחורי האלה שבאמת מייצרים...
ורק כשנכנסתי לדיכאון, נשברתי, כשהעולם שלי קצת קיבל מכה קטנטונת... לפני 15 שנה... התחלתי ללמוד יצירה... חימר... תפירה... תדמיתנות... עוד 5 שנים ואניממש אובחנתי עם דיכאון קליני, התחלתי כבר לתפור למכירה. פתחתי עסק, הגעתי תוך 3 שנים לרווח פיצפון.
ואז....
כשה"אני" כל כך התנפחה שכבר לא יכולתי לא לשים לב עלייה...
הגיה הזמן לצאת מהיחסים הלא מתאימים לי.
אז הכל הסתדר ככה (אני קוראת לזה "השגחה פרטית",אנשים אחרים - צירוף מקרים) שהצלחתי גם להתגרש וגם להרגיש בפעם הראשונה את החשיבות של החיים שלי בשבילי.
כמעט מיד אחרי הגרושין הגיע גבר שהוא היה ממש כמו שבשיר.
כל הזמן סיפר לי כמה אני נהדרת אבל זה היה כל מה שהוא עשה... ואני הייתי בטוחה שזה מספיק לי...
עד שהגיע הזמן לאמת לצאת החוצה. ה"אני" כנראה הרגישה שזהו. נחתי מספיק והרגע של הקבורה התקרבה.
קרה פיצוץ.
האדמה נקרעה.
הלבה נשפכה ושרפה את הכל.
וכשהיא נרגעה, והתקררה, והתיבשה - כל החתיכות של האדמה השבורה התאחדו בצורה החדשה,
אשת קיצוגי...
ילדה בת כמעט 50...
ועכשיו אני, בנוסף לכל שאר הדברים שעליי להבין וללמוד מחדש, אני צריכה וחייבת לגלות את הצרכים האמיתיים שלי ביחסים, בזוגיות. מה אני רוצה. מה אני צריכה. מה כאן חובה. מה כאן פינוק. על מה מותר לדבר. על מה מותר לשוחח. ועל מה מותר למות.
ואין לי מושג, איך ללמוד את כל זה...
בעיקר, בגיל 50...
בעיקר, כשאין כבר כוחות...
בעיקר, כשכל כך קשה לתת אמון במישהו...
בעיקר, כשכבר כל הנשמה מדממת והרגשות קרועים לרצועות...
בעיקר, כשבפנים אני כזאת...
