שינויים

עד לאחרונה הגבלתי את עצמי מאד מאד, נזהרת
משל הייתי מהלכת על קליפות ביצים.
יכולתי לספור על 2 כפות ידי את מספר הפעמים בהם אני התקשרתי אליו
ככה סתם. פשוט להרים את הטלפון רק כדי לומר מה נשמע.
בעצם, אני יכולה לזרוק פנימה גם את הפעמים שבהם אני התקשרתי
כי הייתי זקוקה לו דחוף. וכשאני מדברת על דחוף, אני לא מתכוונת
בגלל שנשברה לי הציפורן בזרת,
אלא כי כל הבית הוצף לי מים, או כי הילדה לא חזרה לחגוג איתי
את החג, ואבא שלה אפילו לא טרח להגיד לי, אלא פשוט נעלם.
(אז התקשרתי אליו, ביום שישי בלילה ערב חג, שיחה אחת מיני כמה באותו הלילה והחג)

כל השיחות היו תמיד ממנו אלי. הוא מתקשר אלי לפחות פעמיים ביום.
כל יום. לפעמים יותר, נדיר מאד שפחות. ואני? רק אם לא הספקתי לענות
הייתי מתקשרת חזרה.
כשרציתי לשוחח איתו, הייתי שולחת SMS
שואלת אם הוא עסוק, או האם הוא יכול לדבר איתי.
לפעמים, הוא היה גוער בי, מדוע לא התקשרתי לדבר איתו, לספר לו,
להתייעץ איתו, או פשוט לנשום איתו עמוק.
"מדוע אינך מתקשרת? למה את לא מדברת? למה אני שומע ממך
רק אחרי?"

יום אחד הוא עזב את הכל באמצע יום עבודה, ובא להיות איתי
מלבד לשבת ולדבר איתי על מה לעשות, ואיך להתמודד,
הוא פשוט היה שם, תומך, מרגיע, מחבק, מחזק, איתי!

ואני? אני בשלי כשממש ממש הרגשתי נחנקת, הייתי שולחת SMS
ומחכה. כשהיה שואל אם זה דחוף, תמיד הייתי עונה שזה יכול לחכות
לכשיתפנה. למה? כי כזו אני, רק לא להיות למטרד, רק לא להעיק, לא להפריע.
להיות בסביבה המיידית, להתייצב כשנדרשת, נחבאת אל הצללים עד אשר.

לפני כמה שבועות קבלתי הוראה פשוטה עלי להתקשר אליו במשך שבוע שלם
ארבע פעמים בדיוק! וגם הקציב לי זמנים 4 שיחות תוך 6 שעות.
וזה לחלוטין לא כולל SMS או את הפעמים שהוא התקשר אלי.
נשמע פשוט?
נשמע קל?
אכן בהחלט נשמע ככה, אבל לא, ממש לא.
טיפשי הא?
ייתכן מאד.
נו באמת תמונה, מה כבר הבעיה? זה לא שאומרים לך ללכת על גחלים את יודעת.
זה האיש שלך, בן זוגך, אהובך, אדונך, האיש לו מסרת את עצמך.
מה הבעיה שלך להתקשר אליו?
האם אי פעם הוא שאל אותך למה התקשרת?
האם אי פעם חששת שמא יכעס על כי התקשרת?
האם אי פעם הוא גרם לך לחשוש מתגובה כזו?
תסתכלי לעצמך טוב טוב בעיניים, האם אי פעם האיש הזה גרם לך להרגיש רע עם עצמך?
עם משהו שעשית, ולא משנה מה זה היה?
את יודעת היטב שכל התשובות לשאלות הללו הן לא מוחלט.
אז? מה הבעיה שלך?
שריטה עמוקה ורצינית בגודל הגראנד קניון????
ברור!

