שינויים

הטלפון מצלצל באיחור יחסי, אני רגילה לצלצול, לרוב הוא מגיע הרבה יותר מוקדם.

אני שומעת את החום שבקולו, את הגעגוע, את הקרבה הרגשית המנסה לסגור על המרחק הפיזי.

בשניה בה הקלדתי את הנקודה בסוף המשפט הקודם, הטלפון צלצל שנית, שעה מוזרה, אני יודעת

עד כמה הוא עסוק, וכמה מעט פנאי יש לו היום. וכאילו הוא יושב ממש מעבר לכתפי, וקורא אותי.

ומרגיש, ומחזק בדיוק את אותו המשפט. אני יכולה להרגיש את החום מחלחל וממלא אותי,

את הרעד המוכר בגופי, שמגיב אליו אינסטקטיבית.


בשיחה הראשונה דיברנו על שבוע שעבר, על מה שחוויתי והרגשתי, על מה שהוא הרגיש.

אני לא יכולה שלא להעריך אותו עוד ועוד כל פעם מחדש. אפילו לי אין כל כך הרבה סבלנות אלי,

ולו יש כל כך הרבה אורך רוח, כל כך הרבה הבנה. הבנה למי ומה שאני,

לצורך העמוק בי. הוא פשוט מקבל אותי כמו שאני.

והוא ממשיך לתת לי את המקום הבטוח הזה, את הידיעה הזו שהוא שם,

ומאפשר לי לחזור אליו, שלמה יותר, רגועה יותר, פוחדת פחות.

הקראתי לו את המכתב שכתבתי לו אתמול, את כל התהליכים שחלפו בי ולמה.

שמעתי חתול מגרגר. האם הוא באמת כל כך מאושר איתי?

מסתבר שכן.

ואני תוהה ביני לביני, מי מבין שנינו הוא יותר מזוכיסט 😄

(כנראה שבכל זאת זאת אני)

אוהבת אותך אדון יקר שלי. תודה שאתה שומר אותי, שומר עלי.

מה לך בחוץ ילדה
מנוח לא מצאה רגלך
ציפור פצועה, חיזרי אלי
ושובי לביתך
(מילים: דליה רביקוביץ')

מישהי חכמה היום אמרה לי:

"טוב לך ואת לא יודעת איך להתמודד עם זה,
אז את מחפשת מה רע בצירוף לפתחי מילוט"

אני לא מחפשת מה רע, אבל זה די קרוב, ואני מפחדת, אני ציפור
טוויטי פצועה. האיש שאיתי אוהב אותי מאד, הקשר ביננו הולך ומעמיק,
עוטף אותי וממלא אותי, בצורות ואופנים שלא העלתי על דעתי,
שאפשריים בכלל.

אני מסירה הגנות, ומוצאת את עצמי במקום רגיש, פגיע, חשוף,
ואני חייבת לחזור ולהשתבלל לתוך המקום המוכר ההוא שם אני לבד.
אבל אני לא לבד. ואני צריכה ללמוד להפסיק לפחד כל כך.
הרי כל פעם שהייתי זקוקה לו, הוא היה שם עבורי, ואף יותר מכך,
הוא היה שם גם כשחשבתי שאינני צריכה.

למה אני מכאיבה לעצמי כל כך?
למה אני מפחדת?
למה אני בועטת ובורחת?
למה אינני רגועה?
למה אינני מסוגלת להנות מכל הטוב הזה שעוטף אותי?

למה אינני מסוגלת לנשום עמוק ופשוט לתת לאושר להציף אותי?

למה אני נבהלת ממנו כל כך?

למזלי, אני מסוגלת היום לדבר על זה, להביע את הכל, ולא לשמור בפנים.
לשמחתי, הוא מבין, מקבל ומכיל.
הוא מחבק מלטף ומרגיע, ובעיקר נמצא שם כשאני מתמודדת עם הפחדים.

