בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שינויים

יש שינוי באוויר,
הטוויטי מתחיל להצמיח נוצות.
"בין הצער לאושר, מחפש לי טיפת אהבה"

:-)

לפני 15 שנים. 4 באפריל 2009 בשעה 11:59



אדון מדהים שלי הגיב לי בבלוג בתפוז ובפורום:

"זו מתנה נהדרת - משהו שלא ניתן לרכוש בשום סכום, משהו שאי אפשר להשיג בגניבה או ברמיה.

היה לי מדהים לראות לאילו מרחבי חלל העפיפון היפה הזה יודע להמריא, בזנבות רוטטים מול הרוח הקוסמית.

תודה על מתנת יום הולדת מופלאה, תלמידה מצטיינת!

חכי לטקס חלוקת התעודות בקרוב "

_____________________________________________________

ואני עניתי לו:

אדון מדהים שלי:

עברנו יחד כברת דרך ארוכה

וכל יום אני משילה מעלי עוד קליפה

נפתחת אליך

הולכת בנתיב שלך

בבטחון, ובאהבה

ידך הבוטחת מנווטת היטב

וכך יכול העפיפון הזה לנסוק לגבהים

שהוא עצמו לא ידע כי קיימים.

תודה לך על שיעורים מאלפים

תודה על אושר מדהים

על כל הקסמים.
_____________________________________________________

הוא ענה "הרי את עושה את מרבית העבודה..."

ואני חושבת שזה בדיוק כל הקסם

כי אני חושבת שהוא עושה את מרבית העבודה.

ואני פשוט מצטרפת לנסיעה על רכבת הרים מופלאה.

לפני 15 שנים. 3 באפריל 2009 בשעה 15:46


תחתון אדום
חזיה שחורה
חצאית מיני שחורה
חולצה לבנה
וסט שחור
גרבי ברך לבנות
עניבה אדומה
נעלי בובה שחורות
איפור קל
וילקוט בית ספר.

למעלה מ 20 איש מסתובבים בחדר, אוכלים, שותים, מדברים על הא ועל דא
סבב הכרויות, וברכות, חיבוקים, ונשיקות. המתח המצטבר מתחיל להתפוגג, רק כדי לעלות שוב אח"כ.
אני מסתובבת בין אנשים, איתם לא איתם, הראש מלא במחשבות, הראש ריק מכלום ומהכל.

נו, מתי כבר מתחילים? אנחנו הראשונים.

אני מחזיקה בידי כוס שתיה ריקה, דן במרחק נגיעה, אני מציצה לכוסו, וכך גם היא, מביטה בו בעיני עגל,
"מממ... נכון שאתה צמא? גם אני. תוכל בבקשה?"
"תני לי לנחש.... תפוזים נכון?"
"כן, בבקשה" עניתי ועדין תוהה לגבי היכולת המופלאה הזו לקרא אותי, משל הוא מפשפש תדיר במוחי.
כשהוא סוף סוף חוזר, הוא מביט בי בעיני חתול מרושע ומשועשע,
"את צמאה"?
"כן"
"תני לי אחת"
אני מושיטה את ידי אל הכוס הנכספת.
"אה, אה, רק אחרי שתתני לי אחת"
"אבל" אני מגמגמת, מביטה לצדדים, ובטח מסמיקה עד לשורשי שערותיי.
"קדימה" אתה מחייך בעונג.
אני משפילה את ראשי, חדר מלא אנשים, מתחבאת פנימה עמוק בתוכי, והרעדה חולפת בגופי, אורגזמה אחת עבור אדוני.
"אחת אדוני" אני ממלמלת. מרימה אליו מבט, עיני חתול כחולות מביטות בי, מלאות חיוך וחום.
הוא מגיש לי את הכוס, ואני שותה.


שולחן צר וארוך, עליו פרוס סדין ארנבונים, שקנתה לי סבתי לפני למעלה מ 25 שנה (הוא נראה חדש להפליא, ונותן לי תחושת נינוחות) בצד דלי מים, מגבת לחה, והערכה הכוללת, נר קערת אלכוהול, ו2 מקלות עץ מלופפים, בצד אף עומד מטפה, שיהיה.