אז הייתי ילדה טובה (לשם שינוי) ועשיתי בדיוק את מה שציוו עלי לעשות,
הרמתי את הטלפון, והנחתי אותו, ואחרי כמה דקות הרמתי שוב.
אני יודעת שהוא חיכה לטלפון, יודעת שהוא בקש, ועדין, עדין היה לי קשה.
קשה לי לחייג אליו, משל היתם מבקשים ממני להלך על גחלים לוחשות.
אבל בפעם השלישית חייגתי.
הטלפון צלצל פעם שני ואז שלישית, ואז שמעתי את צליל קולו
נעים, מחייך ומלא חום.
"וזה היה כל כך נורא?" שאל
עד שענה בהחלט, אח"כ כבר לא הרי עבורי לדבר איתו זה כמו
לאכול סופלה חם מוכן בדיוק במידה הנכונה, כשהמתיקות
המרירה מעט של שוקולד משובח עוטפת את כל בלוטות הטעם.

צלחתי את אותו שבוע בשלום.
הייתי זקוקה לתרגיל הזה. זה לא שהרבה השתנה מאז.
אני עדין חושבת כמה וכמה פעמים בטרם אלחץ על הלחצן עם השפורפרת הירוקה.

היי הנה הטלפון מצלצל מחייכת זה הוא
ביי ביי

מנוחה,
ראשי מעורסל בחיקו, ידי מונחת על בטנו.
יד אחת עוטפת אותי בחיבוק, יד שניה אוחזת בידי, כאילו תכף אברח.
עיני נעצמות, קול הלמות ליבו כמו מלווה אותי בהירהוריי.
נושמת אותו עמוק אלי כל פעם מחדש.
אני בבית.
לפתע הוא מורה לי להסתובב עם הגב אליו.
הוא נצמד אלי מאחור.
ידו עוטפת את שדי, לוטפת, צובט את הפיטמה.
נרעדת, כמו הייתי חסרת שליטה על גופי שלי.
נדחקת אליו, נצמדת יותר
חסרת נשימה
תשוקה עזה.
"תני לי אחת"
הוא מאפשר לי לגמור.
האם הוא חש את הרטיבות שחילחלה מתוכי?
"ארבע אדוני, תודה אדוני".
עטופה בריגוש,
עטופה באהבה,
עצמתי עיניים, מתיקות השינה.

יום שישי בבוקר התעוררתי מוקדם, ארזתי את התיק ושמתי פעמיי אל תחנת הרכבת
חברתי המתינה לי בתחנה ומשם הצפנו לכיוון טבריה.
היה יום שמש חמים ונעים וחברותא נהדרת לנסיעה הארוכה.
נופים מרהיבים וירוק בעיניים.
טיפסנו אל הר האושר המשקיף לכנרת. צילמתי נופים וכנסיה.
עם המשקפת ראיתי מגוון יפייפה של ציפורים וחיות אחרות.

משם נסענו לכנסייה היוונית אורטודוקסית. הקירות כולם מכוסים ציורים מרהיבים.
בחצר טיילו טווסים, ופרדס ראינו, תרנגולות אווזים תרנגולי הודו ועוד.
המשכנו בכביש סובב כנרת, ראינו ירדן גועש, ונוף ירוק מרהיב ושקיעה מדהימה משתקפת במים הכל כך שקטים ושלווים של הכנרת.

חזרנו לטבריה, למקום בו נלון. את פנינו קיבל חתול ג`ינג`י מתוק ושעיר



בערב יצאנו לאכול במסעדה מקומית, האוכל היה טעים טעים,
ללקק את האצבעות.

למחרת, נסענו לאגם החולה, המון ירוק בעיניים, שמים כחולים כחולים, ושירת ציפורים. ראינו ג`מוסים ויחמורים אגמיות, קורמורנים וברכיות.
צבים משתזפים בשמש ושפמנונים.

עברתי סשן מחטים (פינצטה וסיכה על מנת להוציא ספללינטר מכף היד)
וצפינו במופע אורקולי, סרט תלת מימד, וחידון טריוויה
(כן כן, שפחתכם הנאמנה מקום ראשון)
משם נסענו מערבה ואז טיפסנו לעוספייה, שם אכלנו - לחלוטין לא מוצלח,
וקינחנו - בכנאפה מוצלחת ביותר.

חזרתי ובאמתחתי הרבה תמונות יופות
חלקן ממש
כאן

לאדוני אהובי ואלופי


אני מתקשה מאד למצוא את המילים המדוייקות
שיצליחו לתאר נאמנה את כל התחושות שאתה מצליח לעורר בי
את כל הרגשות שפתאום אני מגלה שאני יכולה להרגיש ובעוצמות המופלאות
שאני חשה אותן.

