אדם מרצה, הוא אדם הפועל לרוב בניגוד לרצונו או לא בשלמות עם עצמו, (קרי הייתי מעדיף שלא, אבל עבורו...) על מנת להשביע את רצון האחר בתקווה לגמול כלשהו, (יאהבו אותי, יעריכו אותי, יקבלו אותי, או לא יזרקו אותי ראש לתוך האסלה בשירותיי בנים בהפסקה.
אדם מרצה, מוותר על עצמו, על רצונותיו, והופך לאדם חלש חסר עמוד שידרה, ולבסוף לא מוערך ע"י בדיוק אותם אנשים אותם ניסה להרשים.
היות וגורם / מקור הנתינה שלו הוא חיצוני, הוא תמיד נזקק לאותו אישור חיצוני על מנת להרגיש שלם, בעל ערך, ולכן תמיד יהיה סיכוי גדול מאד למפח נפש, שברון לב, ואכזבה, כי הגורם החיצוני לא תמיד יהיה שם להעריך או אפילו יותר מכך יזלזל במאמצי הריצוי או מה שיותר גרוע ינצל אותם לרעת המרצה.
לשולט קשה מאד עם נשלט מרצה, כי יש סיכוי רב שתוך כדי ניסיון לרצות את השולט, הנשלט יפגע בעצמו (במיישרין או בעקיפין, נזק מכל סוג)
לעומת זאת התמסרות היא נתינה מכח פנימי, מתוך רצון אישי מלא וללא תלות בגורם החיצוני. אני נותן כי אני אוהב לתת, כי זה עושה לי טוב, ואני לא זקוק לאישור מאף אחד לכך. המתמסר בניגוד למרצה יודע לשים גבולות, יעצור לפני שיגיע למצב פגיע (רגשית, נפשית פיזית) כי אז הנתינה שלו תעצר, כי רע לו ולא נותנים כשרע. מתמסר יודע להביע את עצמו ואת צרכיו, וזוכה להערכה, כי קודם כל הוא מקרין כבוד לעצמו. אני נותן מרצוני ולא מרצונך, זה אולי נשמע אגואיסטי אבל בעיני זה האקט היותר נעלה. כי היא בא ממקום חופשי, אישי, ולא ככפיה מבחוץ. (כשאדם עושה משהו כדי לרצות, גם אם האדם השני לא ביודעין כופה את רצונו, הרי שעדין יש כאן כפיה (אפילו של האדם כלפי עצמו)
תנו לי התמסרות אגואיסטית כל יום, לא רוצה לראות ריצוי לעולם.
לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 10:07