לפעמים הרצון הזה להתחבא ממלא אותי
משתק אותי
מכניס אותי למיטה
בלי להוציא את האף החוצה
לא לענות לטלפון
לא לדבר עם אף אחד
רק אני והשקט שלי
להשתבלל לתוך עצמי
ולא להגיח החוצה
עד יעבור יום
ולפעמים אני הכי בחוץ שאפשר
אתמול הייתי כך
יצאתי עם חברה למסיבה
רציתי ללבוש משהו אחד
וברגע האחרון שיניתי את דעתי
לבשתי חצאית שחורה
מגף עד מתחת לברך
חזיה שחורה
ועליונית שחורה שקופה
התאפרתי
ויצאנו
בהתחלה הרגשתי שם קצת out of place
ואז ניגש אלי Tיפוס המקסים
והרשתי לו לקשור אותי
חבל נכרכך סביב פלג גופי העליון - torso
כעין ריתמה, חזיה
ידיים משוחררות
ופתאום החבל הזה
המהודק סביבי
אורז אותי
גרם לי להרגיש הכי חופשיה
הכי משוחרת
סקסית
רקדתי
טיפה שתיתי
ומאד נהנתי
צחקתי דיברתי
ישבתי על ספסל אנושי
ואף שברתי את המניפה.
כשסוף סוף נרדמתי היתה השעה כמעט שש בבוקר
אבל הנה אני
שוב רוצה להשתבלבל
אבל אין ברירה
צריך לצאת
חייבים לצאת
ארוחת ערב שבת עם המשפחה
ומסיבת יומולדת קטנה
(ופוסט שלם בלי מילה עליך)
שינויים
יש שינוי באוויר,הטוויטי מתחיל להצמיח נוצות.
"בין הצער לאושר, מחפש לי טיפת אהבה"
בכל אשמה המכסה היומית, נשבעת לכם, זה הכל בגללה.
כי ביום ראשון הייתי אמורה לגמור לפחות 15 פעמים.
אלא מה? לא דובים ולא יער, הגעתי מותשת הביתה, פרקתי ציוד, השתחלתי למיטה, ופשוט נרדמתי.
עובדה שגררה מן הסתם הוראה ברורה להוסיף את ההפרה הבוטה
של הכללים לפנקס השחור.
הכי מצחיק הוא שבכלל אני אשמה מלכתחילה, הרי אני זו שבקשתי,
אני זו שהצעתי להרחיב את ההרשאות ל "מסביב לשעון".
כן כן, אני החכמה הגדולה, אני זו שבמו ידי הכנסתי את עצמי אל גוב האריות, תוך כדי ריקוד הורה סוערת. וכעת אני משלמת את מחיר.
בעצם יהיה יותר מדוייק לומר, שהמזרון שילם את המחיר, וגם הסדין,
שניהם שילמו את מחיר בגיני. עכשיו אתם בטח שואלים מה קרה למסכנים.
ובכן, אדון שלי מקסים, יש לו דרך מיוחדת לתגמל שפחה סוררת,
היות והפרתי הוראה ברורה, הוא ראה צורך עמוק להשלים את החסר.
כשהוא חמוש בכפפה, הוא ביצע בי חקירה מעמיקה ויסודית, תוך כדי כך שהוא גורם לי להאנק ולהאנח, להתקמר ולהמתח, ולבקש רשות כל פעם מחדש ובלי לשכוח לספור עד 15.
והתוצאות (קול תופים ותרועת חצוצרה )
שפחה אחת (כלומר אני) מתנשמת ומתנשפת
אדון אחד מאד מרוצה ממעשה ידיו.
וסדין ומזרון עם שלולית ענקית מעשיי ידיי (ליתר דיוק מעשיי ידיו)
יש לי כל כך הרבה לומר
וכל כך מעט מילים להביע.