הוא מחזיק לי את היד, ומשאיר לי מארזי שי של חיבוקים לשעת הצורך

(התמכרתי אליהם, אני מודה, וצורכת מהם יותר ויותר)

ודואג להבהיר לי כל פעם מחדש

שאין לו שום כוונה לוותר עלי

ואולי בעצם זה מה שמפחיד אותי הכי הרבה, ואתה אדון שלי אהוב יקר

מכיר אותי כל כך, אתה הרי יודע למה.

יום שישי, שתיים לפנות בוקר, שלחתי לו SMS שהגעתי הביתה בשלום.

חזרנו מהמאנץ' בחיפה, היה נהדר, סוף סוף פגשתי את חתולונת פנים אל פנים,

היא חיכתה לי בתחנה, חסרת סבלנות כמו חתולה הממתינה לקערת השמנת שלה.

ואני? אני בכלל לא קערת שמנת, החלפתי בגדים במהירות, התאפרתי קלות

ויצאנו אל הטרמפ שחיכה לנו. אספנו נוסעת נוספת, וצחקנו כל הדרך

אל הבר מסעדה.

ישבתי בין חתולה אחרת לבין הנהג, מולי ישב האיש האהוב עלי

ומימינו הטרמפיסטית הנוספת. השולחנות התמלאו ועוד נוספו, והרעש וההמולה גאו.

היה פשוט כייפי נעים וחמים. שתיתי מעט יין, אכלתי אוכל טעים, וקינוח טוב. שלחתי

מזלגות חצופות אל הצלחות של האיש שמולי. שהצטרף בתום הארוחה אל

קבוצה שהתארגנה בצד אחר של השולחן, בעוד אני נהיינית מהקבוצה שלידי.

הרגשתי עטופה בחום נעים, וידידות טובה.

בדרך חזרה הצטרפו אלינו טרמפיסטיות נחמדות, אך מייד כשעזבו, זכיתי לנשיקה

או ליתר דיוק לנשיקות, להן הייתי צמאה כל הערב. ולאורך הנסיעה,

משימה קשה אך מעוררת ביותר.

כשהגעתי הביתה, כבר פרחה לה העייפות, נטלתי את הספר והתחלתי לקרא,

לא הנחתי אותו כמעט מידי, עד שלא סיימתי אותו בוקר יום ראשון. לקראת צהריים

הטלפון צלצל, כל אירועי יום האתמול, ובעיקר הנסיעה חזרה צפו בראשי,

התלוננתי על הרוח שמפריעה לי לשמוע את קולו, הוא משועשע ענה, שיש

לאוורר את המכונית, ביחוד לאור אתמול. בזמן שדיבר הייתי שקטה, אך עסוקה

רק אח"כ, בקשתי שינחש, הוא מייד גילה שהשלמתי מיכסות, שאצבעותיי היו

עסוקות, בלשחרר את כל המתח שנצבר בי מאתמול.

יום שישי עבר לו בעצלתיים ונינוחות, ישנתי מעט, קראתי מעט,

והצצתי קצת בטלוויזיה, אך פרשתי למיטה מוקדם יחסית, עם ספר מעניין.

אך ההרהורים והמחשבות משכו אותי לכיוונים שונים ומשונים.

לפתע שמעתי צליל מכיוון המחשב, מייל הגיע. מימלא הייתי צריכה לקום,

אז עברתי דרך המחשב, המייל הודיע חגיגית שקבלתי שיר לשבת מאת Dan_Kap

רעננתי דף, ואכן המעטפה הבהבה בכתום לבן.

פתחתי את המסר, קראתי שוב ואז עוד פעם

ודמעות חמות טיפטפו להן על לחיי.

מאיר ויזלטיר

ק?ו??ים ל?ד?מו?ת א?ה?ב?ת?ה?

