שינויים

ראשית החזרתי את הפוסט "על השקיפות" מ 2007 הוא חשוב מאד לכאן.

שלשום או ליתר דיוק אתמול באחת לפנות בוקר הלכתי לישון כועסת מאד
אני חושבת שהרבה מאד זמן לא כעסתי כך, ובטח ובטח לא עליו.
(היתרון היחיד בכל הסיפור הוא שאני מרשה לעצמי להביע
כזה כעס ותרעומת, אני לחלוטין לא נוהגת לעשות זאת,
תמיד שומרת על חיוך לא משנה כמה רע אני מרגישה,
אף פעם לא אומרת מציק לי, מפריע לי, תמיד חיה בהרגשה
שאין לי את הזכות לומר זאת)

בקשתי ממנו אתמול משהו
שהפריע לי מאד
הוא חיזק אצלי הרגשה קיימת
וישב לי ממש רע על הנשמה
חלק מכל הדברים האילו שעוברים עלי עכשיו
המשהו הזה
גרם לי להרגיש או העלה בי תחושת זלזול
(למרות שלא זו היתה הכוונה, אבל זו התחושה שעלתה בי)
ועם כל מה שעובר בי כעת
זה רק הפך את הכל ליותר - הקצין את הרגשות.
התגובה שקבלתי, או מה שקרה או בעצם לא קרה אח"כ,
רק העצים את הכל לדרגה בלתי נסבלת עבורי.
זמן רב שלא הרגשתי כל כך מתוסכלת, כועסת, פשוט זועמת.
שלחתי לו SMS ואי מייל באורך הגלות

אני לא רוצה להרגיש כך יותר בחיים

אז הנה, אחרי לילה של שינה לא שינה

התעוררתי בחמש

(לא היו לי אפילו 4 שעות שינה ואני מותשת מאנטיביוטיקה, וחסרת אנרגיות)

עם החלטה

עם הרגשה כבדה

ועם תקווה שהיום יתחיל יום יפה יותר

מנסה להבין את הרעש שבי
את החוסר שקט הזה
את הבלאגן שבבטן
מנסה להבין את הצורך להעלם
להתאדות
פשוט לא להיות.
כמו מגששת
בתוך אפילה סמיכה.
לא רואה.

אני הודפת החוצה
ומרחיקה
יושבת מותשת עייפה
אין לי כח למילים שלך שמרצדות מבעד למסך
הן קרות וריקות
לא נוגעות
מדגישות
את מה שאין
כאילו הן עצמן
במו ידן
חופרות לי את הבור.

מרגישה כל כך מיותרת
הרגשה מחורבנת
אבל היא שם בתוכי חופרת
עקשנית ולא מניחה

חפשתי את תיבת האושר שלי
להוציא משם רגעים לנחמה
בכולם יש לי אותך
וזה משאיר אותי תוהה

וזה משאיר אותי תוהה

זה לקח לא מעט זמן,
כמה ימים
בגלל הממשק הנוראי פה.
אבל הצלחתי להעלים את כל הבלוג בלי להיות פראית ולמחוק אותו.
למה?
ככה..
זה בדיוק מה שעשיתי במקומות אחרים.
מן צורך עמוק להשתבלל חזרה.
ואז לצאת שוב.
אבל אחרת.
יהיו פוסטים ישנים שיחזרו.
יהיו כאלו שיעלמו לעד בשרת.
וטוב שכך.

בוקר אור ויום נפלא

תחילת החודש הזה היה גדוש אירועים. היה בו הכל מכל וכל. השורה התחתונה
שלו היתה, שאני לא לבד יותר, שאני לא צריכה להתמודד עם הכל לבד,
כמו שהייתי רגילה עד היום, שיש כאן עוד מישהו, מישהו שאכפת לו,
שמוכן לעזוב את הכל, ולעזור לי, להיות שם עבורי, בשבילי.

לפני שבועיים הצלחתי לעשות לעצמי לא מעט נזק בעבודה, נזק שבגינו
כל אחד אחר היה מן הסתם מפוטר, עוד לפני שהספיק לומר
ג`ק רובינסון. מזה ניצלתי בעור שיני, אבל זה בהלחט לקח אותי
איזה מליון צעדים אחורה. שלחתי SMS הצילו, והאדון שלי הגיע,
הושיב אותי לשולחן, והציג בפני את התמונה. הוא עזר לי לנקות
את המחשבות, ולבדוק יחד מה ניתן לעשות, ואיך להתקדם.
ובדרך להחמיא לי על היכולת האינטואיטיבית שלי להגיע
אל בעיית השורש ולפתור אותה. על הדרך הוא הכריח אותי או יותר מדויק
גרם לי להבין שאני יכולה תמיד תמיד
לבוא אליו עם הכל, לא לשמור בבטן, לא להתמודד לבד,
"את צריכה להבין" הוא אמר, "אני כאן".

