שינויים

ג'רארד באטלר, אולי זכור לכם השם, כשתראו אותו בטוח תגידו שהוא
מוכר לכם מהיכנשהו, רק שלא ממש בטוח מאיפה. ראיתם את הסרט "300"?
הסרט על גיבורי ספרטה שניצבו כנגד המוני צבא אחשוורוש, זוכרים?
אז זהו, הוא היה המלך, האיש שהנהיג את ה 300 והצעיד אותם לתוך דפי ההיסטוריה.

אתמול ראיתי את ג'רארד באטלר בסרט "אישה במצור"
סרט פעולה רומנטי קומי מבית היוצר הדביק של הוליווד.
ג'ניפר אניסטון היא בהחלט העזר כנגדו לאורך הסרט.
הם זוג שאך זה מכבר התגרשו, הפצעים עדין מדממים,
כשנופלת ההזדמנות פז לנקמה מתוקה, אניסטון, עיתונאית במגמת נסיקה,
עובדת על אייטם חדשותי מסעיר, ולכן אינה מתייצבת לדיון המשפטי בעיניינה,
אי לכך, מוצא נגדה צו הבאה, שג'רארד באטלר,שוטר לשעבר, ומהמר בעל חוב בהווה,
אך שמח לבצע את הצו מתוקף תפקידו החדש כצייד ראשים.

סרט פופקורן משעשע, ממלא היטב את תפקידו כמנקה ראש
וכיצרן פרצי צחוק לא נשלטים. הוא מעט צפוי, נדוש, הוליוודי מתקתק עד להחליא,
עם אקשן שיותר מכל דבר אחר היה מצחיק. אין דרמה של ממש,
אין מתח עוצר נשימה, גם האקשן יריות ומרדפים לא ממש הפילו אותנו מהכסא.
אבל אני אישית צחקתי המון שזה לא מעט.

ג'רארד באטלר, היה מרשים מאד ב "300" הוא השתדל לט מעט גם כאן,
אבל לא ניתן בכלל לעשות השוואה, ועל כן נאמר: "איך נפלו גיבורים ויאובדו כלי מלחמה?"

הטלפון מצלצל, אני שומעת אותו מהחדר השני,
אני לא ממהרת להניח את מה שאני עושה, אני מותשת, בעיקר רגשית
נרדמתי לקראת חצות אבל בשלוש וקצת כבר הייתי ערה,
ולא הצלחתי להרדם גם אחרי שהשעון הראה ארבע ומחצה.
יותר מידי שאלות,
יותר מידי מחשבות,
יותר מידי רגשות שעולים וצפים,

ואז הטלפון של הבית צלצל, שני הצלילים יחודיים, אני יודעת בדיוק מי על הקו.
הפעם אני עונה
הוא שומע את הקול מחוספס, מרוחק טיפה.
שואל מה קרה, ואם תפס אותי (שוב כהרגלו) במקלחת.
עונה שלא, עונה שעדין מתארגנת, שומעת את הדאגה המתגנבת.
ומבקש להתקשר כשיהיה יותר קרוב.

פותחת את המים במקלחת, מחכה שיתחממו, לנקות את הראש קצת אולי.
אחרי כמחצית השעה, הוא מורה לי לרדת למטה,
ומחייך אותי מעט בבדיחה פרטית על צפרדע ומפתחות.

אני מתיישבת לידו, ידו מלטפת אותי, שולחת זרם חם ישר עמוק פנימה.
אני יודעת שהוא קרא את ה SMS ממני ששלחתי בארבע וחצי בבוקר
לאט לאט, עיני מזדגגות, מתמלאות דמעות.
הן נושרות לאט לאט
כל כך הרבה כאב.
ובעיקר אכזבה
מעצמי.
הוא מנסה להבין אבל אני שותקת.
לא יכולה / רוצה / מסוגלת כרגע להסביר לו לדבר
מרגישה שבעצם דברתי כבר קצת יותר מידי.

ובעיקר שונאת לעשות צחוק מעצמי.
מרגישה מאד מאד מטופשת ברגעים אלו.

הוא מגיש לי ממחטה לנגב בהן את עיני,
מלטף קלות, מנסה לחייך אותי.

בחיי שהוא אדם נפלא, אני מאד מעריכה את הצורך הזה שלו שיהיה לי טוב.

רק שיש דברים שלא תמיד תלויים בו, או קשורים אליו.

הוא נושק לי רכות, ומאחל לי יום טוב בעבודה,
ויודעת עוד מעט נשוב ונפגש, ואז אז כבר הוא לא יוותר לי.