אושר הוא דבר נזיל
חולף
לעיתים רואים אותו רק אחרי שעבר בסביבה
לרוב חשים בו רק בהיעדרו
מן תחושת פספוס של
הרגע הוא היה כאן
והנה נעלם.
תחושת החמצה.
נדיר לתפוס את האושר החמקמק,
נדיר יותר אף לשמור עליו,
שלא יתפוגג ויעלם כלא היה.
ואני כרגע,
בנקודת הזמן הזו,
מאושרת!
ואני אוחזת בהרגשה הממלאת אותי,
אני מאפשרת לה לזרום בעורקי,
לחדור לנימים,
לגעת בקצות העצבים,
ולהעלות אותי לריחוף מדהים.
תחושה נעימה, מתקתקה, חמימה ממלאת את ישותי.
תודה לך על רגעים קטנים
על חסדים קטנים
תודה לך על אושר מדהים.
איכשהו הצלחתי לא להתעסק עם הלכלוך הזה השנה. לא ראיתי אף תשדיר בחירות, לא קראתי אף חומר הקשור בכך, לא הלכתי לפגישות או אסיפות. בקיצור, נתקתי את עצמי מההמולה.
כבר כמה שנים שנפשי נקעה מהרפש הפוליטי, בפעם הקודמת בחרתי במפלגה שהפעם נעלמה מהמפה, רק כי היא היתה האופציה הכי נורמלית מכל האפשרויות שהיו קיימות אז, אני מניחה שאני לא הייתי היחידה שפעלה כך, ובדיוק מאותה הסיבה, הם לא עברו את אחוז החסימה הפעם, כי הם רק הוכיחו שלא משנה מה השם, החרא נשאר, אותה הגברת בשינוי אדרת.
הפעם, רק כשהגעתי לקלפי, והבטתי בכל האותיות, שאת חלקן לא הכרתי וגם לא היה לי ממש צורף להכיר, החלטתי במי לא לבחור, ונשארתי עם ברירת המחדל, בדיוק כמו בפעם הקודמת שעמדתי בקלפי. אז בשם אחוות הנשים, בחרתי את בחירתי השנה, זה לא ממש עזר לי.
לצערי, גוש הימין התחזק והקצין ימינה, אני מניחה שזה בעיקר בשל הקרבה הרבה של המלחמה בעזה לזמן הבחירות, העם נמצא עדין בתוך הלאומיות, הקאסמים והגארדים שנפלו כאן השפיעו על הרגשות, והרוח הלוחמנית של החמאס, דחקה את האנשים ימינה כבמגננה.
רעיון אי"ה הוא יפה מאד, גם אני אוהבת אותו, אך הוא לא ממש מעשי. וכל המשיחיסטים, תמתינו למשיח שיגיע כדי לעשות פה סדר, אל תתחילו בלעדיו, הוא יעלב, שלוקחים ממנו את העבודה. כן אני יודעת, האיסלם הראדיקאלי מנסה לכבוש את העולם, היו כאלו לפניו, ואני מניחה שיהיו גם אחריו. האנושות תמיד מצאה את הדרך להתמודד עם קנאים, ההיסטוריה עשירה בתקופות חשוכות, אך גם בתקופות זוהר לא מעטות. אז לפני שננסה לתקן את העולם, עניי עירך קודמים, בואו נראה היכן אנו זקוקים לתיקון, והשבירה הגסה הזו ימינה לא ממש עוזרת, ביחוד לא במצב הכלכלי העולמי הנוכחי.
לאן נעלם הסוציאליזם שמושרש בנו כל כך עמוק? הוא הרבה יותר חשוב מרעיון אי"ה, לכו חפשו כמה פרקים בתורה עוסקים בכל אחד מהנושאים, ותראו למי התורה נתנה יותר חשיבות, תרומות, מעשרות, צדקה, לקט, שכחה ופאה, שמיטה, ויובל, איסור נשך וריבית. כל אלו נועדו להקל על אילו שנולדו עם הצד ללא החמאה. מדוע הדתיים ממהרים להניח גדרות על גדרות ותלי תילים של איסורים וחרמות בדברים שהתורה בכלל לא נגעה בהם? וכאן על חיובים מדאוריתא הם פוסחים כעיוורים?