מ?ש??ר?ט?ט?ים ע?ל ב??ש??ר?י

מ?ש??ר?ט?ט?ים ע?ל ב??ש??ר?ה?

ק?ו??ים ל?ד?מו?ת א?ה?ב?ת?י


לו אך ידעת עד כמה הייתי זקוקה למילים הללו באותו הרגע, את החום

והאהבה שעטפו אותי באותה הרגע, וחייכו אותי.

תודה אהוב שלי.

במסגרת ההכנות לבת המצווה (תמונות קטנות של אושר)

שלח לי האדון המקסים שלי (וחתול מרושע) מבחר שירים, שמהם אוכל לקחת

ציטוט כזה או אחר עבור ההזמנה והברכה שאותה אני מתכוונת לשאת ביום האירוע.

לפעמים הוא משאיר אותי נפעמת מכמות הידע והמידע שיש ברשותו, במגוון רחב כלכך

של נושאים. שלא תבינו לא נכון, גם אני אינני טומנת את ידי בצלחת, אם יורשה

לי להעיד על עצמי, אינני אדם טיפש, לחלוטין לא, וגם לי יש ארסנל לא קטן, ועדין...

הוא שלח לי כאמור מבחר של לינקים ורעיונות מהיכן לשאוב עוד.

ואחרון אחרון חביב, שלח לי לינק וכתב: "זה עבורך"



עדות יופי מאת רוני סומק
ה?ב??חו?ר?ה ה?כ?י י?פ?ה ב??עו?ל?ם נ?ג??ב?ה ב??כ?ר?ית א?צ?ב??ע?ה? א?ת ה?א?ב?ק
מ?ת??ו?ית ב??ק?ב?ו?ק ב??א?ח?ת מ?ח?נ?י?ו?ת ה?י??י?ן ש??ב??ב?ו?ר?דו?.
א?ת מ?נ?יפ?ת ה?ת??נו?ע?ה ה?ז??את לו?מ?ד?ים ב??ב?ת??י-ס?פ?ר ל?א?ר?כ?או?לו?ג?י?ה
ש??ע?ה ש??ה?ע?ינ?י?ם נ?פ?ע?רו?ת ל?ז?הו?ת א?ת ש??נ?ת ה?ב??ר?יא?ה.
ב??תו?ך? ה?ב??ק?ב?ו?ק?ים נ?מ?ח?ק מ?פ??נ?י ה?י??י?ן ז?כ?ר ה?י??ד ש??ס?ח?ט?ה א?ת ה?ע?נ?ב?ים,
ו?מ?ה?ע?נ?ב?ים נ?ש??כ??ח ר?יח? ג??ג?ו?ת ה?צ??ל ש??ל ע?ל?י ה?ג??פ?ן. ב??ע?ל?ים
כ??ב??ת?ה ה?נו?ס?ט?ל?ג??י?ה א?ת מ?נו?ע?י ה?רו?ח? ש??ל ג??ר?ג??ר?י ה?חו?ל ו?ה?חו?ל,
כ??ב?ר ל?א כ??ס??ה א?ת ה?ש???ר?ש??ים ש??ז?ח?לו? ב??א?ד?מ?ה כ??נ?ח?ש??ים
ש??מ??ש???ל?ים עו?ר ב??כ?ל עו?נ?ה.

ו?ה?ב??חו?ר?ה? ת??ש?ע?ה ח?ד?ש??ים, א?נ?י מ?נ?ח?ש? ע?ל פ??י מ?ר?יחו?ת ה?מ??כ?חו?ל ב??גו?פ?ה?,
ת??ש??ע?ה ח?ד?ש??ים י?ש??ב ל?יאו?נ?ר?ד?ו? ד??ה –ו?ינ?צ?'י ב??ין ה?ר?ג?ל?י?ם
ש??ל א?מ??א ש??ל??ה? ו?צ?י??ר
או?ת?ה?.