אני משכיבה אותו לישון, מכסה אותו היטב, אני חומקת אל בין השמיכות,
ומתעטפת בו. יד אחת חולפת על גבי מרעידה אותי.
כף ידו מונחת על כף ידי המונחת על ביטנו.
לאט לאט ידו נשמטת, ונשמתו נעשית סדורה, רגועה.
אני מקשיבה לה, מקשיבה להלמות ליבו באוזניי.
אני רוצה להרים את ראשי, ולהביט בפניו, אך יודעת כי שנתו עדין קלה,
וכל תנועה שלי, תעיר אותו.
והוא, הוא זקוק כל כך למנוחה.

מחשבותיי משוטטות, ולאט לאט עיני נעצמות, שוקעת בתנומה שלווה בין זרועותיו.

כשהוא מתעורר אני חשה בחוסר המנוחה שבו.
אני יודעת שהוא מוטרד ומודאג.
ואני גם יודעת שעוד שעה ומחצה הוא כבר לא יהיה כאן.
כבר לא יהיה איתי.
אני ניגשת לכסא, אל החולצה התלויה, ושולפת משם את הטלפון ומגישה לו.
מכירה את הצורך, את הרצון ,את חוסר השקט, את הדאגה
להיות שם, לעזור, לסייע, לתת עצה, ובכלל, סתם להרגיע.
הן אני נהיינתי מלא מעט מכל אלו, בעצם, נהיינתי מכך הרבה מאד.

הוא משוחח בפון, זמן היחד שלנו היום קצר כל כך גם כך,
אבל זה חשוב לו, וזה חשוב לי.
אני שוכבת על הבטן לצידו, ידו מלטפת את גבי,
אני מתקמרת ונרעדת, יש לו דרך נפלאה לגעת בתוכי.
עוד מעט אקום ואלך אל המקלחת לפתוח את המים החמים.
אחבק אותו, ואשק לו לשלום.

עד השבוע הבא.

הביאו אותי לחשוב...
שאני צריכה קצת שינוי

כרגע שיניתי את שם הבלוג שלי.
וגם את הכיתוב.

לפעמים אני תוהה אם אני צריכה לשנות ניק.

בפט לייף הניק שלי הוא aphrodite
בתפוז אי אפשר לשנות ניקים אבל יש לי שם משתמש נוסף שקיים
כבר הרבה מאד שנים, שם שלא השתמשתי בו מאז הפכתי להיות תמונה כפרית.
אז הייתי אפרודיטי.

זה שם שאני מאד מחוברת אליו

אולי הגיע הזמן לשנות? ואולי זה בעצם לחזור לעצמי לא?

ואולי.....

כשהתעוררתי הבוקר היתה השעה אך מעט אחרי חמש.
יום חדש מביא איתו את סיומו של שבוע גדוש אירועים.
ומתוך האירועים הללו, גם הרבה תובנות, על עצמי, ועל הסובבים אותי.
ביום אחד, בערב מדהים אחד זכיתי לראות סביבי,
מנה מרוכזת של אהבה והערכה אלי, אלינו.

היה לי שבוע מטורף לחלוטין, בעצם מספר שבועות מטורפים לחלוטין,
כך שבתחילתו של השבוע כבר הייתי בלחץ אטומי.
הייתי מלאת דאגות כרימון. והשינה חמקה ממני.
ואז הגיע היום שלי, היום שלי ושלו, דן הגיע מוקדם יחסית,
ואסף אותי ישר הביתה, ליום בו בעיקר, קבלתי פינוק מכף רגל ועד ראש.
הוא אפשר לי לנוח בתוך חמימות חיבוקו, צפה לי בתוך בועה.
במילים רכות, הוא שיחרר לאט לאט את כל הקשרים הסבוכים,
הרגיע פחדים, שיחרר את המתח שהצטבר.

במהלך היום הגדול, הוא דאג להתקשר, להרגיע,
להזכיר לי לנשום עמוק, ולומר, שאת כל שאפשר היה
לעשות עשיתי, ומכאן והלאה הרי מיותר לדאוג, שהרי
אין בכוחי לשנות דבר.