מעמעמים אורות, אני עומדת יחפה וכבר ללא העניבה והוסט, הקהל שסביבי מונה כ30 איש, ישובים בחושך, הם נעלמים, לא קיימים, זה כעת רק אני ואדוני. הוא מסיר מעלי את החולצה, ואני מסירה חצאית וחזיה, ומושיטה לו בעודי בתחתונים בלבד, אני נשכבת על המיטה המאולתרת, ומפקירה את גופי העירום לידיו, המלטפות אותי. צלילי מוזיקה, ממלאים את החדר, ואני צוללת למקום אחר, בזמן שלהבות אש מרחפות על גבי.

פתאום המוזיקה נעלמה לי, ואני תוהה רגע, איפה השלב שבו הייתי אמורה לשכב על הגב? הוא עוזר לי לקום, ואני בכלל לא איתו, הוא עוטפני בחלוק, ואני מתיישבת על ספונת בפינה, במקום אחר לחלוטין, אני מקשיבה, לא מקשיבה להסברים, הנוגעים לבטיחות, ואז מגיעה ההדגמה, הפעם אני על הגב, אני מרגישה את האש מטיילת לי על הבטן, הוא בטח מסביר משהו,
ואני מאי שם אומרת "עוד"
על פי תגובת הקהל, זה כנראה היה בדיוק במקום, אני מחייכת. מרחפת אי שם.
דן דואג להשכיב אותי בנוחות, מכוסה, ומביא לי שתיה, אח"כ הוא כורע לידי, אוחז בידיי, מביט אל עיני ואמר לי תודה.
החיוך שלו מחמם אותי, ואני כולי שבויה בתוך העיניים שלו, וכשהוא אומר לי תני לי שתיים, אני לא רואה ולא שומעת אף אחד, ולא אכפת לי מי רואה או שם לב, אני עוצמת את העיניים, וגומרת פעמיים, נרעדת בתוך ידיו.

אדון מדהים ומקסים שלי,
זוהי פעם ראשונה שאי פעם עמדתי כך מול קהל, זו פעם ראשונה שחוויתי סשן פומבי,
מאד רציתי להעניק לך את החוויה הראשונה שלי, כמעין מתנה, אבל בעצם אתה הוא זה, שהענקת לי מתנה מדהימה וענקית. תודה על אתמול, תודה על בכלל, תודה על היותך נגן וירטואוז המפיק ממני מנגינה כה משובחת

לפני 15 שנים. 1 באפריל 2009 בשעה 18:25


למה חקירה צולפת? כי היא היתה גם צולפת, בחיי,

אבל בכלל הכל התחיל אחרת לגמרי.

יושבים בסלון, ביד צ`ופסטיק, ועל קצהו מלפפים תחבושת,

אין כמו קצת ריפוי בעיסוק.

ולמה זה תשאלו? אהה זה פשוט, הכנה לקראת ה BBQ,

או איך מרככים בשר לקראת טיפול, או נחקרת לקראת חקירה.

בנתיים, אני מרגישה את הרעב מתעורר, במקרר מחכה הסיר

שבשלתי, קובה סולת במילוי בשר ומרק עגבניות.

יושבים לראות "דר` הו", ואני מכורבלת לידו,

מניחה את ראשי על ירכו, וידו כמו בלי משים, מלטפת לי את הגב.

יש פה כל כך הרבה נינוחות, שלווה, פינת אלוהים קטנה.


לפתע הוא מתרומם וקורא לי לבוא אחריו.

אני שוכבת על המיטה, עירומה, הוא יושב לצידי

בידו שני מקלות מלופפים, אלכוהול בקערה, מגבת רטובה

בהישג יד, ונר בוער.

מקל נטבל באלכוהול, והוא מצייר בעזרתו קו קטן על הגב,

המוזיקה מתנגנת, הגב מצטמרר מהקרירות,

ואז הלהבה, והיד שמכבה, רעדה.

פס, להבה, ויד שעוברת מיד ומכבה.

מעוררת בתוכי תחושה מדהימה, תערובת, של פחד, כאב קל,

והנאה.