בעיני, זהו שיר מהמם ביופי ובעדינות שבו. היכולת המרשימה בתיאור החן הטמון
בתנועת ידה של הבחורה, שבעיני הוא OVERWHELMING כמעט.
הוא משתמש בגדול ציירי הרנסס, כדי לתאר את יופיה. האיש שצייר את המונה ליזה
היה עסוק בתשעת חודשי הריון, ביצירת מראיה של אותה בחורה.

האין תאור יפה מזה?

בקרוב לנסיכת הבית יש בת מצווה, דן עוזר לי עם כמה דברים, ביניהם ההזמנה.

בסידרת טלפונים עם הנסיכה הוחלט להפגש ולהצטלם. וכך היה, דן הגיע עם

כל הציוד הנלווה, ממש סטודיו נייד לצילום וצילם וצילם כ 160 תמונות.

בתחילה נרשמה התרגשות קלה ואי נוחות מסויימת מצד הדוגמנית,

אך היא במהרה השתחררה והרגישה נוח ונעים.

העלנו את התמונות למחשב, צפינו בהם והוחל תהליך מיון ובחירה.

במוצ"ש שלחתי לו את הנוסח שחיברנו אני והנסיכה להזמנה.

מה שהשאיר בעצם רק לבחור תמונה ולהרכיב את הפאזל להזמנה מושלמת.

מאז החלפנו אי מיילים עם הצעות ודוגמאות, ואף שיחה בשניים, על מנת להחליט

מה רוצים ואיך, הנסיכה רוצה ברכה מיוחדת מקורית, אני חושבת,

שהתוצר שקבלנו היום הוא פשוט מושלם, וכך טוען כל מי שראה.

הנסיכה רוצה שבאירוע יהיה משהו מיוחד.

אני מנסה לחשוב איתה על מה, משהו שיצריך מינימום הוצאות.

גם ככה לא פשוט לי כל העסק הזה.

מה שבטוח הוא שלצלם לאירוע אני לא צריכה לדאוג, דן ברוב טובו התנדב.

מה שמוריד ממני טרדה אחת, נשאר לבחור DJ ובעיברית תקליטן

ובגד. השבוע או שבוע הבא אני אלך עם חברה , לא קל למצא משהו מרשים

במידות גדולות שלא יעלה לי חצי משכורת.

אז אולם יש, ותאריך סגור ורשימת מוזמנים שמתארכת.

חסר משהו מיוחד (עבור הנסיכה)

צריך לדאוג להלבשה והנעלה

מוזיקה טובה

ויש לי כמה פיסות של אושר להדביק באלבום.

ולי יש את הדרך שלי ואני נאמנה לה כי אני נאמנה לעצמי
וכשאני באה אני מביאה רק את עצמי.
אני מביאה את כולי.
ואני יכולה להביט לעצמי בעיניים
ואני מחייכת לעצמי במראה
תמונה שלמה

הם לא מכירים אותו, הם לא מכירים אותי, הם לא מכירים את מי שאנחנו,
אבל זה לא מונע מהם לשפוט.
ברור לי שזה מגיע מנקודה כואבת אצלם, ממשהו שמפחיד, טורד אותם.

אני יודעת שהרביעיה הזו שצמחנו להיות עלולה להראות מוזר, ביחוד לאור
העובדה שלפעמים מדובר בתסריטים לא ממש בריאים.
אבל לא פעם ולא פעמים נתקלתי בקשר של אחד על אחד שהיה פוגעני
היי, אני אישית ניצולת קשר כזה, אני יודעת היטב מה התהליכים שמובילים
לשם וכמה קשה זה לצאת משם. איזו עבודה צריך להשקיע, עבודה שאף פעם
למעשה לא נגמרת, כי תמיד ישנו הפחד הזה, הפחד להתדרדר ולחזור
לשם. בדיוק כמו אדם הנגמל מסם.
עדין לא הבנתי מדוע יש אנשים שעינם צרה כל כך, לא יודעת.
או מדוע יש כל כך הרבה חוסר סובלנות, במקום שאמור לתת את
המרחב מחיה הכי גדול.