הערב הגיע, הוא ופלאפ אספו אותנו, ובעצם ליווי אותנו עד סוף הערב,
חזרה הביתה, וכשאני אומרת מלווה, אני אכן מתכוונת לליווי
צמוד מלא דאגה ואכפתיות, לתת לי כתף ויד, להזכיר לי
לשתות ולאכול. לסייע בדברים הקטנים שצריך. ופשוט להיות איתי,
שניהם כאחד. לדן חוש הומור מיוחד, שנון.
הוא יוצר סביבו אווירה רגועה ומשועשעת,
ובכך בעצם חייך המון פנים, ובעיקר סייע לי לשוב ולהרגע, ולנשום עמוק,
ולהפסיק לדאוג. בעצם לדאוג פחות.

האנשים שהגיעו לחגוג איתי, מלאו את האולם, את רחבת הריקודים,
מלאו את ליבי שמחה. הורי אחיי וילדיהם, דודים ודודות שלי
עם ילדיהם ונכדיהם. חברים לעבודה, וחברים לשעשוע והנאה.
אנשים נפלאים לי ויקרים עשו מאמצים רבים, והגיעו מכל קצות,
יחד איתי להנות, ולשמוח בשמחתי, להיות שם איתי ועבורי.

היו שם גם שניים מדהימים, שני חברים יקרים שהכרתי
במהלך השנה האחרונה כששחקתי "טראווין" הם היו
"צוות ההולמים" שלי, יחד איתם עסקתי ב"עבודות קבלנות עד עפר"
והוצאנו לפועל מבצעים נועזים בעורף האוייב, והערב נפגשנו
פנים אל פנים לראשונה.

הערב הגיע מהר מידי אל קיצו, נו טוף מהר מידי יחסית,
בשתיים עשרה ומשהו היו עדין אורחים. במהלך הערב,
משפחתי היקרה דאגה לטפל בעיניינים הקטנים גדולים.
דן צילם לאורך כל הערב, בטח איזה 1000 תמונות.
הוא ופלאפ פשוט היו שם עבורי, עם הרבה דאגה, מיליםמ
רגיעות, וחיבוקים חמים.

יותר מאדם אחד אמר לי אחר כך: "זכית ביותר מאשר בן זוג, זכית במשפחה"

מרגיש לי כמו בתוך משפחה חמה ואוהבת. כאילו החלום שלי
לנגד עיני קרם לו עור וגידים. לכם שניכם אני רוצה לשוב ושוב להודות,
על הכל, הייתם נפלאים לי וקסומים, מדהימים לגמרי לגמרי.
לפעמים חלומות מחווירים לנוכח המציאות.

אוהבת אתכם.

חזרתי עכשיו ממסיבת פורים, זו המסיבה השניה שלי השנה.
האמת, כמעט שלא הלכתי, הרגל עדין מציקה לי, עקמתי אותה מעט ביום שישי בבוקר.

יום חמישי, היה לי גדוש לעייפה, התעוררתי לפני חמש בבוקר, ליום עבודה, קניות,
ועוד סידורים אחרונים. הגעתי הביתה אחרי תשע בערב, וממש לא היה לי זמן מנוחה.
חיפשתי את החפושת שלי, כבסתי את הגרב והחולצה, ייבשתי וגהצתי. הצלחתי
לאתר את שאר חלקי התחפושת, והנה אני תלמידת בי"ס מצטיינת.
חולצה לבנה, עניבה אדומה, חצאית מיני מיני שחורה וגרביים מעל הברך ונעלי בובה.

כשהגעתי, היתה המסיבה כבר בעיצומה, הרבה פרצופים חדשים, כמה מוכרים,
ובעיקר חברים טובים שזמן רב מידי לא ראיתי. שתיתי קצת ורקדתי המון.
לקראת סוף הערב, דן לקח אותי אחריו אל אחת הפינות האפלות של המועדון.
הוא הניח כרית לרגליו, ואני כרעתי על ברכיי לפניו. נושמת אותו אלי.
כל העולם ואחותו התאדו לי ונכנסתי לתוך בועה, בה היינו רק אני והוא.

הייתי תלמידת בי"ס סוררת, החבלים נלפפו סביבי פלג גופי העליון,
בטני על ירכיו, והוא מכה באחוריי נמרצות . מכה ומלטף מלטף ומכה. ונשיקות,
כל כך הרבה נשיקות, נשיקות תובעניות, נשיקות רכות, נשיקות רכות, נשיקות מרפרפות. טזריות, ואני כל כך צמאה לעוד ועוד.

רק דבר אחד רציתי כלכך, רציתי שהוא יגיד לי, רציתי, שהוא יהיה זה שיאמר לי.
אבל ידעתי, שיהיה עלי לבקש. אז אזרתי אומץ, ואמרתי, בעצם היה זה אומץ כפול.
כי בעצם בקשתי לעשות מה שמעולם לא עשיתי במקום שהוא ציבורי.
אבל רציתי, רציתי את הצורך שלו בי, את העונג שלו, ואת העונג שלי.

