שינויים

אתה מגיע אחרי למטבח ושואל אם אני רעבה, עניתי שלא, אבל אני צמאה.

ידיך נשלחו אל אבזם החגורה, משחררות את המכנס, ואז אוחז בשערות ראשי,

ומוריד אותי ארצה בדיוק לגובה המתאים, מצמיד אותי אליך, ושואל אם התגעגעתי.

אתה יודע שכן, אתה יודע עד כמה, אתה מרוגש מעצם הידיעה, מעצם הרצון,

אתה חודר לתוכי, עמוק וחזק, שם במטבח, בין התנור לשולחן.

מרווה את צימאוני אליך.

מצחיק אותי כמה אנשים מסוגלים להיות עיוורים למי שהם, למה שהם.

הם מטיחים ביקורת, מרומזת או גלויה באחרים,

ושוכחים להביט לעצמם במראה, ולגלות שבעצם הם מאוכזבים מעצמם ולכן

משתלחים במי שמולם.

אני נתקלת בתופעה הזו גם כאן, וזה מציק כאן יותר, כי בסך הכל הקהילה הזו אמורה

לקבל ולחבק את השונה, מעצם היותה שונה, סובלנות.

אבל דווקא כאן, הביקורת הזלזול והרצון לפגוע ולהשפיל בהיבט המכוער והרע ביותר

של המילה, תקף אף יותר.

כנסו לפורומים ותראו דוגמאות בשפע, לא משנה מה הנושא, תמיד ימצאו מקום להשתלחות אישית

במישהו, בין אם זה כותב הפוסט ובין אם זה אחד המגיבים, אין כמעט פוסט שלא מוסט לשם

לפעמים כבר בתגובה הראשונה או השניה, והדיון החשוב הולך לאיבוד בים המלל המישני.

וזה קורה גם בבלוגים, אדם כותב פוסט, ותמיד ימצא החוכמולוג שיכער אותו בבורותו, קנאותו ו/או

פשוט טיפשותו.

מעולם לא הסתרתי את היותי אישה גדולה, להפך, יש לי כמה פוסטים בנידון. עם זאת

לא תמצאו אצלי מילה אחת (למעט עכשיו) על דיאטה קלוריות ושאר נושאים קשורים.

אין לי אובססיה לגבי המשקל שלי (אני מכירה בנות רזות עד אימה עם אובססיה חולנית לכך)

אני אוהבת את עצמי, גאה במי ומה שאני, ובעיקר נאהבת בדיוק כך, כמו שאני.

אף אחד לא מתנה את אהבתו אלי, בכך שארד במשקל, אף אחד לא אומר לי

"תראי איזה בטן יש לך, מי בכלל רוצה לשכב איתך כך". להפך, אני מקבלת לא מעט

מבטים חושקים. אולי זה בגלל שאני פשוט מקרינה החוצה את החום והאהבה,

שאני מרגישה כלפי עצמי.

אבל ישנם אנשים שכנראה עינם צרה בי, הם אינם שלמים עם מי ומה שהם.

אולי הם גם מאפשרים לאחרים, אנשים שחשובים להם, להתעמר בהם בשל כך,

ואז את התסכול הם מוציאים החוצה, כלפי.

היתי נשואה פעם, האדם הזה שהיה איתי, הינו אדם חלש, שניסה להרגיש חזק על חשבוני.

3 שנים סבלתי את ההתעמרות שלו בי, החל בלכנות אותי זונה (במטרה לנסות להעליב 😃

ובאותה נשימה להגיד לי "תסתכלי על עצמך מי ירצה בך בכלל".

עד היום לא הבנתי איך אני יכולה להיות גם זונה וגם אחת שאף אחד לא ירצה לזיין, שיהיה.

(אני חוסכת מכם את שאר שפע מילות ה"אהבה" שקבלתי, עד שירד לי האסימון ועזבתי.

יש דבר אחד חשוב שלמדתי מכל זה, שאם אני לא אוהב את עצמי,

שלא אתפלא אם מי שמולי גם לא יאהב אותי.