שום מערכת פוליאמורית אינה יכולה להתקיים בשקר, חוסר הסכמה, או קבלה.

אם יש איזושהי תמימות דעים בין כל מכריינו זו העובדה שהאיש שאיתי הוא
אדם מדהים, אני זכיתי להכירו כמה שנים, המאמרים שכתב הן אבן דרך לכל מי שמתחיל את דרכו בעולם הסבוך הזה. אני יודעת שלי זה עזר לא פעם.
וזאת מעבר להיותו כמעט היחיד שמאייש את ה"קו החם".

אם יש איזושהי תמימות דעים נוספת הרי, שהוא נשוי לאשה מדהימה, חזקה,
דעתנית, עם ראש מדהים על הכתפיים, ושאלמלא נתנה את הסכמתה,
כלום הרי לא היה יכול לרקום עור וגידים.

מי שפגש את לילי לא יכול להכחיש את היותה אשה יפה ומרשימה,
יכולת ההתבטאות שלה בכתב רק יכולה להעיד במקצת על חכמתה ושנינותה,
רחוקה מאד מלהיות חסרת דיעה ומודעות.

באשר אלי? אני רק צריכה לבחור אחרת, אני לא קשורה ברצועה. אף אחד
לא אוסר עלי לקום וללכת, או לחלופין לחפש לי זוגיות בנוסף או על יד. יש
סביבי לא מעט אנשים המעריכים אותי, ויותר מכך, אני מעריכה את עצמי.
אני אדם שלם, אוהב ונאהב, אני חזקה, עברתי המון והתגברתי על לא מעט.
ואני מאושרת. לא חסר לי כמעט דבר.

אז לכל מי שיש לו סטריאוטיפ בראש, צאו מהסרט, אנחנו לא נשים מוחלשות הנאבקות על כל פרור של תשומת לב, אנחנו לא תלותיות, או חסרות בטחון
והערכה עצמית. אנחנו היכן שאנחנו מבחירה מושכלת, בחירה שנעשית
כל יום מחדש, בלי שקרים בלי מניפולציות, בלי החלשה, והפחתה.

כן לפעמים זה קיים

נכון, לא הכל ורדים ושושנים, ויש גם קוצים, אך אנחנו מתמודדים איתם,
ולא מעלימים אותם. וכשיש ביקורת, היא עולה ונאמרת בפה
מלא ללא חשש או פחד . עם הרבה אהבה, הערכה, קבלה והכלה, גם של
מה שלא נעים, וכואב,ומפחיד.

לכל אחד יש את ה בדסם שלו, תנו לו כבוד. ואם אתם עדין חשים
שמישהו נמצא במקום פוגעני, דברו איתו, תנו לו להבין שאתם שם עבורו,
ובאמת להיות שם ללא שפיטה, אלא עם קבלה, לקבל את הבחירה, תהיה
אשר תהיה, ולהיות שם כשיושיט יד לעזרה. כי ממקום שופט, אין אמפטיה,
ואדם פגיע ופגוע, זקוק לאמפטיה כדי להושיט יד ולבקש עזרה, שפיטה, רק
תגרום לו להסתגר, ולהתגונן, ובעיקר להגן, על עצמו ועל מי שבעצם פוגע בו.