על פי סימן, אני מסתובבת, ועכשיו תור הבטן,

אני תוהה אם הפעם אבקש כיסוי עיניים או לא.

ולאט מרגישה את הצורך שבי מתעורר,

הייתי עושה כעת הכל, כדי לגמור. התחושות שחולפות בי

מדהימות בעוצמתן. ואז הוא עוזב הכל, אוחז בקרסוליי, ואומר

"תגמרי"

וזהו האות לו חכיתי, והגלים גלים שוטפים אותי, למקום

אחר, לספייס מדהים. אני שכובה רפויה על המיטה, כרית

על פני, מתחבא מהאור, וכך בדיוק הוא מוצא אותי, כשהוא שב

מהמקלחת, כולו ניחוח סבון, עור רך מעים וטעים.

הוא אוסף אותי בזרועותיו. מחייך חיוך זדוני.

"נו, קדימה, ספרי לי סוד, ספרי את מה שאת מסתירה שם

בפנים."

הוא תופס אותי, מעל כל ההגנות למטה, ושום התפתלויות לא

עוזרות, אני בוכה, מביטה בו בעיני עגל מתחננות, "אינני יכולה,

זה קשה כל כך".

"אני יודע, את זקוקה לשכנוע נוסף?

בעודי, בין כאן לשם, בתוך כל העונג והקושי, הוצאתי החוצה

חלק מהחלומות, הרצונות, והדברים שהייתי רוצה. מתרפקת עליו.

חבוקה בחום ובבטחון של זרועותיו, בתבונה ובאהבה הקורנת

מעיניו.

שלווה, מזוככת, נאהבת, רדומה.

לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 18:43


שלחתי לך מכתב מבובל, בדיוק כפי שהבטחתי שאעשה

ניסיתי להעלות בו את מה שמציק ומפריע לי כעת, מה לדעתי היה

הטריגר של יום חמישי.

אתה מאפשר לי להיות אני

להוציא החוצה את כל הפחדים

לא הכל חייב להיות פרחים פרפרים וציוץ ציפורים.

יש מקום לכאב, למה שמציק וחסר.

אתה אומר לי

"תמונה,

תפסיקי להגיע לנקודה האדומה

אל תחכי למיכל הדלק להתרוקן

ולמכונית לקרטע."

אבל אני רגילה, להחביא את הכל במגירה, לא להראות שלא טוב,

לא להרגיש לא טוב.

צעד צעד לאט לאט כמו תינוק הצועד את צעדיו הראשונים

אני לומדת ללכת איתך

לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 12:33


יום חמישי הכל היה הפוך,

התחלנו בארוחת ערב, הפעם בכלל הזמנתי פיצה, שהגיעה דקה לפניך, ישבנו בסלון, שהיה הפוך כראוי, ודיברנו קצת, ואכלנו הרבה.

אח"כ עשינו חזרה לקראת הסדנא שבוע הבא, ועלינו על כמה כשלים אפשריים.

ורק בסוף הערב כמעט, הגענו למנה העיקרית.

יש לנו תמיד את אותו הטקס בדיוק,

אני אוהבת את הטקס הזה, הוא שם אותי בדיוק במקום הנכון.

לרגליך.

אבל ההמשך התנהל שונה לחלוטין, בבת אחת משום מקום, כבר לא הייתי איתך, הייתי בתוך ריק אפל, שחור, מעיק ומחניק. אתה אומר ששמעת אותי בוכה.
בתוך המקום הזה, שבו הייתי פתאום כל כך לבד, מתוך המקום הזה שמעתי את קולך לבוא אליך.
הצטנפתי לתוך החיבוק שלך, הנחת את כף ידי על חזך, לחוש את הולם ליבך, להאזין לנשימותיך.

הסתרת עבורי את האור, כיסתה אותי בשמיכה, ועטפת אותי,
או אז פרצתי בבכי לא נשלט, הדמעות זרמו והרטיבו אותנו
ואת הסדינים, והשמיכה.