לפעמים הצורך הזה שבי בוער כל כך. להיות שלו, הכי שלו, בכל דרך ומובן.
שיעשה בי בדיוק מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה.
שיגשים איתי את התשוקות, את הצרכים. ובתוך כך בטוחה, באמת בטוחה.
כי אני יודעת שהוא שומר עלי, בדיוק כפי שאני שומרת על עצמי.
שהוא לא ייתן לדבר לפגוע בי. בעיקר לא הוא עצמו.

אני יודעת, שמעטים מידי האנשים המסוגלים באמת ובתמים,
להכיל את התחושה הזו, להכיר בה, לחיות איתה ובעיקר לחיות איתה בשלום.
סינכרון מושלם בין גוף לגוף אך בעיקר בין נשמה לנשמה.
ושוב פעם שניה באותו השבוע ממש, להיות שוב הנוסעת המתמידה
ב "אייר-דן" ולנחות נחיתה רכה, בחיבוק אוהב, ונגיעה חמה.

כיוון שחרגתי ממנהגי בפוסט הקודם והעתקתי הודעה פרטית אלי,
לא אחזור על כך שוב. רק רציתי להבהיר במה הדברים אמורים.

מן הסתם קבלתי מענה, ועליו עניתי כך:

ברור שאני רואה מהזווית שלי ולכן אני שם!!!
אבל לך אין מושג קלוש על השם הזה.
ובטח לא אם אני טומנת את ראשי בחול כן או לא.
אין לך ולו טיפת ידע עלי, על הקשרים שלי,
על הדרך בה אני מנהלת את חיי
אתה שופט אותי על פי אילו שהם הנחות ורסיסי אמיתות
שרובן הן פרי הפריזמה בה אתה מסתכל על חייך.

אין לך את היכולת להחוות ראיה חיצונית, כי אתה לא רואה.
אין לך את היכולת לראות, כי עבורך אני סתם אוסף מילים ותמונה על צג וטו לא.
ושוב, גם אם הנחתך הראשנית היא שאני חפץ, כלי וכו' אז?
אולי זה בדיוק מה שאני רוצה להיות?
ואולי היותי כלי או חפץ זה רק חלק מהפאזל המרכיב את התמונה?
והחלק הזה תקף לגבולות של זמן מסויים?

יש לך עזות מצח וחוצפה עצומה, לשפוט את מה שאינך מכיר,
להעביר ביקורת על מה שאינך יודע. ולהתחסד תחת מעטה של,
"אני מבחוץ רואה את מה שאת המסכנה לא רואה כי את בפנים".

אז, תשקוט נא דעתך ותנוח, לי יש את הכלים והפרמטרים שלי, על מנת
לבחון מידי פעם את המערכת בה אני נמצאת על מנת לוודא שאני במקום טוב.
יש לי מערכת תמיכה רחבה וחזקה, המכירה אותי היטב, על מנת לשקף לי את
הדברים מבחוץ.

ולך אישון יקר, יש הרבה מאד מיילים ללכת, והרבה מאד מה ללמוד, לפני
שתצליח בכלל להיות ראוי לתואר שהדבקת לעצמך. ובטח ובטח ליותר מכך.

וכיוון שאתה אפילו לא מודע למי ומה הוא האדון שלי, תנוח דעתך כפליים,
כי גם אם אבחר לטמון את ראשי בחול.
יבוא הוא וישלוף אותי משם, ויאלץ אותי להביט לאמת בפרצוף.
_______________________________________________
מעבר לכל מה שכתבתי להוא, יש לי בלוג שלם כאן ובתפוז,
שבו אני כותבת את הדרך שלי. עם כל הכאבים, הלבטים, הקשיים,
וההתלבטויות. מי שטיפ טיפה טורח "ולו רק בשם הרצון לעזור" היה מכבד
לפחות בקריאה, וניסיון אמיתי וכנה, לנסות להכיר, לשאול, לפני
שהיה מגיע למסקנות נחרצות, והעברת ביקורת שאין בה בעצם
ולא כלום, מלבד לגרום לצד להסתגר ולהתחפר בעמדתו.