חזרתי לעבודה עם ידיעה יותר ברורה של מה שאני צריכה,
אדוני היקר מהר חזרה לעבודה, רק כדי שיוכל לסיים יותר
מוקדם ולשוב אלי. כשחזרתי הביתה, הוא כבר המתין לי
מתחת לשמיכות, נחנו יחדיו לקראת הערב שיבוא.
להתעורר ולגלות משמעויות חדשות לשיר הילדים
הישן "השפן הקטן" ולגמור כל כך הרבה וכל כך חזק
ולהשאיר שלוליות מאחור בטרם נתקלח נתלבש ונצא
אל אוויר הליה הקריר. אני אוהבת כל כך את הדרכים
בהם אדוני משתמש בי, משחק בי, משחק איתי.

הלכנו ארבעה להצגה "נעדרת" בתיאטרון הערבי עיברי
ביפו העתיקה. ההצגה מספרת על קבוצת נשים המחביאה
בבאר את אחותה של אשה שנרצחה על רקע
"חילול כבוד המשפחה", האחות העזה להעיד כנגד הרוצחים,
וכעת מחביאים אותה, כדי להציל את חייה...
ההצגה בעיברית וערבית עם תרגום. קבוצת הנשים המשחקת מגוונת,והתמודדה עם מתח המלחמה בעזה. היה מעניין מאד, שווה צפיה בהחלט, על אף הסוף, ההצגה כולה מבוססת על סיפור אמיתי.

כשההצגה הסתיימה, פסענו בסימטאות יפו לכיוון מסעדה מעולה
המתמחה בבשרים על האש.

היינו חבורה קשקשנית, צחקנית ובעיקר נעימה,
הערב עבר כל כך מהר ובכייף, סיום מקסים לשבוע
גדוש אירועים לא הכי נעימים.

לפני כמה שבועות,
אדון מקסים שלי אסף אותי ונסענו העירה. בדרך דיברנו על המכתב ששלחתי לו, על הבלבול הזה שאני מרגישה. אני נמצאת במקום שהוא חדש לי לחלוטין, בלי היסטוריה וניסיון להשען עליו.

מה אנחנו בונים כאן? ולאן זה מוביל?

לשמחתי הגדולה, יש לי אדון נבון מאד וחד כתער, הוא יודע לקרא אותי, ואת בין השורות של המשפטים וחצאי המשפטים המבולבלים שכתבתי לו. הוא ניסח לי הכל בפשטות, פרק את הגורמים, וחילק לנושאים ודרגות קושי, ובמהלך הנסיעה, ניתחנו דברים, העלינו את הקשיים, והצצנו אל מול מה אנו עומדים. השיחה הזו עשתה לי טוב, היא נתנה לי רגיעה, פתרה כמה סימני שאלה, והראתה שגם אלו שעדין שם, וישארו שם, הם בסדר ואחלה, וחלק מהמסע. ואני אוהבת את המסע, ואת השותף שלי למסע הזה. לא יכולתי לבחור טוב יותר.

אני במערכת יחסים שבלשון המעטה אינה קונבנצינלית. אני שפחה, כלומר יש לי אדון אני שלו, אני אוהבת אותו, רצונו הוא רצוני, מאהבה ולא מכפיה, באושר ועונג וכאב טוב, ולא רע.
מצד שני יש לי חיים שלמים שלא קשורים אליו, אך לאט לאט הם מחלחלים, הגבולות הברורים מטשטשים.

האדון שלי, הוא הדבר הכי קרוב לזוגיות שיש לי.
מצד שני הוא נשוי.
אבל אין כאן מסכת שקרים ורמאויות, זו מערכת פוליאמורית, ותגידו מה שתגידו, אני לא רואה את עצמי כפילגש או מאהבת, או משומשת יד שניה בעלת חשיבות משנית.
אתמול ניסיתי להסביר זאת לחברה טובה, אך לא הצלחתי. היא חוששת שיום אחד אני ארצה יותר, וכשלא אקבל, אפגע. השיחה שלי איתה הסתיימה בידיעה, שהיא לא מצליחה להבין אותי. האדון שלי איתי גם כשהוא רחוק ממני, הוא שותף מלא בחיי, גם בלי להיות צמוד אלי, אני חייה חיים שלמים מלאים ומספקים גם בלי שנניח נגור יחד. להפך אני חושבת שאני נהינית מההיתרונות בלי החסרונות.

אז אותו יום בלינו כמה שעות של אחה"צ, בצורה ספונטנית לחלוטין, דיברנו המון, צחקנו, היינו ביריד הספרים וגילינו יחד אוצרות, רכשתי 4 ספרים ב 100 ש"ח . "קוטפת השקדים" הוא סיפור על אשה חזקה ועצמאית, על אף עבודתה כמשרתת, אחרי מותה היא מראה לאנשי כפר קטן בסיציליה, מאיפה משתין הדג. כבר קראתי ממנו כ 100 עמ`.

את שארית הערב בליתי עם החברה, חתולים, סופגניות וסושי, ובבוקר שבתי הביתה, קצת יותר רגועה, קצת הרבה יותר מחוייכת

מרחק הזמן מאז להיום,רק חיזק את הקשר הזה, פתר עוד המון שאלות, והכניס המון שלווה ואושר מתוק לחיי.