ואם מישהו מתייחס אלי רע, אני אעזור לו, וארחיק אותו מעלי ומחיי, כי לא משנה כמה "טוב"

הוא יכול להיות לפעמים, אין דבר ששווה את הכאב הרגשי שהוא גורם. ויפה שעה אחת קודם.

(מוקדש בעיקר ל"יום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים", כי השפלה היא אלימות לכל דבר.

זה בדיוק מה שאתה עבורי
בין כל שאר הדברים שנאמרו
ובין אלו שעוד לא.

אתמול הצלחתי לומר לך
דברים
שהיו אצלי במחשבות
זמן רב מאד

תוכניות

סיפרתי לך על הצורך והרצון
ואפילו על הפחד

והיית איתי
בתוכי
בתוכך איתך

וכשהרגשתי שנסקתי הכי גבוהה שרק אפשר
חבוקה בך
עיניי בתוך עייניך
בתוך הסערה
לחשתי לך
"זיין אותי בבקשה"

והגוף התפרץ שוב ושוב כלבה רותחת
ולחשתי תראה
וידענו שנינו
נשמה בנשמה

אז לחשת לי
את שלך

פפפפפפפפפפפווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו,
כן, כן, פוווווווו, כזה שנושפים החוצה מהריאות דרך השפתיים
כדי לכבות את נרות יום ההולדת.
בפפפפפפפפווווווווווווווווווו הזה עסקינן.

הכל התחיל כשהוא החליט שהגיע הזמן להתכרבל בזרועותיו ולנוח.

אחרי זמן מה, הוא ביקש שאביא את כיסוי העיניים וכך היה, וכל זה למה?


כי מתישהו עשיתי פרצוף, הוא שאל אותי אם נחתי דיי, ואני עניתי שכן,

וכשענה שהגיע הזמן לנוח, אז עשיתי פרצוף, והוא מיד שאל אותי

אם יש לי משהו לומר, ואני עניתי שלא, אבל הרי היה

ברור לו שכן. וברור עוד יותר שהוא בהחלט צדק, ולכן לא הניח לי

עד שאמרתי לו, שהרי הרגע שאל אותי אם נחתי כל צרכי.

ועל כן הוא הניח על עיניי כיסוי, והורה לי לשוב ולשכב, וכך היה.

הוא צודק, הגוף זקוק למנוחה הזו, אבל לפעמים זה מתסכל, כי כביכול

אני "מאבדת" שעות בשינה, בזמן יחד הזה שלנו, על אף העונג הרב הטמון

בהתכרבלות הזו בתוכו, לשמוע, את הלמות הלב, את הקולות הקטנים

שהוא משמיע בזמן השינה, אך מה הקשר לפווווווווווווו? אז זהו

שכל הפווווווווווו היה אחר כך.

ביליתי שעות קסומות בתוך האפלה הזו, הכיסוי היה מונח גם על אוזניי

כך שגם השמיעה היתה מעט עמומה, חסך חושי מדהים.

וכשהוא מחליט שנח כל צרכו, הוא אוהב שאני מעירה אותו,

בעצם אני מעירה את שניהם בו זמנית, הוא מושכני בשערותיי בדיוק

למקומי, להרגיש אותו מתעורר בתוך פי, תופס נפח ומתחזק,

במקביל ידו משחקת בי, מענגת אותי מטלטלת,

אבל אסור לי, אסור לי לגמור, ואני רוצה כל כך רוצה,

וכשהוא מאפשר לי אחת ,ההתנפצות לא מאחרת לבוא,

והרטיבות מכסה את כף ידו, הגולשת אל אחוריי,

אני אוהבת איך שהוא משחק בי שם מחדיר לתוכי את אצבעותיו,

את כל האגרוף ממלא אותי, מענג אותי. ואני ממלמלת אליו תחינה,

"זיין אותי עוד בבקשה".

"זונה שלי"

נרעד בתוכי.