מי כמוך יודע כמה דברים שכביכול הם פעוטים
ואולי אפילו חסרי חשיבות של ממש
הם בעלי משמעות עצומה עבורי.
היום כעסתי על עצמי
כעסתי שהנחתי לעצמי לצלצל אליך
ולהוציא אותך מהבית בערב חורפי שכזה
אל הקור והדלף
שאני אבקש עזרה?
שאני אשען על מישהו אחר?
גם אם זה אתה?
הרגשתי שאני גוזלת משהו שהוא לא לי.

כששאלתי אם תוכל, חיפשתי בקולך, ובתגובותיך,
את השמץ הקל ביותר של היסוס, ולא מצאתי.
להפך!!!
אני חושבת שאתה יותר מכולם יודע עד כמה רגישות הן האנטנות שלי.
עד כמה קשה עד בלתי אפשרי לי לבקש
ואתה אפשרת לי להשען עליך
ואתה אפשרת לי להעזר בך
בלי לקלל את עצמי בשקט
מדוע עשיתי זאת.
פשוט היית שם
100% אתה
בלי היסוס בלי לפרוט על אף מיתר.
פשוט אתה. חם, לבבי, אוהד ואוהב.
כל כך טבעי כל כך עיניין של מה בכך כאילו כלום

אבל לא עבורי
בכלל לא
בשבילי אדון שלי
בשבילי מה שעשית עבורי היום
יקר
כל כך יקר שאפילו אם היתה הטיטאניק כולה עשויה פלטינה
עדין אתה היית יותר יקר.

עכשיו אתה בטח חושב שאני מגזימה.
עבורך זה ברור ומובן מאליו, שהרי בשביל זה יש חברים,
וזה אדון יקר שלי מה שהופך את העזרה שהושטת לי
ליקרה כל כך.
פשטות הנתינה שנעשית ממש עמוק מתוך הלב מתוך הנשמה.

לומר אני אוהבת אותך
נשמע כל כך חיוור וחסר עומק לעומת כל הרגשות
שאני חשה כלפיך
אך בהעדר משהו שבאמת יצליח להעביר את המסר
אסתפק בכך

אוהבת אותך אדוני אהובי ואלופי

יש כל כך הרבה התרגשות התארגנויות ודברים שצריך להספיק

היום אני נוסעת לת"א יום סידורים
ועל כן החופש מהעבודה (רק כדי לארגן לי חופשה ארוכה יותר....)
אח"כ אהיה אצל חברה.
התכנון לסופ"ש הוא לעלות צפונה עם חברה אחרת.
אנחנו חשבנו ללכת לשמורת החולה.
מהאדון המקסים (כלומר אכזרי ומרושע, ששששששששש לא לגלות שאמרתי)שלי
קבלתי עוד המלצות לדברים מענינים לראות בסביבה.
וכמו גם הבטחה להביא לי לרגל הטיול את המשקפת שלו.
כיאה לכל חתול הוא חובב ציפורים מושבע.
ע"ע טוויטי (ציפור זהובת נוצות שכמותי הנופלת טרף לכפותיו הורודות)

אם כי יש לי הרגשה כזו שאני מתישה אותו
(אני טוויטי, מותר לי)

לא קל להיות טוויטי, לא קל להיות החתול של טוויטי
אבל זה בהחלט שווה כל רגע
גם את הרגעים היותר קשים, כי ככה צומחים.


ולכל מי שאולי תוהה לפשר כל הכתוב
אני נמצאת במקום טוב מאד
תומך מאד
מחבק ומחזק מאד
מעריך מוקיר ואוהב מאד
אני כטווייטי צריכה לסדר כל פעם את הקן / כלוב מחדש
למען יתאים לטוויטי כדי שיוכל להרגיש הכי בבית
להיות 100%
או כמו שאומר מנהל בית ספרנו (כן כן אותו חתול ורוד כפות)
מתלמידות בית ספרנו אנו מצפים להצטיינות יתרה
ואין ספק בכלל בהתאם להחלטת המועצה הפדגוגית (בראשותו של אותו חתול)
שאני תלמידה מצצצצצצצצצצטיינת.