ובתוך האפלה ההיא, שמעתי את קולך, מרגיע, מנחם, מאשר, אתה כאן, אתה איתי.
לאט לאט
עזרת לי
לצאת משם
ולהיות יותר אני

לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 9:26


באופק המזרח קרני שמש מפציעות
בעייננו מרצדות
מאירות אותנו
את הסומק בלחיינו
טיפות זיעתנו
כיהלומים זעירים על עורנו
אוספת נשימה
מלטפת אותך
נרגעת במגעך
ידייך עוטפות את פניי
עינייך זוהרות בעיניי
הריח שלך מתערבב בשלי
שואפת אותך לתוכי
להוויתי
ואני מונחת קשורה
בידך מסורה
אך חופשייה
נאהבת
מאושרת
מרחפת אי שם על ענן
מרחפת איתך כאן.

לפני 15 שנים. 26 במרץ 2009 בשעה 8:49


זה מופלא
כמה תשוקה יכול אדם אחד לעורר
וכמה תשוקה יכולה להתעורר בגוף אחד
שלשום כששכבתי בזרועותיך, במין ריחוף של בין שם לכאן
הראש שלי זמזם, "כל מה שתרצה מה שתבקש, בכל כוחי אעשה בשבילך.."
ובאותה השניה ממש לחשת לי
"פשוט תניחי את ראשך עלי,
תנוחי, אל תעשי דבר"
כאילו קראת את מחשבותיי, אבל הן כבר סיכמנו בעבר, שאתה עושה זאת היטב.
אתה צוחק ואומר ששתלת עלי מצלמות וחיישנים, ואני עדין מחפשת אחריהם.

מדהים, איך לפעמים מחשבותיי סוטות אליך, ופתאום אתה מצלצל, כאילו יודע שהרגע חשבתי עליך.

אני קוברת את ראשי צמוד צמוד לגופך זרועותיך עוטפות אותי, ואני נושמת אותך לתוכי, את הריח המתוק הזה שלך, המשכר כל כך.
הנוכחות שלך משפיעה עלי בכל כך הרבה אופנים, הקול, הריח המגע, כל החושים שלי דרוכים לך, מושפעים ממך.
והזמן החולף רק מעצים הכל, ומעמיק את התחושות.
לפעמים העוצמות הללו, מפחידות אותי. מבהילות אותי.
זה מגיע ממקומות שונים.

זו ההתמסרות שלי אליך, שעד היום הגיעה בקלות יחסית, כמעט ללא מאבק בתוכי, הידיעה הפנימית הזו, שכל מה שאתה צריך לעשות הוא לבקש, להגיד, ואם זה אומר עבורי ללכת מייל נוסף אני אלך אותו, לא בגללך, בגללי, ומה זה אומר עלי.

לפעמים הפחדים הם משקעי העבר, או מערכות יחסים שאני רואה סביבי, כל כך קל להפוך מערכת כזו לבעייתית, וככל שאתה נמצא בה יותר עמוק, כך אתה הופך ליותר פגיע. ומצד שני אני ואתה מכירים לא מאתמול או שלשום, עברנו כברת דרך לא קטנה בדרך לכאן. אני בוטחת בך מאד, יחד עם זאת שומרת על עין אחת פקוחה, בוחנת ובודקת, בודקת אותך בודקת אותי, שאני במקום טוב, שאני אכן בטוחה.

לפעמים כל מה שאני רוצה הוא לטבוע בחיבוק שלך, להרגיש את חומן של כפות ידיך על גופי, מתגעגעת כל כך לנשיקות שלך. קולך לוחש לי, מדבר איתי, מהתל ומשחק בי.

ומחר, מחר שוב אכרע לרגליך, אניח ראשי על ירכך, ואתה תאחז בשערותיי ותמשוך את ראשי לאחור, ובתוך עיני תראה ניצוץ של אור.