בקשתי אתמול להתחיל מהתחלה, כאילו לא היינו יחד כבר שנה ומחצה.
אז מתוך הרגל הנחתי את התיק במקומו הקבוע, בחדר השינה. כשחזרתי לסלון
שאלת עליו, "מממ את מחליטה עבורי? קובעת עובדות? את מתבקשת להביאו לכאן."
"נעים מאד אני דן"
"נעים מאד"
"איך תרצי שאקרא לך? תמונה? טוויטי?"
"לא יודעת"
"תחשבי ותגידי"
"ומה את אוהבת לעשות?"
"קשה לומר"
"יש לנו רשימה ארוכה את יודעת, נוכל לעבור עליה עכשיו"
אני מכירה את הרשימה הזו היא ארוכה וממצה, העדפתי לתת לך רשימה חלקית.
"אני אוהבת ליטופים וחיבוקים אני אוהבת נשיקות וצביטות. אני אוהבת ספאנקינג
פלוגינג, פאקינג ופיסטינג.." והרשימה נמשכת.
פתחת את התיק והרשת לי לבחור מכל שקיק מבחר פריטים. ואף להביא
מהצעצועים הנמצאים ברשותי.
אני בחרתי מצבט חזירונת, 2 שוטי זנבות, טרווד פלסטיק של טפרוור, קיין עץ,
כיסוי עיניים, 2 צעצועי חישה, ועוד.
ואז דיברנו על טקס הפתיחה, ושאלת איך אני רוצה שהוא יראה, "אינני יודעת" עניתי.
"אני אוהב לראותך ניצבת מולי עירומה, כורעת לרגלי, מניחה את ראשך על ירכי,
לברכךבברכת ברוכה הבאה, אני אוהב שאת מפשיטה אותי, ומוצצת לי."

בקשת שאעמוד מולך, ואחזת בשערי, בדיוק כמו שאני אוהבת, החזקת אותו בדיוק בזווית הרצויה לך, ונשקת לי, נשקת לי בחום ובעוצמה, בתשוקה אדירה, כמו
מרווה בי צמאון בן אלפיים שנה. ידייך פולשות אל מתחת לבגדי, כמו אין בך סבלנות להמתין ולו שניה, "נדמה לי שאת לבושה מידי" קולך לוחש מחוספס משהו.
אתה עוזר לי להסיר את בגדי, אני אוהבת להרגיש את אצבעותיך עלי, חסר לי
כל כך מגע פיך על גופי, אני רוצה לחוש את לשונך טועמת את עורי, את שדיי,
יורדת מאזני אל הצוואר. אלו תחושות החסרות לי כל כך.

נפלתי על ברכיי לפניך, טומנת את ראשי בך, בשקע הירך, מרגישה אותך,
מרגישה אותו ער עבורי, בגללי. ופרצתי בבכי, ידיך לוטפות את ראשי,
קולך לוחש לי "את מנסה לומר שהתגעגעת? את מנסה לומר
שחסר לך המקום שלך" ואני מהנהנת נמרצות. אתה הרי מכיר אותי כל כך טוב, להיות שם לרגליך, להריח אותך, להיות צמודה אליך, להיות שלך,
זה המקום שלי, זה הבית, זה מקום מבטחים, עין הסערה,
כבמטה קסם הכל כמו נעלם, כשאני שם. ואחרי הסערות שחלפו עלי,
במקום השליו הזה, נתתי לכל המתח שהצטבר בי פורקן.

אתה יושב על הכורסא, אני על הכרית מולך, ראשי מונח עליך מרימה את פני,
מביטה אליך, אל עיניך, אל המבט הזה שלך, רך אוהב, חושק, אתה מחייך,
אתה מחייך כשאני מבקשת את רשותך, אינני יודעת מי משנינו רוצה יותר,
ומה זה בכלל משנה. אני לוקחת אותו אל פי, מתחברת אליך, הקשר הזה
שלנו, היותי שם לרגליך, כשהזין שלך בפה שלי, הוא רק ביטוי גשמי, חלקי ביותר
של קשר עמוק כל כך, חיבור של נשמות, של שני תופים ההולמים באותו המקצב.
אהבה גדולה, הערכה הדדית שאין לה גבול או תחום. אתה מרגיש את הקשר
הזה כמוני, ואתה מבטא זאת במילים, במבט, במגע ידיך, ברעדה ופורקן, כשאני
שותה אותך לתוכי. מהותך מתערבבת במהותי. אתה מאפשר לי להיות אני.