עדין מרחפת אי שם על ענן
מרגישה כאילו הסירו ממני אתמול לפחות 2.5 טון של תרמילי אבנים מהגב.
מחייכת חיוך דבילי
מפה עד מחר
ואפילו יום במשרד
לא מצליח לגעת בי

הגיע הזמן
לא?

אתמול הוא אמר לי שאני מתנהגת כמו מי שתכף ניכנס לתוך בריכת שחיה
(לא מחוממת)
ולא קולטת שאני כבר עמוק עמוק בתוך המים של הגדולים.

אתמול בהחלט הייתי בבריכת שחיה, תרתי משמע.
לא יודעת איך ולמה מיטה זוגית אחת היתה כל כך רטובה (ולא לא ממים או זיעה) מקצה לקצה
עד כי פשוט עברנו לסלון.

מסתבר שלפעמים מילים עם קונטציות שליליות,
לא בהכרח חייבות להביא איתן בשורה רעה.

והיום

תלות


מסתבר שלפתח תלות במישהו זה לא בהכרח רע, כי אצלי במילון זו מילה גסה.
מקום שבו מאבדים את עצמך, נחשפים לניצול ולאיבוד העצמי.

היום הבנתי שבקשר בריא מתפתחת לה תלות כזו, וזו תלות הדדית,
תלות נבנית של האחד בשני. שמלבלבת ופורחת ומעמיקה יחד עם הקשר.
ושזה מותר, ושאין לי בעצם ממה לפחד כל כך.

כל כך הרבה דברים אצלי הגיעו מהפחד מהתלות הזו, ראיתי אותה צומחת בי ונבהלתי.
לא ידעתי איך להכיל אותה, איך לקבל אותה, איך להתמודד איתה.
הרי הא' ב' של ניסיון העבר היה להשמר ממנה.
וכעת, כעת אני מקבלת אותה, מאפשרת לה לחיות ולא נלחמת בה. לא נלחמת בי.

תלות הדדית - מילה חדשה שאדוני אהובי ואלופי לימד אותי היום

מסבר שהשד לא שד, לחלוטין לא!!!

חוזרת לי לספייס שלי
לילה טוב

מי זוכר את "ציפורים מתות בסתר"?
בהקדמה (אם אינני טועה) המחברת כתבה על ציפור המשפדת עצמה על קוץ.
ואז פוצחת בשירה. זהו אקורד סיום מופלא, שבסופו נופחת הציפור את נשמתה.

ולמה נזכרתי פתאום באנקדוטה זו?

הצורך של הציפור בהכאבה עצמית על מנת לשיר את שירת חייה, תרתי משמע,
זה משהו שאני תוהה לגבי.
עד כמה אדם מסוגל / יכול / רוצה / מוכרח להכאיב לעצמו על מנת להרגיש חי.
הכאב יכול להיות כאב פיזי או כאב ריגשי.
כאב שהוא מפעיל על עצמו ישירות או דרך צד שני.

האם אני כזו?

האם אני זקוקה לכאב, גם אם הוא רע לי, בכדי להרגיש חיה?
האם אני בכוונה מכניסה עצמי למקומות שיכאיבו לי?
אם כך מדוע אני עושה זאת?
מדוע חי בי הצורך "למות" מכאב?

מהו אותו חור שחור שאני "מענישה" עצמי עבורו על ידי הכאב?

משהו שאני חושבת עליו יותר מידי זמן.



מאמר העוסק בכאב כפי שהתכונתי אליו

אני אישית נגד עונשים.

אני בעד חיזוקים חיוביים.

עבור התנהגות טובה להעניק גזר (או מקל, שוט וכו' 😄 )

ואילו התנהגות שלילית תזכה בהתעלמות על מנת שלא לעודד התנהגות זו.

אני מאמינה בשיחה פתוחה וכנה, כי התנהגות שלילית לרוב מגיעה ממקום לא בריא.

כלומר היא התסמין, הסימפטום, יש לפתור את מחולל המחלה

כדי להפטר מהתסמין.