מדוע כל המפלגות הדתיות עוסקות בהנצחת העוני במקום במגורו? מדוע הדגש הוא על תורתם אומנותם ולא על מעשי הלל הזקן שעבד כל היום והרוויח את לחמו ביושר? מדוע לא חיים לפי הדוגמא שלו? מ 2 הפרוטות שהרוויח כל יום אחת נתן לאשתו לצרכיי ביתו והשניה הלכה לבית המדרש? מדוע הילכותיו משמשות נר לרגלינו, ואילו אורח חייו לא?
ביביהו וחבר מרעיו, עושקים כל חלקה טובה, הם מתעשרים על חשבון כל אחד ואחד מאיתנו,. אז תכף תמכרו לי את השטויות של הקפיטליזם, ואיך החזק שורד, ואם אתה מתאמץ אז תצליח וכו`. העיניין הוא, שאת הקלות המס הגדולות ביותר מקבלים אלו, שלהם יש הכי הרבה ממון לשלם אותו, השיטה עובדת כך שהעשיר מתעשר יותר, וזה שאין לו מימלא מתדרדר, כי כדי להצליח אדם רגיל זקוקה לקרקע יציבה, הבנויה מחינוך והעשרה, החוסן ריגשי, ובטחון עצמי, וכאשר לשכבה שלמה של אוכלוסיה מתייחסים כאל נטל ועלוקה, ולא מעודדים בה חינוך ולמידה, ואם אין העשרה של הנשמה, הרי שאוכלוסיה שלמה מתפוררת, ואז בתורה מפוררת את סביבתה.
אני יודעת שיש יחידי סגולה, שגם מתוך התהומות הכי עמוקים מצליחים לעלות לצמוח ולפרוח, אך הם יחידי סגולה, הרוב הם אנשים כמוני וכמוך, רגלים, הם זקוקים לדחיפה שתעלה אותם על דרך המלך, והם בתורם ידחפו את אלו שלפניהם קדימה, וכך את כל המדינה, אז במקום להעשיר את העשירים בתקווה שמשהו יזלוג למטה, אולי תתחילו לדחוף קדימה את הנכשלים מאחור, הם הבסיס ממנו תתחיל הצמיחה ולא להפך.
מוגש לכם כחומר למחשבה.
אני אוהבת להיות מכורבלת בחיקו, להניח את ראשי בשקע כתפו, ידו האחת חובקת את גבי, השניה משחקת בשערותיי, פעמים מלטפת, פעמים מושכת. אני אוהבת להרגיש את אצבעותיו מוצאות את פיטמות שדיי ומשחקות בהן להנאתו, ולכאבי. אנקותיי הן כמו מוזיקה ערבה לאוזניו, ואני פורחת, האנרגיות החולפות בינינו פשוט אדירות, לא נתפסות.
כל הצעצועים מסודרים לצידיי המיטה, ראשו מונח על הכר, הוא מניף את השמיכה, ומאותת לי לחזור למקומי בחיקו. אני נצמדת לאורך גופו, מקשיבה לפעימות ליבו, ידיו עוטפות אותי, מגינות, אני במקום הכי בטוח בעולם, לו יכולתי להקפיא את הרגע הזה בזמן, את התחושות הממלאות אותי, כמו זוהר החמה, מקרינות מעומק הבטן עד קצות האצבעות. במקום הזה בנקודה הזו בדיוק, חוויתי באמת ובתמים, מהו אושר.
ישנה נקודת זמן בה כל דאגות היום יום המעיקות פשוט מתנדפות מהתודעה. ישנה נקודה בה נידמה כאילו הגוף מרחף בתוך עצמו, מן תחושה של קלילות, התעלות, שם בנקודה הזו בדיוק אני נמצאת, כשאני שם כך איתו. שם אני כולי שלו, בשבילו, כרצונו, לרצונו, שם אני בעצם הכי אני שרק אוכל אי פעם להיות.