ואז הגיעו ההצלפות, חלקן רכות חלקן חדות, חזקות,

כמעט על סף הבלתי נסבלות,

אבל האפקט שלהן על הגוף מדהים, הכאב הזה משחרר, מעצים, מרומם.

וכמו מההתחלה, הוא מחדיר אצבעות לתוך אחוריי, כמעט אגרוף שלם,

לאט לאט.

ואני רוצה עוד ועוד ועוד. "בבקשה עוד"

אל תזוזי, ידו מלטפת את אחוריי, קרירות מרגיעה, הוא מנקה אותי סביב,

נושף אוויר, אני נרעדת.

"את יכולה לגמור כך?" שאל


הנהנתי בתשובה "כן" חלושה.

פווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו על אחוריי,

על הכוס הרטוב, על השפתיים הלחות.

פווווווווווווווווווווווווווווווו ואני נרעדת, קורסת למיטה.

הוא מתגלגל מצחוק

"את השפרצת עלי"

ואוסף אותי אליו.



לרגיעה.

קשים, מאד מאד קשים הם חייה של דוגמנית צילום עירום.
שעות על הרגליים, בתנוחות משונות, תאורה חמה,
וחתול מרושע.

ביום חמישי תפקדתי בנוסף לכל שאר תפקידי, קרי טוויטי, שפחה,
תלמידה מצטיינת, חור, זונה ועוד, גם כסבלית ודוגמנית הבית, ולא לשכוח,
עוזרת צלם ואחראית כולבו.

היה לנו ים של זמן לרשותנו, וים געגועים וחוסרים להשלים. (בסך הכל
שבוע וחצי אבל ים זמן במונחי טוויטי וחתול מרושע אחד).

על השלד הקבוע שבונה את הסשן שלנו הוא מלביש מדי פעם שינויים,
אבל תמיד תמיד יהיה שם טקס הפתיחה, המשיב אותי למקומי,
המעלה אותי לגבהים טמירים.
כתמיד הוא יעמיד אותי על המיטה בתנוחת שש כשאחוריי אליו וכולי פעורה
עבורו, חור שלו לשעשועיו ולעינוגי, כשראשי בין רגליו, בעודו מתעורר שוב בפי
כתמיד הוא יזיין אותי כאילו אין מחר, עוד ועוד ועוד פעם כך ופעם אחרת,
אך תמיד תמיד תנוחה מענגת,
כתמיד הוא יכרבל אותי אליו, ראשי מונח בשקע שלי, מריחה אותו לתוכי,
ומתעופפת לי אל על. מוגנת מאושרת שלמה.
וכשסיימנו לנוח, העמדנו תאורה, ומצלמה על חצובה, הוא קשר סביב שד
ימין חבל, והביא סברס קוצני. וצילם וצילם וצילם, משחק עם הזוויות והתאורה,
פעם כך ופעם אחרת, ואסור לזוז, והרגלים כואבות, והיד מתעייפת, ואני צמאה,
מעבירה משקל מרגל לרגל, משחררת את היד, והוא מתרוצץ לכאן ולשם
מנסה כך ואז אחרת, ים של סבלנות והקפדה על הפרטים הקטנים.
ובלי אף מילת נו נו נו, על השפחה דוגמנית עירום שלא עומדת לשניה
בלי לזוז טיפה.

ובתום ארוחת הערב, בעודני מכורבלת בו על הספה רואים יחדיו סרט,
בקשתי בקשה קטנה. בקשתי שיעשה לי שוב פיסטינג, הפעם בתנוחה שונה.
והוא שלח אותי אל המיטה, ראשי מונח על הכרית, רגלי מפוסקות, כולי פעורה לפניו
ידו חודרת לתוכי, נבלעת פנימה, והוא משחק בי, אצבעותיו נוגעות בי מבפנים,
ידו נעה פנימה החוצה, וים של תחושות, ים של עונג, שנבנה בתוכי מאיים לגלוש
לפרוץ החוצה, אך עדין אסור לי לגמור, ואני מבקשת, מתחננת והוא בשלו "לא".