לפני 15 שנים. 24 במרץ 2009 בשעה 8:32


מילת ביטחון - היא מילה או סימן מוסכם שתפקידו לעצור סשן. יש אפילו שנוקטים גם במילת טרם, שתפקידה להסב את תשומת הלב לכך שהשותף הגיע לנקודה בה הוא מתחיל להרגיש קושי.
במידה ושמהלך סשן ניטלת מהנשלט יכולת הדיבור, ניתן להניח בכף ידו פריט כלשהוא,שכאשר הוא נשמט, זה מהווה שימן עצירה.
בפורום עלה דיון בנושא השימוש במילת בטחון
מאן דהו טען שהשמוש במילה זו מהווה בעצם החזרת השליטה על הסיטואציה לידי הנשלט
"הצד השני אומר שאני למעשה נותן בידי הנשלטת שלי כלי לשלוט בסשן , שלמעשה אני נותן לה כוח , ויתרה מכך רחמנא ליצלן אני נותן לה אופציה להקל על עצמה כי הרי בכל פעם שהיא תרגיש שקצת קשה לה היא תגיד את מילת הבטחון ואז הסשן נעצר , מה אז ?"

אני חושבת ששימוש במילת ביטחון, אינו כלי לשלוט על סשן, הוא כלי הנמצא בידי הנשלט/ת לעצור מצב שעבורו/עבורה הוא קשה,

מקום שהשולט הכי נאור הכי רגיש והכי קשוב יכול שלא לראות.

האם אתה באמת מוכן לקחת את הסיכון הזה????

התירוץ שלהצד השני אומר שאני למעשה נותן בידי הנשלטת שלי כלי לשלוט בסשן , שלמעשה אני נותן לה כוח , ויתרה מכך רחמנא ליצלן אני נותן לה אופציה להקל על עצמה כי הרי בכל פעם שהיא תרגיש שקצת קשה לה היא תגיד את מילת הבטחון ואז הסשן נעצר , מה אז ?

הינו בעיני אות ומופת
לטריקים המלוכלכים של דומיקולים בגרוש המפעילים מניפולציות זולות על הנשלט/ת, בדיוק מסוג הדברים כמו:
שפחה אמיתית.....


שולט הבטוח בעצמו, ובשליטה שלו לא יפחד משימוש במילת ביטחון.
וכן גם אם נדמה לו שמי שמולו עצר את המשחק קצת יותר מידי מוקדם לטעמו.
אתה לא אלוהים!
ולא לך הזכות להחליט, עם כל הכבוד להיותך "שולט" מתי לצד השני היה די והוא זקוק להפסקה, מנוחה, או עצירה מוחלטת של כל המשחק.
להפך
תפקיד השולט להיות קשוב למי שמולו, ולכבד תמיד!!!!!!
את החלטת הצד שממול להגיד פוס


אם הגעת למצב שבו נעשה שמוש יחיד במילת בטחון עליך לעצור הכל ולבדוק מה קורה ולהיות שם עבורה (לשכוח את הצרכים שלך, את הזין שעומד לך), ולהקשיב, או פשוט לחבק ולהכיל.

אם הגעת למצב שבפרק זמן קצר נעשה שימוש של יותר מפעם אחת במילת ביטחון
הגיע הזמן לעשות חושבים עם עצמך
עד כמה את באמת מכיר ומבין את מי שמולך, עד כמה אתה שם לב אליו ואל הצרכים שלו/שלה.
עד כמה ההכנה שלך לסשן היתה טובה, מהי רמת התקשורת, השקיפות ביניכם.
קל להפיל את האחריות על הצד השני
קשה יותר להביט לעצמך בעיניים ולבדוק היכן טעית.

אני שפחתו של דן כבר תשעה חודשים, בכל התקופה הזו נעשה שימוש יחיד במילת בטחון, וגם זה היה ממש בהתחלה, התגובה שקבלתי, היתה בדיק התגובה הנכונה.
עצרנו, בדקנו מה קורה, קבלתי את מה שהייתי זקוקה לו ובעיקר את ההבנה המלאה והבטחון, לעשות זאת שוב במידה ויעלה הצורך, הוא מעולם לא עלה שוב,
העצירה ההיא לא הפכה אותו לפחות אדון בעיני להפך, היא רק הגבירה את ההערכה העצומה שלי אליו.
האם זה העביר סאיזשהו מקם את השליטה אלי? ממש לא! הוא המשיך וממשיך לנהל את מהלך העיניינים.
האם זה הפריע למישהו מאיתנו להמשיך להנות ממהלך הסשן? ממש לא! להפך, אני וחשבת שזה אפילו עזר מאד.