שם אני עירומה לפניו. שם אני גלויה לפניו, כספר פתוח, והוא שולח יד ולוקח את כל שיש לי לתת, את כל מה שאני, ואני? אני איני חסרה דבר, להפך, שם בנקודה ההיא אני הכי שלמה, יותר שלמה ממה שאי פעם הייתי.
שם, זה יכול להרגיש כמו תהום, זו נקודה מפחידה עד אימה, אבל אני אינני יראה, אני פוסעת שם בבטחה, כי שם אני בבית. אין לי צורך בחומות מגן, אין לי צורך בהגנות ההן הישנות, אין צורך לברוח, אין סיבה להסתתר, כבר לא מרגישה ילדה קטנה נפחדת, הנחבאת מהעולם המאיים. הוא אוחז בי בזרוע איתנה. לוקח את ידי בידו ומראה לי את כל הדברים שרואים משם.
מה שהכי מופלא בעיני, הוא הטבעיות שבה הדברים פשוט קורים, לפחות אצלי, אני לא מרגישה שאני יוצאת מגידרי, שאני משתדלת במיוחד, שאני עושה מאמץ יוצא דופן להשביע את רצונו, אני פשוט הכי אני, הכי טבעי, ואולי זהו בעצם הסוד? אולי בעצם זהו עצם מהותה של אהבה? של התמסרות?
נשמתי מייחלת ליותר, נפשי כמהה ליותר, גופי רוצה יותר. להיות יותר שלו, להיות יותר בשבילו, היכן אני יכולה לעשות עוד, מה אני יכולה ללמוד כדי להיות עוד,
וכשאני שואלת
מה הייתה רוצה שאני אדע יותר?
מה הייתה רוצה שאני אעשה, או אעשה יותר טוב?
האם יש משהו מיוחד שהייתה רוצה שאלמד?
הוא מחיך ועונה
המממ,
לשון, אלגברה ותורת היחסות.
בכל השאר –you are I like just the way
ואני מאושרת, פשוט מאושרת, מרחפת לי אי שם כמה סנטימטרים מעל הרצפה, כמו בתוך בועה, כמו בתוך אמבטיה מלאת שוקולדה חמה, מתוקה, כמו עטופה בעננה ורודה, כמו חלום אך במציאות קסומה, מלאת אהבה, שליטה, התמסרות וכניעה.
זה התחיל מתישהו במהלך יום שישי לקראת הערב,
לאט לאט כמו שקיעת החמה, ירדה עלי מן כבדות עגמומית.
לכאורה ללא סיבה ממשית.
יום חמישי התחיל לי לא קל בכלל.
הגעתי לפגישה השבועית ביום חמישי בבוקר, היא היתה לי קשה במיוחד, עוררה הרבה זיכרונות,
כאלו ישנים ישנים מהימים בהם עדין לא הייתי בת 4.
אני זוכרת את הימים ההם, למרות שעוד בטרם הייתי בת 5 כבר נדדנו משם למקום אחר.
אני זוכרת את הבית, את השיש במטבח, את מכונת הכביסה בחדר השירות, את החורשה מעבר לכביש שם שיחקנו, ואת חברי למשחקים, אני זוכרת איך נראה הגן, ואת התקליט האהוב עלי.
אני זוכרת אפילו את התצלום שקבלנו בסוף שנה עד היום הוא איתי, מצהיב, ילדה קטנה, תספורת קצרה, ועיני עגל עצובות.