לו הייתי באמת נמצאת במקום שהוא מסוכן לי, או לא בריא לי, לו באמת
רצה אותו אישון, להציל אותי ולעזור לי, הרי הדרך בה נקט היתה שגויה,
וחסרת תועלת. קודם שואלים, מבררים, בודקים, מנסים לעורר את האדם,
לדבר לשתף, להכיר ולהתקרב, לבנות איזשהו סוג של אמון בן הצדדים.

לפעמים, בעצם לרוב, בסתר ליבו, האדם שזקוק לעזרה, מודע לכך, לפעמים ,
הוא מבקש לדבר, להפתח, לשתף, רק חסרה לו אוזן שבאמת קשובה.
והוא זקוק לעידוד, להרגשת הבטחון והחמימות. עזרה תוכל להנתן ולהתקבל רק
ממקום מבין, מכבד, ומקבל. אדם שיפוטי ומתנשא יתקבל בטריקת דלת בפרצוף.

ובמאמר מוסגר, לכל מי שבמצוקה, לכל מי שזקוק לעצה ותמיכה,
יש את "הקו החם"
ניתן לפנות לשם, רצוי מאד להפנות לשם, להפנות תשומת הלב לכך שיש
דבר כזה, שיש מי שמאייש את העמדה הזו, במיוחד עבור הקהילה הזו.
ואלו שעושים זאת עברו לשם כך הדרכה מיוחדת,
ולמי שלא יודע, אחד האנשים הבודדים שעדין מאייש את הקו
זה
Dan_Kap

כמו כל יושבות הכלוב, גם אני לפעמים מקבלת אדומות הזויות לחלוטין.
לרוב, אני לא מקדישה להן שניה מיותרת נוספת מעבר למיסמוס הביטים שהרכיבו אותה.
לרוב אלו פניות מאנאלפבתיים, או מאותגרי הבנת הנקרא, או כאלו שבטוחים
שהשמש זורחת להם מהחור של התחת, ולכן ברור שעלי לסגוד לעצם קיומם.

אבל, אני שונאת צביעות. ופטרונות. ובעיקר שונאת צדקנות יומרנית.

אז בפינתנו היום, ההודעה הבאה התקבלה ממי שמעיד על עצמו
כמחפש זונה.

ולשון הודעתו היא:

"אם את בתמונה, עצוב לי בשבילך ! שפחה של אדון, נהדר !
להיות קורבן לזבח עבור לא חשוב מי, או חפץ / כלי שרת מכל סוג,
זה הגבול ! יום מקסים לך ! "

התמונה האמורה אני מניחה, היא תמונת הפרופיל שלי, "נר רביעי של חנוכה"
אותה אכן הדלקנו וצילמנו בתאריך ההוא, תמונה שהיה לי העונג הרב
להצטלם בה. תמונה שאני אישית גאה מאד ביופי שלה, בקומפוזיציה,
בצבעים, ובעיקר גאה באהבה הניכרת של הצלם אל נשוא הצילום.

ולאותו אישון עניתי בזו הלשון:
"לכל אחד הגבולות שלו וההנאות שלו!
לא לך לישפוט או להעביר בקורת על בחירות מרצון של אנשים.
עצוב לי מאד בשבילך שעולמך כל כך צר וקטן.

כשלעצמי? אני גאה ומאושרת, כפי שלא הייתי כל חיי.
וזה כשלעצמו מעבר להשגתך, הבנתך, ובינתך.
ואם כבר, האין זונה חפץ או כלי שרת בידי הסרסור שלה?
האין זה בדיוק!!!! מה שאתה מחפש????

אני שומעת צליל אדומה, מעניין מה היה לאותו בר בלי דעת לומר.

יום נפלא לכולנו, וחג פורים שמח.

רציתי רק לומר לך תודה.
תודה על הקסם,
תודה על יום מדהים.
תודה על השעות הקסומות שלנו יחד
תודה על הטיסה ב"איירדן"
וכן אני בהחלט במועדון "הנוסע המתמיד".

תודה לך על ספיישל "יום האהבה"

חגיגה לשמה.

חג מיוחד אני לא צריכה,
הרי כל יום איתך עבורי הוא חג האהבה.
אני שכל כך פחדתי מהמילה,
שפחדתי להרגיש אותה,
להגיד אותה,
כל יום ויום חשה בתוכי את עוצמתה,
את חיותה.
לומדת איתך,
שאפשר לרקום חלומות,
שמשאלות נרקמות ומתגשמות.
שיש שם עולם מלא גילויים מסעירים,
שיד ביד גם אני גם אתה לומדים.
מסך הורם למסע מדהים,
של שליטה, של כניעה,
של התמסרות, של קבלה ונתינה.