ואז הוא מתנה, להמשיך או לגמור תחליטי או זה או זה.
ואני קרועה מבפנים, רוצה עוד מהעונג שימשיך, רוצה לגמור כי כבר
מתפוצצת בפנים. ומחליטה, "לגמור בבקשה".
ואז הסכר נפרץ, אני גומרת בסערה, שמשאירה תחתיי אגם,
שמצריך החלפה הן של הסדין והן של המגן. והן חתול אחד משועשע מאד.

וכשסוף סוף החדר שב לקדמותו והמיטה מוצעת שוב, הוא מאפשר לי לעלות
עליו, להרגיש אותו חודר אלי, הוא מורה לי לחלוב אותו, ואני מרגישה את שרירי מתהדקים סביבו, עוטפים אותו, נעה מעלה ומטה לאורכו, בעודו ממלא אותי,
כמה עונג, הנאה צרופה, ריחוף, וטלטלה.

נשכבת בין זרועותיו למנוחה קלה, לתפוס נשימה, עטופה.

תודה לך אדון מדהים שלי, על זמן קסם, על עונג מדהים,
אני לא יכולה להגיד לך מה מתוך כל ההכל המופלא הזה, כל כך טוב לי
כי זה בעצם הכל, כל המרכיבים, כל היחד הזה שלנו המדהים.
גופי העטוף בך, נשמתי הקשורה בנשמתך.
החוטים הקושרים ביננו. אלו שגורמים לי להרטב רק מלשמוע את קולך
ממגע קליל של אצבע על עורי, מהמתיקות של הריח שלך, שמשאיר אותי
חסרת אונים מולך.

תודה על כך שאתה תמיד תמיד שם עבורי, גם בדברים הכי קטנים / גדולים.
(ולא שוכחת לקחת 100% אחריות על 50% מהיופי המופלא הזה של היחד שלנו.)

שאני שונאת

זה שקרנים

ויותר מהם

אני שונאת חמדנים

והרבה יותר מהם

אני שונאת את אלו שלא מסתפקים במה שיש להם

ומתאווים לעוד ועוד ועוד

בלי גבול

הוא הציע לי לשחק איתו
ההצעה עלתה מספר פעמים
לבסוף אמרתי לעצמי
"נו, מה כבר יכול להיות"
הוא מר "שפוי בטוח ובהסכמה"
אין ספק שלשלוט הוא יודע.
והוא ייקה (נו טוף, חצי ייקה) וקפדן
והוא נשוי.
מה שהופך אותו מיידית למתאים מבחינת
"אין סכנה ברורה ומיידית" לקרבה ואינטימיות גבוהים מידי.
תמיד אשאר בטווח בטחון מחוץ לאיזור הסכנה.
והוא בעצמו הגדיר זאת כמשחק,
שבעיני נתפס כ"בלי יותר מידי מעורבות רגשית".
משהו קליל להנאת שני הצדדים.
מתאים לי.
אני הרי את הלב שלי מזמן סגרתי
בתוך כספת משוכללת, בתוך חדר אטום שמולא במלט,
שנמצא אי שם בבטן האדמה.
ואם והיה ובכל זאת משהו בתוכנית הענק הזו ישתבש
הרי, שיבוא חצי ייקה קפדן, ויקפיד על "הכללים הנהוגים בבית ספרנו".
כדי "לא לסבך" את פני הדברים.

אלא מה?
חתול!
לא סתם חתול,
חתול תעלול!!!
ולחתול זממים, ותוכניות זדוניות משלו.

הוא שבר לי בזהירות ויעילות את כל כללי המשחק.

לאט לאט
הוא שלף כל קוץ ודרדר, שהיו תקועים בי עמוק בפנים.
פצעים עמוקים וכואבים נוקו, חוטאו ונחבשו.
הוא חשף לאור פחדים ועזר לכווץ אותם.
איתו למדתי שלהגיד
"אני אוהבת אותך"
לא ייקח אותי למקום נורא ואפל.
שקירבה ואינטימיות זה דבר יפה ומכבד.
שכשקשה לא קמים ונעלמים, אלא מתמודדים עם זה יחד.
כי כשיש שניים, הרבה יותר קל ובטוח לטפס על ההר.
הוא מכריח אותי להתרגל לעובדה, שאני כבר לא לבד.
שיש פה עוד מישהו, שאפשר לחלוק עמו את העול.