עוצמת עיניים
ורואה
תמונה
אני ואתה
יד ביד
שביל עפר
הרחק מכאן
חורשה צפופה
הכל ירוק
ואפילו ציוץ ציפורים
ואנו מדברים
על הא ועל דא
ואין דאגה
ואין לאן למהר
אין לאן לאחר
ושלווה
ואני שלך

"האם אפשר בבקשה עוד?"
זה בדיוק מה ששאלתי אותך אמש.
"האם אפשר בבקשה עוד?"
"מה עוד?" שאלת
בעודך מלטף את גופי עם הקיין
שאך לפני שניה הצליף באחורי היטב היטב
עוד ליטופים?
עוד.....
לגמור?"
ואני שמכורה ללטופים שלך,
שיכולה לגמור רק מנגיעת ידך בבטני או בגבי
הייתי המומה אף בפני עצמי
כששמעתי אותי אומרת
"עוד כאב"
זו היתה הפעם הראשונה שבקשתי, שממש רציתי
שכל כך רציתי עוד.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה הצלפת בי.
לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה
פחדתי ממנו ורציתי בו, בו זמנית
לא הבנתי איך ולמה הרטיבות לחלחה את ירכיי
ואני? אני בכלל אמרתי לך אי אז
שאני לא אוהבת כאב STING חד
ואתמול, הקיין שלך, אבי אבות הכאב הזה
אתמול אני בקשתי ממנו עוד
אתמול בעודך מצליף בי איתו
גמרתי, פעמיים.
ובקשתי עוד

ללא מילים נכתב במקור בסוף דצמבר למעשה ב 22 לדצמבר.
הרבה דברים מן הסתם קרו מאז.
הרבה דברים עוד יקרו, אני מניחה.
את ההצעה
אחרי המון לבטים והתייעצויות
קבלתי
אם כי לא בלב שלם
לא בגלל לו
אלא בגללי
בגלל השדים הפנימיים שלי
אני אוהבת לתת
שונאת לקבל
זה מפחיד אותי מאד
אבל אני לומדת.
ולו ויש את הסבלנות ללמד
והמון אורך רוח.
אני חושבת שאני הייתי מזמן מתייאשת מעצמי
לו הייתי יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה.
הוא יש לציין עם המון חום ואהבה לא מאפשר לי
הוא תמיד תמיד שם
להחזיק את היד
הוא מצליח שוב ושוב
להשאיר אותי ללא מילים
וזה תאמינו לי לא כזה פשוט.
והוא עושה זאת בכזו טבעיות
בכזו פשטות וללא מאמץ ניכר
לפחות לא לעין שלי
שרגישה מאד
לניואנסים הכי קטנים
אז רק רציתי לומר לך אדון נפלא ומקסים שלי
אוהבת אותך
כך או כך
פשוט
אוהבת אותך
ותודה

היום, היום לראשונה
השארת אותי ללא מילים
בלי יכולת להוציא הגה
נפעמת, נאלמת, נדהמת
ישבנו לשולחן,
בדיוק סיימנו לאכול ארוחת ערב
ואז שאלת אם אפשר לשאול אותי משהו
(לרוב זו השורה שלי, אתה יודע)
ופרשת הכל לפני.
דמעות עלו בעיני,
שפתותי רעדו.
יכולתי להרגיש את פעימות ליבי.
ידי חיפשה את ידך,
לחצתי אותה,
מקבלת ממנה חום,
מקבלת ממך.
"אינך חייבת לענות" אמרת,
"אין כאן מגבלת זמן,
תחשבי על זה."
תבין, אדון יקר שלי
בעצם הצעתך, בין אם אגיד כן ובין אם לא
אתה שם בשבילי
כמו שאיש מעולם לא היה,
אתה שם בשבילי אף יותר
מאחותי או אחיי
אף יותר מהוריי מולידיי
(והיום, היום זו רק דוגמא)
על עצם ההצעה
אני לך מודה
אדון שלי עכשיו
עכשיו אני בוכה
עכשיו

עכשיו הגיע הזמן
סוף סוף
להזיז את כולם הצידה
ובאמת ובתמים לעשות לי מקום.
להפסיק לדאוג לחשוש ולפחד
להיות אני.
לתת מקום
לרצונות שלי,
לצרכים.
לתת מקום למה שאני רוצה מהחיים,
ולא למה שנדמה לי שיתאים לאחרים.
אני תמיד מהססת,
חושבת,
ממלמלת,
אומרת בחצי פה,
רומזת,
מסרים עקיפים של בערך,
מדברת מסביב,
ולא באמת אומרת.
שזורת מילים בנימה מבודחת,
כדי שתמיד יהיה אפשר לקחת חזרה,
רק לא להתמודד עם מה שנדמה בראשי כריק נורא.
אז זהו,
האומץ מגיע רק עד כאן.
אני כבר למדתי לומר לא
אך עוד טרם אזרתי אומץ לומר מה כן.