בעיני אדם המפחד / סולד/ לא אוהב/ להשתמש במילת בטחון, אינו ראוי לשאת בתואר שהוא מנכס לעצמו.

לפני שאנחנו עושים משהו חדש, אנחנו משוחחים על כך ארוכות, מדברים על מה יהיה, על נזקים אפשריים, וכו`, כך שאני מגיעה מוכנה נפשית ורגשית למה שצפוי, אבל שום הכנה נרחבת ככל שתהיה, והאמן לי כשאני אומרת, שדן הוא המומחה לכך, אינו יכול להחליף את הדבר האמיתי. ועם כל המוכנות הזו בהחלט ייתכן ויעלה הצרך לעצור, יש לכבד תמיד את הצורך הזה גם אם בעיניך הוא אולי קנטרני, בוחן כו`.

שהרי הבסיס הוא

שפוי, בטוח ובהסכמה
שימוש במילת ביטחון נוטל ממך את ההסכמה, וכל מה שתמשיך לעשות אחר כך (מן הסתם, מחץ לפעולות הנדרשות בעת הפסקת הפעילות) שווה לאונס.



לפני 15 שנים. 22 במרץ 2009 בשעה 9:09


זה הולך להיות הפוסט הכי דביק ומושי, שכתבתי עם המלצה חמורה לסוכריתיים להתרחק.

כל פגישה איתך אדון מדהים שלי היא אירוע מיוחד, מעניין, ובעל אלמנטים בלתי נשכחים בעליל.

יום חמישי האחרון, היה מדהים בעיני, היה בו מהכל
הייתי ילדה קטנה
הייתי שפחה מתמסרת
הייתי שמחה
הייתי נפחדת
הייתי מאושרת
היו שם רגעי בכי ודמעות שזלגו מאי שם
היה צחוק מתגלגל ומצטלצל.
(זמן רב שלא שמעתי אתו)
היה שם הרבה עבר וקצת עתיד
היו שאלות והיו גם תשובות
בשעות הללו של היחד המדהים הזה שהיה לנו, נתתי לי הרבה יותר ממה שקבלתי במשך שנים רבות.
הענקת לי ים של אהבה, הבנה, ובעיקר הרגשת בטחון.
בטחון בי, בך, במה שאנחנו האחד עבור השני.
אני חושבת שחשת היטב בערגתו של גופי לגופך, וכמיהתה של נפשי לנפשך,

לפעמים אני ממש יכולה לשמוע את גופי קורא בשמך
נרעד רק מהמחשבה, מהזיכרון של החוויה איתך.
הכאב הפיזי הזה שבשיפולי בטני, רק הולך ומתעצם, אינו נרגע, התשוקה העזה לך, להיות שלך, לשימושך.

מעולם לא חשבתי שאפשר לאהוב מישהו בצורה כל כך עמוקה ונרחבת
מעולם לא חשבתי שמישהו יצליח כך לארוג את עצמו כך לתוך חיי.

אוהבת אותך, עד הקצה המרוחק ביותר בגלאקסיה ובחרה.
את ריח גופך, את רכות ידיך, את המבט הכחול שבעיניך שמביט אלי, שמשתקף בניצוץ שבעיניך.

אתה אדון יקר ונפלא שלי, אתה הוא זה ששומר את חלומתיי, את תשקותיי.
אוהבת לחזור מרוטה מיום עבודה, לזכות איתך לטעינה, לרמת אנרגיה גבוהה, כל כך הרבה יחד יש לנו, מכל המינים והסוגים, כמו קופסא מלאת ממתקים.

תודה שאתה אתה, תודה על היותך.
על כל מה ומי שאתה עבורי
תודה לך אדון שלי


לפני 15 שנים. 21 במרץ 2009 בשעה 19:29


אם היית צריכה לסכם את השבוע שחלף הרי שהא היה מלא וגדוש
עד גדותיו מכל וכל.