אני זוכרת את הלילות, את אחי במיטת התינוקות הגבוהה ואני על המיטה הזוגית, את השמיכה הכבדה הישנה עם קישוטים מארץ אחרת, את סיפורי הלילה המפחידים שסיפרתי לו. אני אפילו זוכרת את התחפושת לפורים בטרם הייתי בת 4. את העצב והכעס שחשתי כשהלכתי לישון בידיעה שאין לי תחפושת, ולגלות בבוקר את כנפי הפרפר שאמי גזרה וצבעה עבורי.
זה הזיכרון הכי מתוק מאז. היו גם זכרונות אחרים, את אבי חוזר מותש, מזוקן מהמלחמה ההיא. אני זוכרת חוסר ישע, עצב וכאב. ואני זוכרת כעס ואכזבה, ועולם דמיון עשיר לחיות בו.
קשה לי לחזור לשם, קשה לי עם הכאב והעצב שממלאים אותי, קשה לפתוח שוב את הכל.
אבל הבטחתי לעצמי לגשת לכל הפינות הללו, להבריח אותן אל האור, להיישיר אליהן מבט, ולהתמודד בלי לברוח.
זה קשה לי, זה קשה לי מאד, קשה לי לתת לי מקום, להגיד אני רוצה, אני עדין מפחדת לעשות זאת, אפילו עם האיש הכי מקבל בעולם עבורי.
אז אני צובעת הכל בחיוך, זוקפת גב, מיישרת מבט, וממשיכה, כמו היה הכל נפלא.
יום חמישי 6 בערב, תיאטרון הקאמרי הישן ברחוב נחמני, אנסמבל עיתים מעלה את "הדיבוק",
כנראה שנפלנו על יום מיוחד, הזמינו קניינים לצפות במחזה, עקב כך היה איחור מעל לאופנתי בתחילת ההצגה, וכיבוד לא רע בכלל בכניסה.
ההצגה עצמה היתה מוזרה, דגש רב (ולטעמי רב מידי) על סממנים דתיים. מה גם שהסממנים הדתיים היו נוצריים כמעט לחלוטין על אף ההצגה היהודית מאד.
הרב היה קירח וגלוי ראש לאורך כל ההצגה, רק בסוף הוא עטה על ראשו כיפה נוסח הארכיבישוף, כנ"ל לגבי הגלימה. תלמידיו נראו כמו פרחי כמורה עגומים וקדורניים. באיזשהו שלב הרב רכב על סוס ישר שכמו יצא ישר מהאפוקליפסה.
בקיצור כל קשר בין ההצגה למשהו שנחשב יהודי מצוי בשפה המשותפת - עברית.
ההצגה עצמה על אף היופי האסטטי שלה, היתה כבדה, קרה וקודרת, היה לי קשה להתחבר אליה. לעומת זאת נהנתי מאד מהחברותא.
להצגה הגענו שלושה, אדוני אסף אותי מהרכבת, ואח"כ אספנו את רעייתו, והמשכנו להצגה, אני אוהבת את חוש ההומור שלהם, את הקלילות והנעימות שבהם. הם מצליחים לעורר בי חיוך מרחיב לב, כייף לי בחברתם.
את הערב סיימנו בבית קפה תל אביבי חמוד, האוכל טעים, אך רגיל. אך השיחה מלבבת ומחכימה, דיברנו על ההצגה, על הא ועל דא. ולבסוף נפרדנו בחיבוק ונשיקה.
תודה לך אדוני על ערב נפלא. טוב לי איתך.
QPiK_yGG8ag
Don`t go changing, to try and please me,
You never let me down before,
Don`t imagine, you`re too familiar,
And I don`t see you anymore.
I could not leave you, in times of trouble,
We never could have come this far,
I took the good times, I`ll take the bad times,
I`ll take you just the way you are.
Don`t go trying, some new fashion,
Don`t change the colour of your hair,
You always have my, unspoken passion,
Although I might not seem to care.
I don`t want clever, conversation,
I want you just the way you are.
I never want to work that hard,
I just want someone, that I can talk to,
I want you just the way you are.
I need to know that you will always be,
The same old someone that I knew,
Waht will it take till you believe in me,
The way that I believe in you?
