החוויה הראשונה שלי עם נשלט הייתה מלאה בעוצמה. כמו חיבור של כוח אדיר שיצרנו יחד. הרגשתי כל כך חיה, כל כך חזקה, כל כך מעל – השפיטה שלי, המילים שלי, הגוף שלי – כולם הציבו אותי במקום גבוה, והוא היה שם למטה, מוכן לציית. אני הייתי במרכז, וחשבתי שזו תחושת ממכרת שאין ממנה חזרה.
אבל אז קרה משהו.
ברגע אחד, כל התמונה התרסקה. הוא לא היה נשלט מתוך מקום אמיתי, פנימי, כמו שחשבתי, אלא מתוך דמות שהוא נהנה לשחק בה. דמות שהבסיס שלה לא היה כנוע באמת, אלא ממקום זכרי שמחפש קודם כל פורקן וסיפוק אישי. כל המילים, כל המבט, כל האנרגיה המטורפת, כל מה שבנינו – כל זה נעלם ברגע. זה היה ברור לי פתאום: הוא לא היה שם כדי להיכנע באמת, אלא רק כדי למלא צורך אישי, ודווקא כשהוא לא הצליח לשמור על הדמות הזו, כל המערכת הזו נראתה פתאום ריקה.
כל מה שבניתי – כל הכוח, כל העוצמה – פשוט נמחקו. נשארתי עם תחושת אכזבה מאוד גדולה, כמו להרגיש שהשליטה שלי לא הייתה באמת שלי, אלא רק מראית עין, תלויה במישהו אחר. ומאז החוויה שלי כשולטת השתנתה. אני ממש זוכרת את השוק שהייתי בו. לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה בכלל קורה. לא הייתי מוכנה לזה. פתאום הכל היה חלול, לא שלם. המילים שלי הפכו לריקות, והשליטה – שהייתה עמוד התווך של כל מה שבניתי – לא הייתה שייכת לי באמת, אלא תלויה במישהו אחר.
התמימות שהייתה לי לגבי הדינמיקה של שליטה ושל כניעה נהרסה, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות שלפני כן לא הייתי שואלת. פתאום ראיתי את הניואנסים העדינים יותר, את המקומות שבהם דמות השולט יכולה להתמוטט.
חשתי צורך להתחזק, לא רק בהצבת גבולות, אלא גם בהבנת מה מניע אותי ואת מי שלפניי – האם זה מקום של כבוד אמיתי או רק של משחק? האם ישנה משמעות אמיתית לכנות? או שמא מדובר בהסכמה שנובעת ממניע שולי שלא תמיד נאמן? הדברים שהיו ברורים לי כל כך לפני כן, שהאמנתי להם, התמוססו ברגע, והרגשתי איך התמימות שלי נעלמת, מלווה בשאלות אינסופיות שמגיעות מתוך כאב.
אני צעירה, חוויתי מערכות יחסים מגוונות, וגם יצא לי בחיי להיות בצד השני, בלי לקרוא לזה BDSM. ממה הצורך לשלוט נובע? אולי זו הדרך שלי להרגיש יציבה בעולם שיכול להיות כל כך לא צפוי, לשמור על הכוחות שלי תוך כדי שאני מחזיקה את המושכות? לפעמים נדמה לי ששליטה נובעת מתוך החיפוש אחרי תחושת יציבות במציאות רגשית מבלבלת.
בתפיסתי הצעירה ובשיעורים שאספתי ולמדתי בדרכי מאז אותו הסיפור, הבנתי שיש קשת ענקית.. יש את אלו שהשליטה שלהם היא חומת מגן. את אלו שמנותקים רגשית, שומרים מרחק, לא רואים את המניעים של אחרים – רק את מה שיביא אותם על סיפוקם.. אולי זו הדרך שלהם להתמודד עם פגיעות.
יש גם את השולטים העדינים, אלו שהשליטה שלהם נובעת ממקום רגיש ואכפתי. המילים שלהם הן כמו לחבק את הנשלט, לקבוע גבולות אבל מתוך מקום של אמא טובה, של אבא אוהב, של דאגה אמיתית. אני אוהבת את זה.
אם יש כלכך הרבה סוגים וצורות וצבעים של שליטה, איך אמצא את האדם הנכון עבורי?
כל חוויה, כל מערכת יחסים, מלמדת אותי עוד משהו על עצמי, על הגבולות שלי, על היכולת שלי להיפתח או להיסגר, על הפגיעות שאני מוכנה לחשוף ועל אלו שאני שומרת לעצמי.
היום אני לא שולטת מתוך פחד. אני שולטת כי זה המקום שלי, ואני יודעת זאת בכל רגש, בכל מחשבה, בכל חלק בי. לא מדובר בהגנה, לא מדובר בניסיון לברוח מהכאב – זה יותר גדול מזה. אני עומדת במרכז, כי אני ראויה להיות שם. אני קובעת את הגבולות, אני מקובעת במטרה שלי, ואני יודעת שמה שאני עושה זה מתוך עוצמה פנימית כלכך נעימה.
אני לא צריכה להיות תלויה באחרים כדי להרגיש שלמה או חזקה, כי השליטה שלי נובעת מהמקום העמוק ביותר של הווייתי – מקום של יציבות, ביטחון עצמי, ושליטה מוחלטת על הדרך שלי.
אני מלכה כי אני בוחרת להוביל. אני בוחרת לקבוע את הדרך שלי, את התנאים שלי, ולהיות כל מה שאני ראויה להיות. אני לא פוחדת להעמיד את הגבולות שלי, לא פוחדת להיכנס למקום שבו אני השולטת, המקום שבו הכוח הוא שלי ולא ניתן לערער עליו.
לא מדובר רק בשליטה, מדובר בבחירה. אני בוחרת לשלוט, בוחרת להוביל, בוחרת להמציא את עצמי מחדש בכל יום. אני לא נתמכת במישהו אחר כדי להרגיש שאני קיימת – אני זו קובעת את קיומי, ואת כל מה שאני עושה, כי אני יודעת את מקומי בעולם הזה.
השליטה שלי היא לא משחק, היא לא תחפושת שאני לובשת, היא חלק ממני. זה לא על להיות מישהו אחר – זה על להיות אני. אני יודעת לתת את המרחב שצריך, להקשיב, להרגיש, והכל עם המטרה לשמור על משהו אמיתי – קשר שנבנה על כבוד הדדי, ולא על דימוי חיצוני או תחפושות מלאכותיות.
זאת מי שאני.
המלכה אמילי.
🍓