ואני?

אני מפחדת בטירוף. שהרי יש לי את כל הצלקות כדי לספר סיפורים רבים מידי,
כל הפעמים בהם אספתי את השברים לבד והמשכתי הלאה, כולל תשלומי קנס, ריבית והצמדה.

אני מפחדת, כי מאד קל להתרגל למקום הזה, ליחד הזה, והרי כל דבר טוב, עתיד מתישהו להסתיים, ומה אז? להתרגל שוב ללבד? זה כל כך קשה, האם לא עדיף כבר בלי זה? בלי ההקשרות הזו?

מעבר לכך, אתה הראת לי שזה בסדר גמור לדבר לא רק על מה שטוב, אלא גם על מה שרע, וכואב, ומציק, ושהשמים לא נופלים, ושזה לא רק בסדר, אלא אף חובה, חובה שלי כלפיך, כלפינו. לימדת אותי לבקש, להביע רצונות. לתת לעצמי מקום. ולא ללכת לאיבוד. לא לוותר על עצמי.

אתמול הוא עטף אותי בחום, וראה את הדמעות שמטפטפות להן בלי שליטה מהעיניים, הוא חייך אלי בנועם בשובבות, ובהמון אהבה, וידעתי שבמקום הזה אני בטוחה.
הוא מבין, מקבל ומכיל את מי שאני כמו שאני, ופשוט איתי.

אז אדון מסוכן במיוחד שלי,

באתי אליך כי ידעתי שאסור לי להתאהב בך, הוכחת לי, שאי אפשר אחרת, שברת את כל החוקים והכללים, את כל הנחות היסוד. חדרת מבעד לכל החומות וההגנות. ועשית זאת לאט לאט ובסבלנות, יודע בדיוק לאן אתה רוצה להגיע.

אמרת לי השבוע, שאני עדין לא תופסת בהגיון את המקום שיש שלי אצלך. אני מתארת לעצמי שזה אותו המקום שאתה תופס אצלי. ראיתי לך את זה אתמול בעיניים, כשליטפת לי את גשר האף, בעוד ידי הפכה לגאג. כדי שסוף סוף אשתוק ואקשיב.
ודיברת על כל מה שהופך את היחד האינטימי שלנו לכל כך מיוחד, לכל הצירופי מיקרים המיוחדים הללו, והיכולת הזו לקרא אחד את השני.

חוללתי הרבה שינויים בשנה האחרונה, ואתה שם לאורך כל הדרך, מחזיק לי את היד, מוודא תמיד שאני במקום, שבו טוב לי.

אוהבת אותך, גאה להיות שלך

אתה מביט במפה, מנסה לחשוב לאן ניסע היום, מקום נחמד, שקט מבודד,
רק אני אתה והבריאה.

החלטנו על כיוון ויצאנו לדרך, הטלפון הטורדני מהעבודה הסיח את דעתי ממך, ונאלצתי לפתור בעיה דחופה, תוך כדי נסיעה, בסופו של יום אני אמצא את הדרך להגיע למקום אליו אני רוצה להגיע.

