אומרים לי שאני פסימיסטי וזאת הסיבה שככה זה בחיים שלי...
נראה לכם?
אספר רק משהו אחד אבל זה ממש אופייני...
יש לי 3 ילדים. הקטנה בת 16. הגדולים כבר מוכנים לתת לי לנסוע מדי פעם לשישי-שבת ולהישאר לבד. אבל על תנטי שהקטנה לא בבית. מכל מיני סיבות.
וכבר כמה חודשים אני מנסה לארגן לי שבת ככה שאוכל לנסוע לחברים אבל כל פעם כשאחותי לוקחת את הבת שלי - לא מסתדר להם.
פתאום השבת הזאת הכל הסתדר. ושבת מתקרבת ושום דבר לא משתנה. ואני מתחילה לחייך ולחכות. ולצפות. אבל אתמול - בום! - אחותי מודיעה שבעלה לא רוצה לראות את אף אחד השבת. בשבת הבאה, בלי שום בעיה, רק לא בשבת הזאת.
טוווב. בת שלי כותבת לחברה שלי. היום אני מתקשרת לאמא שלה. כן, הכל בסדר, כמובן, בשמחה רבה.
רק בעוד שלוש שעות אני מקבלת הודעה שמסיבות בלתי צפויות הכל התבטל. סליחה, יקירתי...
ואם נראה לכם שזאת הייתה תכנית ראשונה שהתבטלה ככה השבוע, אתם טועים מאוד. זה כבר פעם שמינית.
8. תכניות. לשבוע. התבטלו.
אני ספרתי רק חשובות. שציפיתי בכל הלב.
וככה כל הזמן...
נדבר על האופטימיות?