לנסיכה היה יום הולדת, אספנו כסף וקנינו לה מצלמה דיגיטאלית,
דאגתי להעביר לה אותה למסיבה אצל אבא שלה, המצלמה חזרה משם לא עובדת, וגרוש שחושב שאני "חולת נפש" כי התקשרתי לשאול אותו מה קרה.

בעבודה שוב ברדקון קטן, אני אולי טיפה פרנואידית, אבל יש לי הרגשה רעה, כאילו
someone there is out to get me.
הבוס גננת שלי, הכניס אותי ללחץ עצום, שגרם לי לעשות את אותה שטות.
אתמול סיפרתי לאדון שלי את כל הסיפור כולו.
אחד הדברים שהוא שאל אתי היה
"מדוע לא באת אלי מההתחלה, מדוע לא התקשרת אלי?
דבריו נאמרו בחיוך ובנועם, בלי אשמה, וביקורת.

אמרתי לו, שקשה לי, שאני לא יודעת לבקש עזרה, שתמיד הסתדרתי בכוחות עצמי, שאף פעם לא היה שם אף אחד באמת בשבילי. שאני מרגישה מאד מבודדת בזמנים כאילו. באותה העת הוא היה ישב על המיטה, ראשי על ירכו, ואני צנופה כמו הייתי ילדה קטנה. ידו מונחת על כתפי מפעילה מעט עוצמה, שולחת חום בכל גופי, מרגיעה, עיניו המביטות לתוכי, כחולות, מרגיעות ואוהבות. אני מביטה לתוכן מבעד לדוק הדמעות. ומבטיחה לאפשר לו להיות שם לצידי.
אני מוגנת שם בזרועותיו, אני אהובה, ובטוחה, אני מקבלת את הכלים, להמשיך בטיפוס, זיז אחרי זיז במעלה המצוק.

השתנתי המון במהלך השנה האחרונה, עשיתי המון צעדים עבור עצמי, עבור מי שאני, ומה שאני. זו עבודה קשה, עם הרבה צעדים קדימה ולא מעט אחורה, והוא שם, עם פנס, מנחה לי את הדרך, אך מאפשר לי לעשות אותה בכוחות עצמי, לאט ובסבלנות אין קץ עבורי.

השבוע אף שוחחתי עימו ארוכות על מערכת היחסים שלנו, על האתגרים והקשיים, שהיא מציבה בפני. לפעמים זה לא קל המקום בו אני נמצאת, בעיקר בשל הקושי שלי לבטא את עצמי, את הצרכים שלי, את הרצונות, את החלומות, התקוות והשאיפות שלי, את איך שאני רוצה שהחיים שלי יהיו, ואיך הם יראו. הוא שאל אם המקום שהוא תפש אצלי, מונע ממני לחפש זוגיות אחרת, משהו שאולי יאפשר לי להגשים דברים שמטבע המצב, לא אוכל לעשות איתו. אמרתי לו, שברור שכן, אך יחד עם זאת, אני לא מכנה לוותר על הדבר הנפלא הזה שיש לי איתו, באשר לחלומות שלי, זמנם יגיע, הם יתגשמו יום אחד, ונוכחותו בחיי, בהחלט לא תפריע לי לעשת זאת, אולי אף להפך. כי הוא עוזר לי ללמוד את עצמי מחדש.

יש בי היום הרבה יותר שלווה ממה שהיה לי אי פעם, אני הרבה יותר מאושרת, הרבה יותר קלילה. נכון, לפעמים אני מועדת טיפה, אבל זו טיבה של הדרך הקשה שבחרתי בה, אבל אני יודעת שההמשך יביא איתו רק טוב, צמיחה אישית, ריגשית, מקם בו איכות חיי תזכה לשיפור ניכר.

אני אוהבת את הדרך בה בחרתי, אני אוהבת את האדם בו בחרתי ללכת בדרך הזו איתי, אני אוהבת את התפנית שעשיתי בחיי, ואני בהחלט יכולה להתחיל להביט אחור ולראות את ההישגים שהישגתי, ולא רק את הכשלונות שנחלתי. ובעיקר למצא את הקול שלי, שאי פעם הלך לאיבוד.