כשסוף סוף כיבתי את הטלפון, הבטתי בך מחייך אלי, ידך מלטפת את ירכי, לוחש בחצי חיוך של חתול מרושע, "סוף סוף אני יכול להגיד לך את מה שכל הדרך אני רוצה להגיד". פרצופי משתנה מיד לסימן שאלה ענק ובוהק, "או או" מזמזמת מחשבה במוחי, "מה הוא כל כך המתין לומר לי?"
"מכאן ועד שאני מחנה את האוטו, נראה כמה פעמים תצליחי לגמור."
"היי, זה לא הוגן, זה ממש התעללות, אני, אה, תכף מגיעים, ואני, וזה אכזרי."
"אין בעיה",הוא מחייך וקולו נוטף דבש דבורים עוקצני,"אז לא, את לא תגמרי"
אני מיד משנה פרצוף, לכלבלב נזוף ועצוב, עם עיניים ענקיות ושפתיים משתרבבות.
"אז רגע", אני מתממת, "מותר לי לגמור?"
"לא! את טוענת להתעללות, ולכן לא, אסור לך לגמור"
"אולי בכל זאת? " עלה קול מתחנחן. "לא! אלא אם כן תתחנני", הוא זורק לעברי מבט, ולוחץ על הירך.
וכי היתה לי ברירה? התחננתי, ועוד איך התחננתי. וגמרתי, ועוד איך גמרתי, עד שחנינו 5 פעמים. כבר הזכרתי שזו היתה נסיעה קצרה?

הבאתי איתי עוגיות ומים קרים, וישבנו על ספסל בחורשה, אתה יודע לזהות ציפורים לפי שריקתם, ותר עם עיניך אחריהן בינות לענפי העצים. אתה מסתכל לתוך עיני ושואל היכן אני היום, אל איזה מתקן לונה פארק אני מסתובבת כעת. אני לא אוהבת את השאלה הזו, היא כמו מקטינה אותי למישהי המשועבדת לתנודות הרגשיות שלה. כאילו ההגיון מזמן הרים ידיים ופרש.

חזרנו לרכב על מנת לחפש את שביל הגישה למעלה הגבעה, ואכן דרך עפר מלאת מהמורות מקדמת את פנינו, טיול רגלי לא בא בחשבון, עלינו את כל הדרך עם הרכב. סביבנו עצים, וצמחי צבר במלא פריחה בצבעי צהוב כתום אדום. בראש הגבעה קבלו את פנינו כוורות רוחשות, נשארנו ברכב, לוגמים את הנוף המרהיב מתחתנו.

ואז צדה עיני חבר ותיק שהתעורר לחיים, וזקף ראש, שיחררתי אותו מכלאו, ונשקתי לראשו, ידיך חפנו את שערות ראשי, מכאיבות, מכוונות, מתאימות את תנועותיי לקצב הרצוי לך. אתה דוחף את ידך אל מתחת לחצאית, ואוחז בעכוזי, מלטף, צובט, מועך, ומכאיב, אני אוהבת את הכאב הזה, הוא גורם לרטיבות ליזול אל ירכיי, אצבעך חודרת, משחקת בי, בעוד אני מענגת אותו. אוח, כמה שהתגעגעתי לריח הזה שלו, ליחד הזה שלנו, לעונג הצרוף הזה, שמרעיד אותנו כאחד.

לפני שנסענו הביתה עצרנו במשתלה על מנת לרכוש תחליף לעציץ הנענע ששבק חיים. עצרנו בצומת ספרים, אכלנו, והמשכנו ליעדנו.
התיק על שלל צעצועיו בא איתנו ושב חזרה בלי שאפילו נפתח. היינו שם רק אני ואתה, ללא צורך בשום דבר פרט ליחד הזה שלנו, לעונג הפשוט והמופלא שאנו שואבים האחד מהשני, ללא עזרת אף מתווך, או כלי עזר. שליטה והתמסרות מושלמים, תשוקה ענקית, ואהבה כל כך עמוקה עם כל הגוף והנשמה.

הרגשתי אותך אתמול אדוני עם כל תא ונים בגופי, חשתי אותך עם כל הווייתי, עם כל נשמתי, חשתי את האהבה הכנה, את האכפתיות העצומה, את הרצון העז שלך, שאהיה מאושרת, שיהיה לי טוב, שלא אכאב כל כך. זה יקח לי זמן להגיע לשם, למקום הזה, אני אולי לא תמיד אומרת, אולי זה לא תמיד ברור , אבל, אני תמיד הערכתי אותך מאד ואני מעריכה אותך מאד ואולי אפילו יותר (אם זה בכלל אפשרי, להעריך יותר) תודה לך על יום מופלא, תודה על כל האהבה.

שלך
שפחתך.