I said I love you, and that`s forever,
And this I promise from the heart,
I couldn`t love you, any better,
I love you just the way you are.
I don`t want clever, conversation,
I never want to work that hard,
I just want someone, that I can talk to,
I want you just the way you are
תודה לך אדון יקר שלי, אדון שלי, אדם נפלא שאתה, תודה לך על השיר הזה ששלחת לי
i carry your heart with me
אני נושאת את ליבך עימי
(i carry it in my heart)
אני נושאת אותו בתוך ליבי
i am never without it
לעולם אינני בלעדיך
(anywhere i go you go,my dear;
בכל מקום שאלך אתה עימי יקירי
and whatever is done
וכל אשר נעשה
by only me is your doing,my darling)
על ידי הוא מעשיי ידייך
i fear no fate
אינני ירא מצפונות הגורל
(for you are my fate,my sweet)
היות ואתה הוא גורלי
i want no world
איני רוצה אף עולם
(for beautiful you are my world,my true)
כי אתה הוא עולמי, קיומי
and it`s you are whatever a moon has always meant
כי אתה הוא זה אשר אליו התכוונה הלבנה
and whatever a sun will always sing is you
וכל אשר עליו זימרה החמה
here is the deepest secret nobody knows
זהו הסוד הכמוס ביותר מכל
(here is the root of the root and the bud of the bud
זהו שורש השורשים וניצן הניצנים
and the sky of the sky of a tree called life;which grows
ושמי השמים של עץ החיים אשר צומח
higher than the soul can hope or mind can hide)
גבוהה יותר מכל אשר נשמה תייחל או תבונה תכסה
and this is the wonder that`s keeping the stars apart
וזהו הפלא אשר שומר את הכוכבים במסלולם
i carry your heart(i carry it in my heart)
אני נושאת את ליבך, אני נושאת אותו בליבי
במקום בו קדחה המקדחה נקבע וו
לוו נקשר חבל דק, ממש מעשה אומנות.
על החבל נתלה עציץ נענע, שהושקה היטב.
בין לבין העציץ מפנה מקומו לעציצה.
כלומר לי
ידי נקשרות בחבל כמו היו אזוקות
אני עומדת עם הברכיים על הכסא.
ידי נמתחות אל על,
חימום קל עם שוט זנבות ארנבת
עוברים לשוט זנבות רחבים, קצת כואב אבל נסבל.
ומשם לזנבות דקים נושכים והכאב מתחדד ומתחזק
ואני מתחילה להתפתל
המכות נוחתות, לא מניחות.
ואז הקיין מתחיל לנשוך באחוריי, הכאב חד חזק ממוקד, בכל הכח,
כאלו מניתי שלושים.
אבל כאן הוא רק התחיל
הוא שלף מאי שם את ה"טמבל" הכף המחייכת, המצבטים שהולבשו
על הפטמות הוסרו על מנת לאפשר ל"טמבל" חופש פעולה מוחלט,
המכות נוחתות בהפתעה מכיוונים שונים, הפטמות כבר בוערות.
השדיים אדומים, ואחוריי מזמן שינו גוונים,
ואני נאנחת וגונחת מתפתלת, והוא שואל בחביבות חתולית מרושעת:
"אמרת משהו?" ואני מלמלת משהו לא ברור, והוא צובט פיטמה בחוזקה
ובטון תקיף אומר "בבית ספרנו מדברים
בעברית ברורה ורהוטה" ואני מעבר לכאב "לא אמרתי כלום אדוני"
אני תלויה מידיי, שאלמלא כן, היו ברכיי מתמוטטות תחתיי, והכאב עוטף
אותי בחיבוק חם, וידיו מלטפות, ומכאיבות, ונשיקותיו עמוקות,
מרוות צמאון עז.
וכל גופי רועד בכמיהה, ברצון עז לאורגזמה אסורה.
ואדוני עוטפני אליו באהבה.