עכשיו אני על הכורסא ברכי על המושב, גופי על המשענת, אתה חובט בי לאט,
בעדינות, ולאט לאט מוסיף עוצמה ומהירות, ואני מרגישה את הבטן מתכווצת,
ורעדות קטנות של עונג. ואתה ממשיך ואני נאנקת, ואתה מלטף ונוגע, ולאט
לאט מאליהם רגלי נפסקות לקראתך, ואתה רואה את הרטיבות הזולגת מהן.

ידך מלטפת, נוגעת בודקת, בין הכפלים והחריצים, אצבעותיך פורטות
עלי כמו הייתי כלי נגינה, ואנקותיי הן המוזיקה אותה אתה מפיק.
כף ידך חודרת לתוכי, נוגעת בי בוערת מבפנים, ואתה לא שכחת להזכיר
לי את הכללים, להגיד כשאני קרובה לגמור, ושאסור לי עד שתרשה,
ואני מבקשת מתחננת, ואתה מחכה, עוד קצת עוד טיפה, וכשסוף סוף זה קורה,
הצעקה נמלטת מפי, גופי נמתח נרעד, ונוזלים מרטיבים את הכיסוי תחתיי.
אבל אתה אינך מפסיק, אתה ממשיך, וממשיך, לוקח אותי ,מפסגה אחת לשניה
כל אחת שונה מרעותה, יפה, פראית, קמאית. ואני קורסת, מתנשמת, במקום
אחר. הכיסוי שהנחת על עיני מתחילה, עוטף אותי באפלה רכה ונעימה.
אתה מלטף את גבי, מאשר את נוכחותך לידי. כמו ניחשת, שאני זקוקה לה שם.

אתה מקים אותי על רגלי, מניח את זרועותיי על כתפייך, ומוליכני אל המיטה שלנו
אל מתחת לשמיכות הרכות, אל החדר שחומם מראש לקראתך. אל החיבוק
המזמין שלך, בעודי שוכבת שם לידך.
אני שלך, כל כולי, נשמתי שזורה בנשמתך, ליבי כרוך בלבבך,
וגופי מוענק לך לעשות בו כרצונך. כי במקום הזה אני שלמה.

אתמול הוא הגיע נושא עימו ציוד למכביר, ואני עוזרת צלם שכמותי סייעתי בהבאתו
והצבתו במקום.

כרעתי לפניו ראשי מונח על ידי, ופשוט הייתי שם שלו.
מפקירה את גופי בידיו, שהרי כל כולי שלו מן הסתם.

הדלקנו נרות ותהינו איזו ברכה מברכים על דוגמנית חנוכיה?

דיברתי עם אדם הנמצא הרחק הרחק מכאן. מסיבות שונות

לא שוחחנו כבר כמה ימים. כתבתי לו שהתגעגעתי אליו מאד.

הוא שאל

ועניתי אתה מתפלא? והוא ענה שהוא פשוט ציני,

"זו הרי המגננה הכי טובה" אמרתי.

"כן", הוא ענה, "וגם שוקולד".

ואני שללתי ובחרתי בגלידת צ`אנקי מאנקי.


אח"כ דיברתי על ההכנות לבת מצווה, והתמונות שצולמו להזמנה,

ועל כך שאני צריכה ליישר לה את השיניים, ושאבא שלה לא יתרום את חלקו לכך.

ועל ההתדרדרות של חייו מאז שהתגרשנו.

ואז בן שיחי כתב לי:


אז הבטחתי לו שלו רק למען ה Chunky Monkey אני לא אעלם כל כך מהר.

ואני תוהה ביני לבין עצמי, האם כאשר אולי יום אחד יראה אותי פנים אל פנים,

ימשיך להחזיק בדעה הזו עלי.