מה גם שלרוב העונש מגיע כתגובת אינסטנט retaliation,

ולא תמיד עם ניתוח ומחשבה לעומק.

עונשים הניתנים ממקום זה לעולם לא יהיו אפקטיביים,

להפך הם יצרו רגשות שליליים, ויעכירו יחסים.

יחד עם זאת, לפעמים אני עצמי מעוררת פרובוקציה,

כמו מתגרה בך בכוונה שתעניש אותי. אולי לפעמים אני זקוקה לך

שתתפרץ, שתשתולל, שתנהג בי בכוח, בגסות, בעוצמה, בחייתיות

הקמאית שחיה בתוך כולנו.

לפעמים אני פשוט זקוקה לך, בעצם תמיד.

במסדרון הצר, הוא לפתע נפנה אלי, אוחז בשערי, ומושכני למטה, על הברכיים.
הוא דורש שאפתח את הרוכסן, ושולף את הזין שלו החוצה, ומדביק את ראשי
אליו, הריח המוכר כל כך, עוטף אותי, הטעם, אליו התגעגעתי שוב בפי.
הוא יודע, הוא יודע שזה בדיוק מה שאני צריכה, שלזה בדיוק אני זקוקה.
איך בשניה, הוא הופך אותי לחור, כלי לשימושו, כרצונו.

הוא מניע את ראשי, כמו לפי קצב מנגינה עלומה, הופך אותי לכלי נגינה של
סימפוניה קסומה. הוא מדביק אותי אליו מחזיק אותי שם צמוד עד כי נעתקת
בי נשמתי, משחרר, ושב ודוחק עצמו לתוכי, עד הקצה, ומרפה. לפתע הוא
מרחיק אותי ממנו, שולח אותי למטבח, רוכס את הרוכסן. וניגש לחדר.

טקס הפתיחה מתחיל.

אני עומדת לפניו, מסירה את בגדיי, אני אוהבת לראות אותו מביט בי, אני עדין
נבוכה מהמבט, אני עדין נבוכה מההתערטלות הזו מולו, אך יחד עם זאת,
מלאת גאווה, להיות שלו. אני יורדת על ברכיי לרגליו, מניחה את ראשי בין
רגליו, נושמת אותו עמוק לתוכי, שומעת את נשימותיו. ואף פעם אינני מצליחה
להבין איך הוא מצליח להריח אותי, ולדעת בלי שמץ של פקפוק, עד כמה
אני רטובה ומלאת תשוקה.

שם בעוד ראשי טמון בשקע ירכו, לפתע מתחוור לי , שבמקום הזה,
בנקודה הזו, שבה אני שבה ונולדת כל פעם מחדש. במקום הזה
הוא זקוק לי שאהיה שם, בדיוק כפי שאני זקוקה לכך שאהיה שם.

לא חושבת שאצליח להביע במילים את הטרוף המדהים שחוויתי.
ידו שחדרה לתוכי הגיעה עמוק כל כך עד כי חפנה בכפה את ליבי.
הוא זיין לי את הפה את הכוס את התחת אך מעבר לכך הוא זיין את
נשמתי. הפכתי לפלסטלינה המעוצבת לו, כרצונו, וכלבבו, אך שם
בדיוק הייתי הכי אני שרק אפשרי. הוא כפת את ידי ורגליי אך שחרר בתוכי,
את החיה שבי, את מי שאני.

היתה אינטימיות מדהימה, ואינני יכולה להצביע על איזושהי נקודה.

* להיות חבוקה בזרועותיך.

* ידיך האוחזת בעצמה בשערותי מצמידה אותי קרוב קרוב אל לוח ליבך

לנוח כך לצידך.

* אתה מאכיל אותנו מפיינט גלידת "צ'רי גרסייה" שקנינו קודם ב B&J.

* אני מעסה את גופך בשמן אותו חיממתי עבורך.

* אני שוכבת עת אתה כורע מעלי, ממלא אותי בך, ממלא אותי בך!


הנה מניתי כמה רסיסים קטנים, על קצה המזלג.
רק בקטנה.

דברים נפלאים, קשר מקסים, שרק מעמיק מתעצם ומעצים.

תודה לך אדוני תודה אהוב ליבי